מפספסים את המחאה
הנבירה בחייהם של כל מי שמנסה להוביל שינוי בחיינו הופכת לעיסוק העיקרי סביב המחאה, במקום לעסוק בדברים החשובים באמת – עתיד טוב יותר
לכן הקושי של דפני, סתיו, אלון-לי וכל אחד אחר שיצא לפני שנה מהבית ולמעשה עוד לא חזר אליו, לפחות מטאפורית, עצום.
משהו לא טוב עובר גם על המבקרים, סליחה, על הישראלים. בזמן האחרון נראה שהנבירה בחייהם של כל מי שמנסה להגיד פה משהו, הופכת לעיסוק העיקרי סביב המחאה, במקום לעסוק בדבר האמיתי. כך לגבי המבקרים, כך גם המוחים עצמם, שבמקום לכוון את הכוח האדיר שיש בידם לקריית הממשלה בירושלים, המקום שבו מתקבלות ההחלטות, התלבשו על ראש עירייה שמאמין כמעט בכל מה שהם נאבקים עבורו.
עדיין, יש להם, למבקרים, בעיה. המחאה לא באה להם טוב הקיץ. קודם כל זה נראה הכי 2011: היינו שם, לא עזר, עזבו אותנו. ויש גם את איראן (איום א-עונתי), ובכלל, איפה דפני עבדה כל החורף? ממה סתיו חיה? והרי התברר שאלון-לי הצביע חד"ש. והכי חמור - כשהוא היה מלצר בבית קפה הוא ניסה לארגן את העובדים במטרה לסייע להם לקבל את מה שמגיע להם.
בסופו של דבר, תסלחו לי, מדובר בחבורה של נודניקים. אני רוצה לראות בן אדם אחד שעבר מטמורפוזה מטורפת כמו שחוותה דפני ליף במהלך השנה האחרונה, ושיצליח לצאת מהבית בכל בוקר למלחמה ציבורית שמצפה לה בחוץ, כשמדינה שלמה מחכה לראות מה יש לה להגיד על כל מה שזז אחרי שהפכו אותה ל"סמל מחאה".
את מה שקרה לילדה הזאת - שהפכה מעורכת וידיאו אנונימית לסמל, שהצליחה, למרות כל המגבלות והקשיים שהיא נתקלה בהם, לסחוף אחריה מאות אלפים לרחובות ולנסות באמת לשנות משהו בשביל הכלל – קשה עד בלתי אפשרי לקלוט. רק שימו את עצמכם במקומה, ותנסו לחשוב אם הייתם עומדים בזה וכמה זמן היה לוקח לכם לחזור למקום שבאתם ממנו, אם זה הספה מול הטלוויזיה או הכיסא הקבוע בבית הקפה השכונתי.
יש לי הרגשה שרוב המבקרים, הטוקבקיסטים וגם עמיתיי העיתונאים והפרשנים לא ממש השקיעו וניסו להתקרב למסות האדירות של האנשים שהרכיבו את המחאה החברתית בקיץ שעבר. בוודאי בימים אלו, הרבה יותר קל לשבת בבית, לראות שבירת חלון בודדת של אדם אחד מתוך כמעט 10,000 ששוב חזרו לדרוש צדק לכולנו, ולצעוק "אנרכיסטים".
מי שכן היה שם בשנה שעברה ראה איך עוד ועוד קבוצות וארגונים מצטרפים למחאה עד שבימי השיא שלה לא נשארה קבוצה במדינה שלא הייתה שם, שחיפשה את ההזדמנות
החל מאבות גרושים שנאבקים לראות את ילדיהם, דרך החבר'ה של בועז נול שדורשים פעם אחת ולתמיד שוויון בנטל, עבור בנכים ובנציגי הפריפריה, ועד לנציגות סמלית של ניצולי השואה שתקעה אוהל ברוטשילד, כי כן, גם הם הרגישו שסוף סוף אחרי שנים שמתעקשים איתם על סעיפים כמו "רק עבדתם בכפייה אבל לא הייתם במחנות", כדי לא לשלם להם עוד כמה שקלים לרנטה, פתאום יש מי שמוכן לצעוק גם בשבילם.
אבל כל הדבר היפה הזה כבר מזמן לא כאן. כל הקבוצות שביקשו להתאחד תחת הדרישה שיהיה כאן קצת יותר טוב חזרו כל אחת למקומה, כל ארגון שב להיאבק עבור הסקטור שלו, איש איש לביתו.
דוגמה טובה תהיה בהפגנת הנכים בכיכר רבין היום, שטוענים שגם הטיפול הקוסמטי שקיבלו בשנה שעברה לא עוזר להם להצליח לשלם על מים וחשמל, שהם נקרעים תחת העומס של חיי נכה במדינת ישראל. אז תגידו, אתם המבקרים, אחרי שתסיימו לנבור בחייהם האישיים של דפני וסתיו, ניפגש בהפגנה למען זכויות הנכים? איכשהו נראה לי שאני כבר יודע את התשובה.
ועוד שני דברים: לבחור שעמד לידי בסמוך לבנק הפועלים בהפגנה שאיבדה שליטה, כן כן, אתה יודע שאני מתכוון אליך. עמדתי מטר ממך, ראיתי שאתה עוד מתלבט, כן לבעוט, לא לבעוט. בסוף, בעטת. פעם אחת לא הצליח, בפעם השנייה החלון נשבר. חבל. שברת לא מעט דברים אחרים בבעיטה הזאת. לא פלא שמיד קפצת למטה לרחוב ונעלמת, זה היה טיפשי ועלה לכמעט 90 איש בלילה במעצר ובסימנים כחולים על הגוף. ההפגנה במוצאי שבת האחרון, הוכיחה שאפשר גם אחרת.
ולדפני, סתיו, אלון-לי ושאר חברי הפאנל: את שדרת רוטשילד תשאירו לתושביה. אין שום סיבה בעולם להפוך אותה בחזרה למה שנהייה ממנה בקיץ שעבר. מתחם הרכבת, לעומת זאת, ישמח לאווירת מחאה וריגושים אחרים מאלו שוותיקי המקום רואים שם מדי לילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם