אביהו בן נון: אהוד ברק הוא איש יהיר וזחוח
הקרב האמיתי של מפקד חיל האוויר לשעבר מתנהל דווקא באזרחות: המאבק במחלת הפרקינסון. בראיון חושפני הוא מדבר על הכל ועל כולם
"לא הייתי רגיל להתעכב על תופעות גופניות זניחות", מחייך בן-נון ללא שמחה. "להיות בריא בכל מחיר זה משהו שמתקבע כבר בקורס טיס. מנסים להסתיר פגמים מול הוועדה הרפואית, מתקנים את העיניים, הולכים לבדיקות רפואיות בגלל החוק, לא בגלל הצורך. המנטליות היא לשדר חיוניות ומרץ ובשום פנים ואופן לא לדווח על משהו שאפשר, איכשהו, לחיות איתו".
מה הרגשת?
"פחד, זעזוע, בלבול. הייתי בשוק. כאילו אמרו לי אביהו, יש לך סרטן. חזרתי הביתה והתחלתי לחקור את הנושא. ניסיתי להשיג כל פיסת מידע על המחלה מהספרות ומהאינטרנט. גיליתי הרבה דברים דומים לסימפטומים שלי וכך הבנתי שאין מנוס, האבחנה נכונה.
"כל חיי הייתי בריא כשור, בקושי ראיתי רופא. לכן כשהמכה נחתה עלי נכנסתי למצב של אי בהירות. לא ידעתי מה צריך לעשות, מה עומד לקרות ובעיקר האם אוכל להמשיך כרגיל. קראתי על תופעות פרקינסון קשות שהפחידו אותי מאוד. ובכל זאת, מהרגע הראשון החלטתי לא לוותר לעצמי ולנסות לעצור את המחלה בכל מחיר".
פרקינסון (על שמו של הרופא האנגלי ג'יימס פרקינסון) היא מחלה ניוונית של מערכת העצבים הגורמת להפרעות תנועה עקב חוסר במוליך העצבי דופמין. התופעות האופייניות לפרקינסון הן האטה בתנועה, נוקשות שרירים, רעד בלתי רצוני, חוסר יציבות ובמקרים חריפים גם פגיעה במנגנון הבליעה והדיבור.
"זה יכול לקרות בפומבי, כשאתה עומד ומרצה מול קהל, או מופיע בטלוויזיה", מבאר בן-נון.
"ההתרגשות הפנימית והאדרנלין אצל כל אדם נורמלי הופכים אצל חולה פרקינסון לביטויים חיצוניים. פתאום מתחילים לרעוד בלי אפשרות לשלוט על הרעידה. לי זה היה קורה במיוחד כשהייתי נרגז או מדוכדך.
"כשהרעידות מתרחשות בשיחה או בהרצאה, חלוקת הקשב שצריך להשקיע כדי לרסן אותן מסיטה אותך מהנושא. חלוקת הקשב בין השליטה על הרעד לבין השיחה היא כמעט בלתי אפשרית. יש גם תופעה של תנועות גדולות, גסות, פתאומיות, שרירי פנים קפואים או פרקים נוקשים. אתה קם בבוקר לא כל כך מאוזן. בפרקינסון אנשים לפעמים מתכווצים או מגמגמים. לערפאת היה פרקינסון שהתבטא ברעידה בשפתיים".
אז איך מתמודדים?
"לפני שהתחלתי לקחת את התרופות היו לי כמה הופעות שנאלצתי לקצר. לפעמים הוזמנתי לנאום ולא הייתי מסוגל לסיים את ההרצאה. אבל מאז שאני נוטל תרופות הסימפטומים הצטמצמו. אני לוקח חמישה סוגים של כדורים, ארבע פעמים ביום. כשאני מופיע בטלוויזיה, אני דואג לשבת ליד שולחן. גם אם הרגל מתחילה לרעוד, אני משקיע בזה הרבה פחות מאמץ.
"אני אומר לעצמי, לא נורא, השולחן מסתיר ואף אחד לא רואה. כשאני מכין נאום אני עובד על טקסט קצר. היו מספר אירועים שבהם נאלצתי לשנות תנוחות ישיבה, לחתוך שיחות, לצאת כאילו לשירותים. עד היום אני מדבר במשפטים קצרים וממעט מאוד להופיע בפני מצלמה בשידור חי.
"הקושי המשמעותי הוא לא הביטוי הפיזי של המחלה אלא הידיעה שאני מוגבל בצורה מסוימת. זה מפריע לי במיוחד בתחום השכנוע, הדיבור והשיווק. אני מראש לוקח בחשבון שיכול להיות שאהיה במצב גופני לא טוב בדיוק באמצע פגישה או שיחה על מנהיגות וניהול. לכן אני משלב מצגות והרבה קטעי וידאו עם כניסות ויציאות לצד הדיבור הפרונטלי. לא לוקח סיכון לעמוד שעתיים מול קהל, כי יכול להיות שבמהלכן ישתנה אצלי המצב החיצוני".
ואם ישתנה, זה כל כך יפריע?
"אני טיפוס שחותר לשלמות. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות בינוני".
מי שפיקד על חיל האוויר באחת התקופות המורכבות בתולדות המדינה והפיל ארבעה מטוסי אויב, מסתובב היום יחף ומרוצה בחוות הענק שלו במושב שדמה וממשיך את הקרב על חייו בערך באותם הכלים שרכש לעצמו בצבא. בגיל 72 אביהו בן-נון הוא דירקטור בחברת ג'נרל מוטורס ישראל, מנהל את תחרות הרובוטיקה "פירסט ישראל" ומכהן כיועץ למפעלים העוסקים בתחומי התעופה והחלל.
המחלה לא פגמה כהוא זה בחזותו המרשימה, וכשהוא רוכב על סוסו או יוצא למסעות האיסוזו צ'אלנג' שיזם, בלוריתו העבותה מתבדרת ברוח, וכל חזותו אינה מתיישבת בשום פנים עם המחלה המתחוללת בגופו. "אני רואה חולים שנמצאים במצב הרבה יותר גרוע ממני", הוא אומר. "אצלי התרופות
בשנים הראשונות הסתיר את המחלה מהציבור ושיתף בה רק את המעגל המשפחתי המצומצם. "היה שלב ארוך מאוד שלא דיברתי על הפרקינסון בפומבי כי רציתי לשמר את הדמות שהייתה לי בעיני הציבור", הוא אומר בגילוי לב. "הייתי הרבה שנים במערכת בתור מפקד בולט ודמות מובילה וחשבתי, אם פתאום אתחיל להתנהג בצורה מוזרה, זה יפגע באישיות שלי כפי שהיא מצטיירת בעיני אחרים. השתדלתי שלא יידעו במיוחד במצבים שבהם צריך לתת דוגמה אישית ולנצל את הדימוי ואת ההופעה".
מה הביא לשינוי?
"לפני שנתיים-שלוש באו אלי אנשים ואמרו, שמע, אתה מוכרח לתת תקווה לחולים אחרים. אנשים מקבלים את הבשורה וחושבים שזהו, סוף החיים הגיע. אם הם ידברו איתך ויראו אותך, זו תהיה דוגמה אישית מסוג אחר לגמרי. הסכמתי להפסיק להסתיר, ומאז מגיעים אלי חולים מכל שכבות הציבור. שואלים מה אני עושה שהמחלה נעצרה לי ככה.
"אני משווה איתם מינונים של תרופות ומדבר על אסטרטגיות לחימה ודבקות והתמדה. חלק מהם יושבים בכיסאות גלגלים. אחרים כבר לא מתפקדים כי הם לא מסוגלים להשיג חלוקת קשב מינימלית. לרובם יש את הפחד הגדול מהמילה'פרקינסון'. אני אומר להם, זו מחלה בלי חוקים קבועים. צריך פשוט לחיות אותה כמו במלחמה. גם אם לא מסיימים את הקרב לפחות מנצחים במערכה".
בן-נון, נשוי ואב לחמישה (שניים מהבנים טייסים, שתי הבנות ביקשו להתגייס לחיל האוויר וסורבו על ידו), ערך את טיסת הסולו הראשונה שלו על מטוס פייפר. ב-1957 התגייס לקורס טיס במגמת מסוקי קרב ושירת כמדריך בבית הספר לטיסה, כטייס מיראז' וכסגן מפקד טייסת 116. במלחמת ששת הימים הפיל מיג מצרי מעל תעלת סואץ, ובאוקטובר אותה שנה הפיל מיג נוסף מעל מצרים.
"הובלתי את המבנה הראשון של המטוסים שיצא מתל נוף לתקוף מעל התעלה", הוא מספר. "זו הייתה תקיפה כל כך גורלית. כל העתיד של מדינת ישראל היה תלוי בה. לכן נאמר לנו לטוס נמוך ולהדמים את האלחוט עד היציאה כדי שאף אחד לא יפלוט מילה מיותרת. אמרו לנו, גם אם יש לך פנצ'ר בהמראה, אתה לא נשאר על המסלול.
"ואם אתה יורד להתרסקות, תתרסק בצד, רק אל תעכב את ההמראות שאחריך. אם יש לך אש במנוע ואתה חייב לנטוש, לא תוכל לעשות זאת בגובה ובמהירות מקובלים גם אם המשמעות היא שהמצנח לא ייפתח. אמרו לנו, גם הטייס שממריא לתקיפה מסכן את חייו.
"רצה הגורל ודווקא תחילת התקיפה הייתה רצופה תקלות. כדי שלא יגלו אותנו טסנו כל כך נמוך מעל הים, שנשארו שובלים במים. במהלך הטיסה ראיתי שטייס מספר ארבע במבנה שלי לא מצליח לשמור גובה ויורד ועולה בצורה מסוכנת. הסתכלתי ימינה וראיתי שהוא איננו. לא יכולתי לעלות על הקשר כדי לבדוק מה איתו או להודיע למישהו שיחלץ אותו. ממש התחלתי ברגל שמאל".
"נכנסנו לתעלת סואץ במצב של עננות גבוהה, הפעלתי את מכשיר הרדיו ולא היה לי קשר. צלפתי על מטוסים עם תותחים, ופתאום אני רואה מטוס הרקולס גדול בא מולי עם אורות וגלגלים. כשהבחין בי הכניס את הגלגלים, כיבה אורות וברח דרומה. הייתי בדילמה בלתי רגילה. לרדוף אחריו ולהפיל אותו או לפנות שמאלה ולבצע את המשימה המקורית. כיוון שלא היה לי קשר, ויתרתי על הפלה, דבר שטייס קרב לא עושה כל כך מהר.
"ביצענו את התקיפה, השמדנו 16 מטוסים וסוללה, ורק כשעלינו חזרה לגובה ובדקתי את מכשיר הקשר, גיליתי שלא הכנסתי את הפלאג עד הסוף. אם היה לי קשר, הייתי מקבל הוראה חד משמעית לרדוף ימינה אחרי מטוס ההרקולס ולהפיל אותו כי הוא נשא בתוכו את כל המטה הכללי המצרי.
"כמה שנים אחר כך הטייס המצרי קיבל את העיטור הגבוה ביותר של חיל האוויר המצרי כי הוא סיפר שראה אותי מפציץ, פנה דרומה וברח תוך כדי תרגילי גבורה נועזים, כשכולנו רודפים אחריו ומנסים להשמיד אותו, ורק בזכות תושייתו ואומץ. לבו הצליח לחלץ את המטה הכללי ולהביאו בשלום לקהיר".
אחרי הסכם השלום עם ירדן ביקר בן-נון ברמת עמון והתארח אצל משפחה המקורבת לשלטון. "אחד הקצינים הבכירים שם סיפר לי שהיה בקר תעופה בתחנת מכ"ם מול הרי אדום", הוא נזכר. "בבוקר ההוא התקשר אליו הרל"ש של חוסיין ושאל אם רואים משהו באוויר. התברר שנאצר התקשר לחוסיין, סיפר שהוא מנהל קרבות עזים מול חיל האוויר הישראלי וביקש ממנו להצטרף למלחמה, אחרת יפסיד את הניצחון.
"הבקר וחבריו בתחנה הסתכלו ואמרו, אנחנו לא רואים שום דבר, ופתאום הבחינו בנו שבים הביתה מהתקיפה. מיד הם צלצלו לחוסיין ואמרו, נאצר צודק, מטוסים מצריים בדרך לישראל. בגלל הטעות הזו חוסיין החליט על כניסה למלחמה. כשהתברר שמדובר במטוסים ישראליים הוא כבר לא יכול היה לסגת".
במלחמת יום הכיפורים היה בן-נון ראש ענף תקיפה במטה. ב-75' כיהן כראש מחלקת מבצעים והיה אחראי לחלק האווירי של מבצע אנטבה. "מפקד חיל האוויר דאז בני פלד דחף כל הזמן להגיע לאנטבה ולשחרר את החטופים", הוא נזכר. "אבל ההחלטה הייתה קשה מאוד, בערך כמו זו של הפצצת הכור העיראקי. ידענו שחלק לא יחזרו וייתכן שיישאר שם מטוס או יותר עם הצוותים והציוד.
"מוטה גור הרמטכ"ל שאל אותנו איך ננחת. אמרנו לו, המכ"ם של ההרקולס מסוגל לראות את המסלול גם בלילה חשוך. אבל גור לא השתכנע. אז אמרנו לו, בוא נטוס בשארם א-שייח בחושך ותראה בעצמך. יצאנו לטיסה ובמהלכה המכ"ם זיהה בטעות את השטח בין המסלולים במקום את המסלול עצמו. ממש שניות לפני הנחיתה הטייסים עלו על הטעות והצליחו להנחית את הרמטכ"ל בשלום. ישבתי לידו, ראיתי את זה קורה בזמן אמת, ולמרבה המזל מוטה גור לא הבחין בדרמה. ככה קיבלנו אישור".
ובמבצע עצמו?
"אני זוכר שיוני נתניהו מאוד אהב את המבצע וחשב שנוכל להצליח. אבל מי שבסופו של דבר דחף ליציאה היה חיל האוויר. אם היינו מביעים ספק קל שבקלים, לא היינו מקבלים אישור. אני זוכר שראש הממשלה רבין ושר הביטחון שמעון פרס הזמינו אותנו לקבל אישור על התוכנית. אבל פרס לא ידע לשאול את השאלות המתאימות. אז רבין שאל במקומו. מכיוון שהיחסים ביניהם לא היו משהו, שמענו איך הוא מתרגם את פרס ונהנה מכל רגע".
ב-1982 פיקד בן-נון על בסיסי חיל האוויר בחצור ובתל נוף. באותה שנה מונה לראש להק אוויר ובהמשך לראש המטה. ב-85' הפך לראש אגף התכנון במטכ"ל בדרגת אלוף ובספטמבר 87' החליף את עמוס לפידות כמפקד החיל. "בספרים שכתבו אחרי מלחמת המפרץ נאמר שאני דחפתי את הממשלה לתקוף בעיראק", הוא אומר.
"וזה לא היה נכון. הייתי נגד התקיפה אבל אף אחד לא שאל אותי. בישיבת הממשלה לא יכולתי להביע דעה אלא להגיד למה חיל האוויר מסוגל ולמה הוא איננו מסוגל. כשהגיע לכאן שר ההגנה האמריקאי אמרתי לו שאני חולם בלילות על ליברטי מעופפת, הספינה האמריקאית שזוהתה בטעות כספינה מצרית וחיל האוויר תקף אותה והרג 32 אזרחים על סיפונה. אמרתי לשר ההגנה, אם ניכנס לעיראק וניתקל באמריקאים, יהיו בעיות זיהוי שיגרמו לאבידות קשות לשני הצדדים".
באותה תקופה רשם לעצמו חיכוך ראשון עם סגן הרמטכ"ל דאז אהוד ברק. "לא כל כך היה לו מה לעשות במלחמת המפרץ, אז הוא תכנן שאוגדה 98 תטוס לעיראק כדי להילחם שם ליד כוחות הקואליציה. אמרתי לו, אין סיכוי שיקרה דבר כזה.
"יש לי מגבלה של צוואר בקבוק בתכנון צוותים משולבים, ולכן אתכנן קודם דברים שיש להם סיכוי כמו קומנדו, שלדג ועוד פעולות סמויות, קרקעיות. ברק לא קיבל את זה, אז הלכתי לרמטכ"ל. מאוחר יותר היו לנו ויכוחים גם על השימוש בתקציב חיל האוויר. ברק קבע כל מיני דברים שלא היו מקובלים עלי".
איך התרשמת מאישיותו?
"אהוד ברק חכם, אבל הבעיה שלו היא שהוא לא מעריך ככה את האנשים סביבו ואנשים בכלל. הוא חושב שהוא הכי חכם. גם אם ברוב המקרים זה נכון, הוא מתנהג בצורה זחוחה, בתנועות גוף יהירות, במבט מסוים שגורם לאנשים לא לסמפט אותו. הוא צריך לקבל ייעוץ בעניין הזה.
"היה יכול להיות נחמד ולקבל החלטות נכונות אם רק היה נותן לאנשים הזדמנות להביע את דעתם בלי שיזלזל בה או בהם. לפעמים היינו רואים אותו נותן למישהו את זכות הדיבור ובמקביל עושה דברים אחרים לגמרי. היחסים בינו לבין הפקודים שלו לא היו בראש מעייניו. הוא לא שם דגש על שמירת כבודם".
במרחק זמן מהפצצת הכור בעיראק, מתקיים היום דיון נוקב על הפצצת הכור באיראן.
מה עמדתך?
"אני מתנגד באופן מוחלט לדיון בנושא הזה באמצעי התקשורת או בציבוריות הישראלית. מה שהולך פה הוא פשוט שערורייה. כל דיון פומבי בנושא הגרעין האיראני מביא לאיראנים רעיונות ואינפורמציה ומלמד אותם על דרך קבלת ההחלטות. עוד לא עשינו כלום, וכבר רוצים לקיים אצלנו בדיקה אצל מבקר המדינה. פשוט לא ייאמן. הדיון המיותר מתקיים בגלל שהתקשורת צריכה בשר ויש כל מיני מדליפים במערכת הביטחון".
חיל האוויר לא התבטא בנושא עד כה.
"התפקיד של חיל האוויר הוא להגיד לדרג המדיני איך ומתי לעשות מבחינת היכולת, הסיכון ודברים נוספים, אבל ההחלטה צריכה להיות מדינית. למשל, לבקש מסעודיה או טורקיה לטוס בשטחן, שלא לדבר על תיאום בינינו לבין האמריקאים".
לאור התנהלות הדרג המדיני בפרשת המרמרה, אפשר לסמוך עליו שההתנהלות תהיה טובה יותר בסוגיה האיראנית?
"בתכנון הפעולה מול המרמרה יצאו מתוך הנחה מוטעית שלא תהיה התגוננות אלימה. זו הייתה טעות. היה צריך ללכת מראש על השיטה של השייטת, ורק לאחר שהיו מייצבים את השטח על הסיפון, להוריד חיילים ממסוקים. הרי מסוק בא לרחף ממש מעל הספינה ואלו שהיו על סיפונה יכלו להפיל אותו בקלות. מי שהיה לו רובה או אקדח יכול היה לפגוע במסוק בקלי קלות".
אם הדרג המדיני והמבצעי שגה כך, מי יערוב שלא ישגה בהתנהלות מול האיום האיראני?
"אני לא מעלה בדעתי שהדרג המדיני יגמור את הסיפור האיראני בארבע עיניים. ראש הממשלה ושר הביטחון נוסעים לוושינגטון לעדכן ולהתעדכן בכל פיפס בנושא הזה. ועדיין אני סבור שהאמריקאים ולא אנחנו צריכים לעשות מעשה. ושגם אם נעשה משהו, זה ידחה את הפצצה אבל לא יבטל את האיום.
"בסופו של דבר, עם תקיפה או בלעדיה, תהיה לאיראן פצצה גרעינית. אנחנו נצטרך לחיות עם זה. היום נראה לנו שלא נוכל, ולכן צריך לקדם את כל הסנקציות והפעולות האפשריות, אבל רק על ידי האמריקאים. אנחנו צריכים לשמור על פרופיל נמוך ולהביא בחשבון שיש לנו אויב שהוא לא ילד ולא סטרילי, שינצל את העובדה שיש לו פצצה כדי להשיג קונצנזוס עם כל מדינות הנפט הערביות.
"מכיוון שתהיה לו פצצה, המדינות הערביות ייאלצו ליישר איתו קו, ובהמשך להכין בעצמן פצצה. אם לאיראנים תהיה פצצה, מי שייפגע ראשון זה כל מדינות המפרץ שילכו אחרי איראן. 40 אחוז מהאנרגיה של העולם נמצאים בשדות הנפט של המקומות האלה, כך שזו לא רק הבעיה שלנו".
האיראנים מדברים במפורש על פצצה להשמדת ישראל.
"האיראנים לא יעזו לשלוח אלינו פצצה כי הם מכירים את תגובת הנגד. הפצצה האיראנית לא נועדה לשימוש אלא ליצירת מעמד של מדינה שיש לה הרתעה מול כל המדינות השכנות. והמעמד הזה מסוכן לא פחות מאשר השימוש בפצצה, כי הוא יביא את כל המדינות שגובלות באיראן לבצע כל מה שאיראן תדרוש מהן. ההתנגדות לפצצה היא לא בגלל שמישהו חושש שהם ישלחו אותה אלינו, אלא בגלל היכולת שלהם לשלוט בעזרתה בכל אזור אפשרי".
אם נתקוף, מה יהיו הנזקים להערכתך?
"תקיפה יכולה להביא למלחמה של עשר שנים, כמו שהיה בין איראן לעיראק. מדינת ישראל לא תעמוד בטפטוף של טילים, גם קונבנציונליים, במשך תקופה ארוכה. אם ייפול טיל על תל אביב כל שבוע, מה יקרה פה גם בלי פצצה גרעינית? אנחנו צריכים הרתעה, לא תקיפה. חלק ניכר מהפעולות שנעשות על ידי ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ זה להבהיר לכל המדינות שאיראן היא לא רק הבעיה של ישראל, אלא של כל המערב הזקוק לנפט, ושאם תהיה פצצה לאיראן, גם אם האמריקאים יציעו הגנה לשאר המדינות הערביות, זה לא יעזור, כי כולן יפרו את הסנקציות".
אז מה אתה מציע?
"להכאיב להם מאוד בנשק רגיל. לתקוף את כל המטרות שלהם, יש שם לפחות עשר מטרות שיכולות להאט בצורה משמעותית את העשרת האורניום. לקדם סנקציות כלכליות ומסחריות. יש באיראן אבטלה אדירה וציבור אינטליגנטי. נחשפתי לעניין כשעמדתי בראש העמותה של רון ארד'לחופש נולד'. הפעלנו מערכות אינטרנט מתקדמות בכל העולם הערבי כדי שלמי שיהיה מידע יוכל להעבירו אלינו תמורת פרס של עשרה מיליון דולר. כך התוודענו גם לאיראנים. אנשים שם יושבים על אינטרנט ומקורות מידע בצורה מאוד אינטנסיבית. הם יודעים להפעיל רשתות חברתיות ומחשבים מתקדמים ובגלל שהמשטר פוגע בזכויותיהם, צריך לראות איך מפעילים אותם שיעשו מהפכה חדשה".
הם ניסו ונכשלו.
"אז מה? שינסו שוב".
בן-נון שייך לתקופה הזוהרת של חיל האוויר, כשהיחס אל הטייסים (ויחס הטייסים אל עצמם) הוגדר בתמציתיות הבוטה של עזר ויצמן: "הטובים לטיס והטובות לטייסים". היום חל פיחות מסוים במעמדו. פרשנים צבאיים תולים את הסיבות לכך, בין השאר, בתפקודו של מפקד חיל האוויר לשעבר וחברו הטוב של בן-נון, דן חלוץ, במלחמת לבנון השנייה.
"לחיל האוויר יש תרבות ארגונית מתקדמת ביותר", מתקומם בן נון. "אפשר לבחון אותה מול תעשיות היי-טק מתקדמות ובכל מיני גופים שלומדים מאיתנו תחקור אירועים, הפקת לקחים ובדיקה עצמית. בטיסה הכל מצולם ומתועד באופן כזה שאי אפשר לספר סיפורים וצריך לבצע פקודות בצורה הטובה ביותר. זה מה שהפיל את דן חלוץ כשהיה הרמטכ"ל.
"הוא חשב שאם הוא נותן פקודה, אז כמו בחיל האוויר, לא צריך ללכת לבדוק שמקיימים אותה. אם מחליטים על משהו, לא צריך לשלוח מישהו להשגיח שהדברים נעשים כמו שצריך. חלוץ היה רגיל למוסר הצבאי הגבוה של חיל האוויר. ייתכן שהייתה פגיעה במעמדו של החיל בתקופת חלוץ. הוא באמת עשה כמה טעויות בהתבטאות, למרות שזה לגמרי לא מתאים לו. כמי שמכיר אותו הרבה שנים, חלוץ בכלל לא מתנשא. הוא טיפוס ידידותי וחברי. כנראה שכשאמר את מה שאמר היה בלחץ גדול".
אתה מתכוון ל"מכה קלה בכנף"?
"אני לא יודע איך זה התחלק לו. זו לא אמירה שהוא עומד מאחוריה. הוא התכוון להגיד את הדברים האלה כבדיחה. שאלו אותו איך אתה מרגיש? והוא אמר, זה מה שאני מרגיש, דפיקה קלה בכנף. וזה נכון. כי זה מה שהוא מרגיש באוויר. באוויר לא פועל הרגש, פועל ההיגיון. חיל האוויר וחלוץ עצמו נתנו פקודות שמאוד מקפידות על ירי סטרילי כדי למנוע פגיעה באזרחי אויב באזורי מטרה".
ומכירת המניות ביום הראשון של מלחמת לבנון השנייה?
"כל התדמית שנוצרה סביבו וסביב סיפור המניות לא מתאימה לו. לא מאפיינת אותו. פרשת המניות של חלוץ הייתה שלא במתכוון. חלוץ עצמו סיפר לי שכשהגיע בבוקר אל המשרד לא ידע הרי על החטיפה והמלחמה, ובסך הכל רצה לקנות לבן שלו משהו, אז הוא ביקש מהמזכירה שתשיג לו בטלפון את בנק לאומי.
"ואז הוא נכנס לדיון ותוך כדי הדיון התחילו להעביר אליו פתקים על ההתרחשויות. כשהוא יצא מהדיון, המזכירה, שבסך הכל אחראית על טלפונים ולא יודעת לתת סדרי עדיפויות, אמרה לו, יש לי פה את בנק לאומי על הקו. אז חלוץ אמר לה, תעזבי אותם, אין לי זמן לבנק לאומי עכשיו. כל אחד במקומו היה נוהג כך. עשו מזה כזה דבר נוראי, שהיה באמת נוראי אם היה עושה זאת במכוון".
השאלה היא אם האמירה האומללה ההיא ופרשת המניות לא מבטאות איזו זחיחות מוגזמת שמאפיינת בעיקר את חיל האוויר.
"חיל האוויר מתנגד מאוד למצב שבו הופכים אותו לארטילריה מעופפת. ב'עופרת יצוקה' וגם לפני כן חיל האוויר נזהר בלחימה מול אוכלוסייה באופן ששום חיל אחר בארץ ובעולם לא יכול להשתוות לו. הוא בדק את הנ"צ ושאר הנתונים סביב השעון. אפילו כשהיו צלפים על הגג בעזה, אנשי החיל איתרו פלאפונים של פלסטינים בבתים שמתחת לגג והתקשרו וביקשו לפנות את הבית כי עומדים להיכנס בו.
"בתגובה, הפלסטינים עזבו את הבית ועלו גם הם לגג. אז חיל האוויר ירה לפינת הבית השני, כדי להבהיר שהוא מתכוון ברצינות. ורק אז הם ברחו ואפשר היה להוריד את הבית. לא הייתה פצצה אחת שיצאה לפני שבדקו אם האזור נקי מאזרחים. למרות שלפעמים יש נפל של פצצות ובפצצות חכמות יש קמט בזנב שמשתולל באופן עצמאי".
"כל מראות ההרס והסיפורים ממבצע 'עופרת יצוקה' לא היו שייכים לחיל האוויר. ועם זאת, אני לא שופט שום חיל אחר על הקרקע, כשיורים בך והורגים לך את המפקד או את הפקוד ומעלים באש את הטנק שלך, ואתה רואה את הפוגעים יוצאים מתוך מסגד, אז אתה נכנס ומוריד את המסגד. את זה אני יכול להבין. אני לא יכול לחוש את מה שעובר על מפקד בשטח שנותנים לו משימה להיכנס לכפר ויורים עליו מכל הצדדים, והוא מפנה מטוסים למטרות השונות. אני לא יכול לבוא ולשפוט אותו, במיוחד כשהמציאות מסכנת את חייליו".
חיל האוויר מוכן למלחמה הבאה?
"צריך להגדיר את המלחמה הבאה. אין ספק שבמלחמה הבאה, לא משנה אם היא מול איראן, חיזבאללה או עזה, המטרה העיקרית הצבאית תהיה לתקוף את בסיסי חיל האוויר. החיל נערך לאיום הזה, ואני לא רוצה להרחיב את הדיבור בעניין, אבל הוא בפירוש חלק מהתמודדות. המלחמה הבאה תתמקד גם בנושא המל"טים שחיל האוויר ומדינת ישראל מובילים בו בעולם. יש לנו ביצועים יוצאים מן הכלל שמסוגלים לשחרר מטוסים למשימות עדינות ורגישות ביותר בלי לסכן את הטייסים".
איפה אתה כן צופה קושי?
"בקשר שבין הצבא לתקשורת. הנה פרשת הרפז. אני בכלל לא מבין אותה. אף אחד לא הצליח להסביר לי מה ההאשמות שיכולות בכלל לעלות מהסיפור הזה. אני גם לא מבין איך הרמטכ"לים ושר הביטחון קשורים לפרשה הזו שהיא בעצם מלחמה האחד נגד השני באמצעות המדיה. היום התקשורת שווה שלוש אוגדות.
"היום, מי שמחליט על מלחמה מהסוג של מלחמת לבנון זה התקשורת, לא השטח ולא הלוחמים. הם יכולים להגיע לשם ולכבוש את השטח במעט או הרבה אבידות, אבל מי ניצח במלחמה? מי שעשה עבודת לוחמה פסיכולוגית וניצל את התקשורת והבלוגים ייראה כמנצח במלחמה.
"בששת הימים היו לנו אבידות יותר מאשר בכל מלחמה אחרת. 45 מטוסים מתוך 200 נפלו בימים הראשונים של המלחמה. אם התקשורת הייתה מביאה את המספרים ואת תמונות הטייסים ההרוגים וההלוויות, לא היינו מנצחים במלחמה. תקשורת בזמן לחימה היא דבר לא פשוט. היום אל-ג'זירה מצלמת על הכרמל את הטילים שנופלים במפרץ חיפה ואין דרך להתמודד מול זה. מה נעשה, נכריז על שטח צבאי סגור? היום הכל פתוח, ידוע, מתוחקר.
"בששת הימים המצרים בכלל לא רצו לדבר על מה שקרה אחרי שהם חצו את התעלה. מובארק עומד היום למשפט העם על הרוגים בכיכר תחריר. אף אחד לא שאל אותו על תפקודו כמפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים ולאן הם נעלמו כל ימי המלחמה. חיל האוויר המצרי יצא למטס פתיחה עם 600 המטוסים וזהו, הוא לא השתתף יותר בלחימה. רק ישב כל הזמן בעורף ונתן למטוסים שלו ליפול.
"יותר מטוסים מצריים נפלו אצל מובארק מטילי קרקע של עצמו, מאשר מטילי קרקע-אוויר שלנו, כי שיטת ההגדרה שלו מי האויב הייתה רק אם לא מזהים אותו כידיד. בישראל צריך לזהות מטוס זר כאויב לפני שמשגרים אליו טיל".
ב-93' פרש בן-נון מצה"ל ופנה לעסקי רכב. הציעו לו תפקידים פוליטיים מגוונים, מראש עיריית תל אביב ועד שר בממשלת פרס, אך הוא סירב. "אני לא סובל את הפוליטיקה ואת ההסתאבות של הפוליטיקאים", הוא מסביר. "גם כאלה שהצליחו מאוד בצה"ל מתקלקלים בכנסת".
אתה מתכוון לחלוץ או למופז?
"אני מתכוון לרפול ולברק ואפילו לאליעזר שקדי שהגיע לאל על ופתאום קיבל 16 מיליון שקל. זה נראה לי טעות בסיסית. זה מופרך ומוגזם. זה בניגוד מוחלט לדוגמה אישית ולהסתפקות במה שבאמת מגיע לך" (שקדי תרם כשמונה מיליון שקלים מסכום זה, כספו הפרטי, לקרן למצוינות ואנשים באל על, מהלך חסר תקדים - שמ"ב).
למה דווקא בחרת במכוניות?
"חיפשתי בשוק האזרחי תחום שאוכל לשפר. זה היה יכול להיות אופנה וגם תיירות. בכלל לא היה חשוב המוצר אלא ההזדמנות. לא רציתי להיות סוחר נשק ולחזור למכור מוצרים לאיזה רב סרן בחיל האוויר".
בן-נון כיהן כיו"ר חברת יוניברסל מוטורס UMI, עד שפרש מהתפקיד ב-2007 ונותר דירקטור. בתקופה זו יזם והביא לארץ את מסורת איסוזו צ'אלנג', כשהוא עצמו מנצח על ההפקה המדברית ומשתתף בפועל במסע האתגרי ברכבי השטח. אז כבר קיננה בגופו המחלה. "ודווקא בגללה השתתפתי במסע והרגשתי פשוט אדיר. כי לא ויתרתי לעצמי ולא מנעתי מעצמי ולהיפך, אולי אפילו הגזמתי", הוא אומר.
יש לו סוסים וכלבים ותרנגולות "כדי שהילדים והנכדים יידעו ממקור ראשון מה זה ביצי חופש". ובריכה קטנה, מוצלת, וגינה שטופת שמש שהוא עודר ומטפח. וכמה שעות ביום של ספורט ופעילות ועבודה תובענית שעלולה למוטט את האדם הבריא ביותר.
"אנשים אומרים לי כל הזמן, בטח אין לך פרקינסון", הוא מחייך. "אבל אני פשוט ממשיך לעשות הכל באופטימיות. עד היום האופי האופטימי שלי לא אכזב אותי. בכל מה שהיה תלוי בי, הוא תמיד הביא תוצאות. לכן אני יוצא מנקודת הנחה שאצליח למשוך את המצב הנוכחי שלי עוד כמה שנים. עד שימצאו תרופה".
ואם לא?
"אז לא. ממילא כבר לא אמות צעיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם