
"אני מחכה למשיח שיחזיר את אבא שלי"
אלמנתו של סיום צגאי שמצא את מותו באסון הכרמל עדיין מתקשה להסביר לילדים איפה אבא: על הדוח היא אומרת: "לא מחפשת אשמים"

משפחת צגאי, נתיבות צילום: יהודה לחיאני
אלמנתו, אמרש צגאי בת ה- 31 עברה תקופה קשה מאז אסון הכרמל. בשיחה עמה סיפרה בקול שבור: "כיום אני עקרת בית. עזבתי את מקום העבודה שלי בגלל האסון. בזמן האסון עבדתי בבית החולים סורוקה כמזכירה רפואית. בגלל האסון לא יכולתי להמשיך לעבוד. "לא נשארו לי כוחות פיזיים ונפשיים. ראיתי שאני לא יכולה גם להיות אמא, גם להשלים את החלק של האבא וגם לתרום לכלכלת הבית. אז הורדתי מעצמי את העבודה כדי להתרכז בגידול הילדים ובעצמי".
שלושת הילדים הקטנים מתגעגעים לאבא: עדיאל נלסון, בן 5.5, תהילה בת 4, ואוריין כמעט בת שלוש.
אמרש מספרת על ההתמודדות עם השכול הפרטי שלה:"אני עובדת תקופה קשה עם הילדים. מנסה להפעילם במשחקים ובטיולים אבל בחזרה הביתה מגיעות השאלות הקשות. במיוחד הבן הגדול המרגיש בחסרונו של אבא והוא מדבר על זה. כל הזמן הוא אומר לי 'אמא, אני מחכה למשיח, שיחזיר את אבא שלי'. הוא שואל, 'איך אלוהים לקח את אבא שלי'. יש בעיה להשיב לו".
על הדו"ח של המבקר הוסיפה אמרש: "זה לא תרם לי. מה כבר למדתי שלא ידעתי. ידענו שהיו מחדלים ושהייתה רשלנות אבל זה לא תורם לי דבר. כבר שילמנו את המחיר הכבד. אני לא מחפשת אצבע מאשימה.
"איך זה קרה לנשמה טהורה שכזו?"
"הייתי רוצה לדעת מי אחראי, שיטופל. אם הדוח הזה יצא זה כדי להפיק לקחים למקרים הבאים. אנחנו כבר בשכול ואנחנו המשפחות השכולות מתמודדות עם אובדן היקר לנו, האבל הפרטי שלנו קשה. החלום שלי, שאזכה לגדל את הילדים בנחת וביושר ושיהיו לי הכוחות להעניק להם אהבה ושמחה ושהאבדן לא יחלחל להם ויתפרץ. שיצליחו לעבור את המשבר הזה".
על בעלה המנוח, שבגיל 31 נהרג באסון הוסיפה אמרש: "הבעל שלי לא פגע
בזבוב ועשה רק מעשים
טובים. היה איש משפחה אהוב והיה לו שם טוב, איך זה קרה לנשמה טהורה שכזו? נסתרות דרכי השם".
מישר סיום צגאי בן לימהלם ואסממאו עלה לישראל מאתיופיה בשנת 1991 והיה מועמד לקידום, כאשר יצא לכרמל באוטובוס הצוערים מקורס הקצינים. יושבי האוטובוס נשרפו למוות בשריפה ביערות הכרמל ובהם סיום צגאי, סטודנט לקרימינולוגיה, בעל אהוב, חבר אמיתי, אב מסור ובן משפחה למופת.

משפחת צגאי, נתיבות
צילום: יהודה לחיאני
