חורף איסלאמי? האביב הערבי מלבלב בקהיר
למרות שבישראל החשש מחורף איסלאמי במצרים לא נותן מנוח, אנחנו מצליחים לפספס את שהשינוי הוא בשורה למזרח התיכון
"ויג'ילנטים דתיים משוטטים ברחובות וכופים לבוש צנוע על נשים, מכים קשות ואף רוצחים זוגות מאורסים המתחבקים בפומבי או גברים השותים אלכוהול במרחב הציבורי. באותם רחובות, אפילו ברבעים הבורגניים, קיים חוסר ביטחון אישי (בעיקר לאחר רדת החשיכה) בשל קריסת המשטרה הכחולה.
"ברבעים רבים שולטים בלטג'יה (בעלי אגרוף), הגובים דמי חסות; המתח הבין-עדתי עולה, כנסיות עולות באש, ונערכו גם כמה פוגרומים בקופטים. גם המצב הכלכלי בכי רע: יתרות מט"ח מידלדלות לשפל חסר תקדים (15 מיליארד דולר - השקולים להוצאות הממשלה לשלושה חודשים), התיירות בשפל שלא היה כמותו, השקעות חוץ כמעט אין, האבטלה גואה. ולכל זה ניתן לקרוא הישגים?".
ואני משיב: יש בכל אלה יותר מגרעין של אמת. אך האירועים המהפכניים שהתחוללו בין 25 בינואר ל-11 בפברואר 2011 יצרו מטבע בריאתם מציאות מסוכסכת ורבת סתירות. רק בדיעבד נדע אם אכן התחוללה מהפכה אמיתית. עברו מאז רק 18 חודש. 18 חודש לאחר הריסת הבסטיליה גם הצרפתים היו חלוקים בדעותיהם: האם זו מהפכה, התקוממות, פרונדה (מרד בורגנים) או ז'אקרי (מרד איכרים). המלך עדיין לא הוצא להורג, עוד לא נכון משטר הטרור וכו'.
לכן מוטב להעיף מבט גם בכמה הישגים של האירועים המהפכניים במצרים:
נשבר מחסום הפחד. אדם קם בבוקר ומרגיש שהוא אזרח, שולט על גורל חברתו, בעל חובות וזכויות. בחברה היררכית נוקשה זו, בת 4,500 שנה, נעלמה הייבת אלסולטה (או הייבת אלדולה)
משפט מובארק מהווה קו פרשת מים כמו משפטי צ'רלס הראשון ולואי ה-16. נקבעה במסמרות אחריות השליט למעשיו, בפני עם ועדה וטלוויזיה ונתקיים עקרון השוויון בפני החוק. המשפט, יש לזכור, נערך בפני בית דין אזרחי (ולא טריבונל צבאי) ועל פי כל דקדוקי הפרוצדורה.
בסופו מובארק נשלח למאסר עולם, כביטוי לשלטון החוק. אבל מה שונה גורלו מזה של רודנים ערבים אחרים: קדאפי שבוצע בו לינץ'; סדאם שנתלה בידי מעצמה כובשת, זין אל עאבדין בן עלי (שברח מתוניסיה) ועלי עבדאללה סאלח התימני שנשלח לגלות!
במקביל לכינון רב מפלגתיות התחוללה תמורה תקשורתית רבתי; עיתונים חדשים צצים כפטריות אחרי הגשם והם, כמו עיתונים ותיקים, כותבים באין מפריע כמעט, בלוגרים יוצרים קהילות וירטואליות. מול הטלוויזיה הממלכתית ששמרה על גינוני החנופה לשררה, פורחות תחנות מסחריות, רודפות סקופים, אך גם עורכות כתבות תחקיר וכן משדרות דיונים רציניים בין דוברי המחנות השונים וזאת בעיקר בשתי השאלות הגדולות אשר רודפות את מצרים זה כ-200 שנה - יחסי צבא ומדינה ויחסי דת ומדינה. יש חופש ניכר להפגנה, למחאה קולנית ואף לחסימת כבישים בין עירוניים ומסילות ברזל. כמו כן, שביתות רעב של יחידים, קבוצות, וניסיונות הצתה עצמית של יחידים זוכים להד תקשורתי.
ב-18 ימי המהפכה נהרגו כ-850 איש , אך מאז היו רק שני אירועי מחאה - הפגנת קופטים לפני בניין הטלוויזיה (9 באוקטובר) והמון צעיר ברובו שניסה לפרוץ ב-2 במאי למשרד הפנים - שהסתיימו ב-26 ו-21 הרוגים בהתאמה, מספרים המחווירים בהשוואה ללוב ולסוריה.
יש עדיין שחיתות ניכרת בכל הדרגים, והמנגנון הבירוקרטי לא טוהר ולא התייעל, אך שרים ומנכ"לים נשלחו לתקופות מאסר ארוכות למען יראו וייראו. בד בבד מתרבות התלונות המוגשות על ידי אזרחים על שוחד ומעצר שרירותי, ומקצתן זוכות לטיפול (איטי ולא הכי יעיל). וכמובן בוטל מצב החירום הקיים מאז 1981 ורוב 12 אלף האסירים והעצירים הפוליטיים שוחררו.
כצפוי במדינה דתית כמצרים נתלוותה לאירועים גאות דתית. אבל בסיבוב א' בבחירות לנשיאות - שנערכו בהשתתפות יפה, באורח חופשי ודי הוגן )על פי משקיפים זרים(, להוציא שוחד בחירות נוסח מפא"י של שנות החמישים - נזכור שבמבחן הקלפי החשוב הזה זכה מועמד האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, רק ב-24 אחוז מן הקולות.
יריבו, איש המשטר הישן אחמד שפיק, בשלושה אחוזים. המועמד החילוני-לאומני סבאחי ב-21 אחוז ; ומועמד מוסלמי מתון, אבו אל-פותוח, זכה ב-18 אחוז . סבאחי זכה במקום הראשון בריכוזים העירוניים הגדולים: קהיר, סואץ ואלכסנדריה )שנחשבה למעוז של האחים המוסלמים(. בסיבוב השני נשארו שני הראשונים, ומורסי זכה ברוב זעום.
אמנם יש במצרים תחייה של תנועה סלפית (חזרה בתשובה, התחזקות) בלתי סובלנית בעליל, אולם כשהצטרפו תומכיה לאחים המוסלמים בהצבעה עבור מורסי בסיבוב הראשון (בעיקר במצרים עילית) לא זכה הלה אלא ברבע ממניין הקולות. מצרים פונדמנטליסטית? לא בטוח.
ומה באשר לישראל? תשובה די מוסמכת לעמדת הצבא, השולט ללא עוררין על תחום החוץ והביטחון, ניתנה ב-20 במאי , ערב הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות, בהצהרה שפרסם "אל-מסרי אל-יום", העיתון השני בחשיבותו (וכן במהדורתו האנגלית Independent Egypt) במצרים.
הדובר הוא גנרל אלמונעם סעיד אלכינדי, ראש אג"מ לשעבר וכיום ראש קונצרן תעשייתי גדול. הוא לא הסתפק בנוסחאות הכוללניות של כיבוד כל ההסכמים הבינלאומיים הקודמים, אלא הזהיר את כל המועמדים לנשיאות שלא להתחרות זה בזה בקריאה דמגוגית לסילוק שגריר ישראל, לפתיחת הסכמי קמפ דיוויד ותמיכה בפרובוקציות של סלפים שהניפו דגל מצרים על האנדרטה לחללים הישראלים שהוקמה באל-עריש.
וכך כתב: "האנדרטה היא חלק אינטגרלי מהסכמי קמפ דיוויד, והישראלים שומרים היטב על שתי האנדרטאות לחללינו שהוקמו בנגב; מי שמפר סעיף אחד מערער את כלל הסכמי השלום. גורו לכם! השלום עם ישראל הוא אינטרס לאומי העליון".
הרמז נקלט ומאז לא הופיע נושא ישראל במערכת הבחירות. שבעה שבחים אלה אינם מפחיתים מחומרת המגרעות שמנו ידידי. אולם בכל התהליכים החברתיים הטקטוניים יש פנים לכאן ולכאן. הכל אינו עוד כפי שהיה, התחוללה תמורה. לאן יוליך התהליך? על כך ישיבו בבטחה רק שוטה וקטן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם