בשר תותחים
בחסות החשיכה, כשהמוזות שותקות והסכינים רועמים, יצאתי להגשים את מזימתי הסודית: להכין ביג-מק. מזל שלפחות התמונות יצאו יפות
בפועל, בכל פעם שאשתי עוזבת את הבית לטובת משמרת לילה, מתרחשת טרגדיה אחרת. פעם אני מחליט להחליף בעצמי את סדיני המיטה ובמקום סדין אני מצפה את המיטה בכיסוי ספות, פעם אני מנסה את כוחי בהפעלת מכונת הכביסה ומצליח להרוס שלושת רבעי מלתחה, ופעם אחרת אני נכנס למקלחת, מגלה שנגמר השמפו, שולף מארון תכשירי הרחצה את שמן השיזוף בריח קוקוס שאשתי נוהגת לקחת איתה לים וחופף איתו ואז, במשך ארבעה ימים, מרגיש כאילו אני נמצא בפרק אינסופי של "הישרדות", כשריח קוקוס חריף מלווה אותי לכל מקום.
אבל אין ספק שהמקום המסוכן ביותר בשבילי הוא המטבח. במקום הזה מתרחשות הפרעות הגדולות ביותר: "ליל הבדולח של הירקות", "מלחמת הטוסטים השנייה", "אינקוויזיציית הדים סאם" ו"פחד ותיעוב בסיר לחץ" הם כולם אירועים שהתרחשו תחת פיקודי ובגללי. בגדול אפשר להגיד שהמטבח הזה הוא כמו משולש ברמודה: בכל פעם שאני נכנס לשם דברים מתחילים להשתבש.
אשתי יודעת את זה, לכן בדרך כלל לפני שהיא יוצאת היא משאירה לי אוכל בכלי טאפרוור. אך מדי פעם, בשל חוסר הזמן או הנסיבות, אשתי נאלצת לעזוב אותי ואת הבית בלי שהספיקה להכין לי אוכל בכלי הטאפרוור המפורסמים. ואז אין לי ברירה אלא לקחת פיקוד על כל עניין התזונה ולפתוח בהסתערות אל עבר המטבח. אז בדרך כלל גם מתחילות הצרות.
האמת היא שבדיוק בשביל מקרים כאלו יצרה אשתי את "חוק כלים שטופים" (חוק שמבוסס על המנטרה המפורסמת: "אתה לא רוחץ את הכלים - אז תעשה לי טובה ולפחות אל תוסיף לי כלים עם הבישולים שלך"). אבל כמו כל חוק, גם בחוק הזה ישנה פרצה משפטית שאפשר לנצל.
הפרצה היא שאחרי השעה שלוש בלילה אין מקום שאפשר להזמין ממנו משלוחים, ולכן, בעצם (בהסתמך על סעיף מסוים ב"דיני מזון" של משפחת דיין שמדבר על חופש התנועה והפרט במטבח בשעות הלילה), אם חשקה נפשי במאכל זה או אחר בשעה זו, מותר לי על פי הוראות כל דין להיכנס למטבח ולהתקיף באש גבוהה כל מוצר שאני רוצה.
חשוב לציין שאותה אוטונומיה קולינרית מגובה גם על ידי בית הדין הגבוה לצדק של חמותי - שהיא בעצם הסמכות הגבוהה ביותר לענייני פנים ביני לבין אשתי. בערעור שהוגש לפני שנה על ידי אשתי לבית הדין הגבוה של חמותי, הוחלט כי למרות נכותי בתחום הבישול, אם המצב הוא כזה שאשתי לא הכינה לי מבעוד מועד אוכל מוכן וגם אין לי מהיכן להזמין מזון, הרי שאני רשאי להיכנס למטבח ולכלות בו את זעמי הגסטרונומי. אפילו שהדבר עלול להעלות את מפלס הכלים המלוכלכים בכיור ואת מפלס המתח ביני לבין אשתי.
ביום שלישי שעבר, 10 בחודש, התרחשה רעידת
אחת השאלות - ששאלה בחורה קנדית בשם קריסטין - הייתה שאלה שגם אני שאלתי את עצמי פעמים רבות: "איך מכינים ביג-מק?". בתגובה העלתה רשת ההמבורגרים סרטון הדרכה - בכיכובו של השף הראשי של הרשת - להכנת ביגמק ביתי. מאז אותו יום שלישי ראיתי את הסרטון מאות פעמים, שיננתי אותו והגיתי בו, והיה לי ברור: ביום שישי, כשאשתי תלך לעשות את משמרת הלילה שלה בבית החולים, זה הזמן שבו אכנס בשקט עם הלפטופ למטבח, אפעיל את הסרטון ואתחיל לבשל ביג-מק.
זה יהיה גם הרגע שבו יתחיל עידן הביג-מק לו חיכיתי שנים - עידן שבו כל אחד, כולל אותי, יוכל לגעת באושר במטבח הביתי שלו. זה יהיה עידן של תמימות נעימה, של אמת מוחלטת אחת ושל שובע כללי. זה יהיה עידן של שלום, בו מוסלמי ויהודי יוכלו להכין יחד ביג-מק במחסום ארז. עידן של שגשוג, בו כל אם עברייה תוכל לספק לבנה ביג-מק מעורף המטבח שלה. הגביע הקדוש של הפאסט פוד היה במרחק של כמה ימים ממני, ואני התחלתי לעבוד על המיזם בשקט תעשייתי.
ראשית הכנתי רשימה עם המצרכים הנדרשים. בכל פעם שיצאתי עם הכלב לטיול נכנסתי למכולת וקניתי אחד מהם. הרגשתי כמו ילד שיודע שהוריו נוסעים לסוף שבוע בחו"ל ומתכנן מסיבה פרועה במיוחד מרגע שבו הם ילכו.
את המצרכים שקניתי הכנסתי לתא סודי במזווה והעמדתי פנים שהכל כרגיל. למרות שבתוך תוכי שום דבר לא היה רגיל. התרגשות אדירה בעבעה בי בעודי סופר את הזמן שנותר עד ליום הדין. ביום שישי בערב נפרדתי לשלום מאשתי והמתנתי לשעת הכושר בדריכות. איך שהשעון סימן שלוש בלילה נכנסתי למטבח והתחלתי בהכנות.
הוצאתי את כל המצרכים מהתא הסודי במזווה והתחלתי בפעילות להכנת הביג-מק - שהוא בעיני לא רק אחד המאכלים המשובחים ביותר בעולמנו, כי אם גם סמל לחשיבה יצירתית, לאדריכלות מזון יוצאת דופן, ולאדם אחד גדול שעמד ואמר: אני אקח את ההמבורגר המוכר והמשעמם ואוסיף לו קומה. אדם דגול, שכמו האדם שעומד מאחורי אוטובוס הקומתיים, העז להביט במציאות בצורה אחרת ולהכריז: "לא, אינני מסתפק בקומה אחת, אני רוצה המבורגר עם שתי קומות".
את האדם מאחורי מיטת הקומתיים, דרך אגב, אני לא מכניס לאותה קטגוריה של אנשים דגולים. מיטת קומתיים זה סתם אידיוטי ותמיד נופלים ממנה באמצע הלילה.
אט אט התקדמתי עם מלאכת הרכבת הביג-מק (כשסרטון ההדרכה ביוטיוב מתנגן ברקע ומכוון אותי) עד שעל הצלחת מולי עמד לו המוצר הסופי: המבורגר קומתיים קלאסי, ביגמק עברי מפואר - שהאמת נראה לא רע בכלל. בתחזיות האופטימיות ביותר שלי לא שיערתי שאצליח להעמיד על הצלחת המבורגר כזה יפה ואצילי. הייתי גאה באותו הרגע כמו שלא הייתי הרבה זמן. מיד צילמתי את ההמבורגר החטוב שיצא לי מכל זווית אפשרית ושלחתי את התמונה למספר מצומצם של אנשים קרובים אלי, שיש להם את היכולת להעריך ארוחה בשרית נכונה.
אחר כך ערכתי שולחן חגיגי, התיישבתי, וניגשתי לטעום מהיצירה. איך שנגסתי בהמבורגר התפשט בפי טעם נוראי. טעם של טרגדיה יוונית, של תאונת שרשרת. טעם של כישלון מהדהד. ירקתי החוצה את כל מה שהכנסתי לפי וזרקתי את ההמבורגר לפח. לקחתי את הטלפון וחייגתי לאשתי. "מאמי", אמרתי לה, "זה לא הוגן שאת מטפלת בחולים אחרים. החולה הראשי שלך נמצא כאן בבית במצב רע".
"מה קרה?", שאלה.
"ניסיתי להכין ביג-מק".
"למה?".
"למה זו שאלה פילוסופית מדי יחסית לשעה בה אנו נמצאים. אולי תבואי כבר הביתה ותכיני לי משהו לאכול?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם