השטן ואני: סיפורו של האיש שליווה את אייכמן
במשך שנה וחצי, מהרגע שנחטף אייכמן ועד שנתלה, שמר עמרם לוסקי על הצורר הנאצי. 50 שנה אחרי, הוא מדבר לראשונה. בלעדי
לקרוא על חיות הקוטב. "גזר הדין הוא שום דבר", הסביר לשומרו ההמום, "כאילו שתיתי
כוס מים קרים". ויותר מזה אף מילה.

"אף פעם לא האמנתי שאחזור לכאן", הוא אומר לי. קולו משמיע צפירות עולות ויורדות. בין התנשפות להתנשפות הוא משוטט בתא. כן, זה אותו חלון קטן ומסורג "שרק ממנו ראה חתיכת שמים". אבל אלה לא היו אותן מיטות קומתיים שמוצבות היום.
לאייכמן הייתה מיטה גדולה וגם החדר עצמו היה גדול יותר. "מאיפה צמח הקיר הזה באמצע?", שומר הראש הולך לפנינו דרוך. אפוף באתמולו, הוא מוביל אותנו במבוך. "אני הולך בתוך 50 שנים אבודות", הוא זורק לי מעבר לגבו.
הסיפור של לוסקי חף מלקח היסטורי. כוחו בכך שהוא מתאר מפגש אינטימי עם הרשע המוחלט. כשנה וחצי העביר לוסקי במחיצת אדולף אייכמן. בשעות שהיה אזוק אליו נראה כתאום לגורלו. הוא הריח את הבל פיו של השטן, ספר קמטים על פדחתו, ראה אותו עושה את צרכיו.
האייכמן מ"בית העם" בירושלים נראה כשחקן במחזה אימים היסטורי. האייכמן מג' לאמה נראה בכל תהומות עליבותו. כדי למנוע מעצמו היסחפות אל מערבולת האמפתיה, למד לוסקי על הזוועה קרא עליה, דיבר עליה, שינן לעצמו שהדבר ההוא בתא לועס כאדם, ישן כאדם, אבל איננו אדם.
"בהתחלה זה בטח היה אדם כמוך וכמוני, אבל פתאום האדם הזה התעוור. מפוליטיקה? מאנטישמיות? משהו בצורה הכי פנאטית עיוות אותו".
ואז עובר לך בראש שאתה שומר על מפלצת?
"מפלצת באבו-אבוהה".
עמרם לוסקי מדבר כאן בפעם הראשונה. מדבר כי שוב לא יכול היה למשול בכאבו. בסערת אייכמן שכחו את "היחידה לביטחון היקפי" שאפשרה להיסטוריה להתחולל.
אותם 250 איש ששמרו על הצורר שיתייצב שלם למשפט העם היהודי במיוחד הוא מצטער על מפקדו דוד עופר, "יהודי יקר מאוד שלא הלך לעשות מיליונים כמו האחים שלו סמי ויולי" דוד עופר שירת בבריגדה, המשיך בצה"ל והשתחרר סא"ל.
במשטרה פיקד על הכוח שבלם את מרד האסירים בכלא שאטה (1958) ועל אבטחת מסעות
הלילות המשמימים נוכח תאו של אייכמן קירבו ביניהם. עופר דאג שלוסקי יעבור ממג"ב למשטרה, ילמד לתעודת בגרות על חשבונה וייצא לקורס קצינים. במשך כל שירותו עקב אחר הקריירה שלו. והיה אחרי מה לעקוב.
לוסקי אבטח את מסעות הדילוגים של קיסינג'ר, השתלט על עובדי נפט ישראלים בסיני, עמד בראש ועדה שהחזירה את השטחים למצרים, אבל את האקשן הגדול תפס באילת כשפיקד על התחנה. אילת הייתה אז מושבת עונשין שאליה הוגלו שמות אפלוליים.
למשל "בוסי" (בוסתנאי סחה), שנרצח מיריות אב קנאי, למשל "בל ברטל", שהמית חמור בנגיחה בין העיניים. מדי פעם הייתה מגיעה איזו אונייה עם צוות פרוע - בעיקר סודנים - ולוסקי נקרא לעשות סדר.
והיה האריה. אריה קטן שהזמר בני ברמן נתן במתנה לגן החיות. אותו אריה, כשנהיה גדול, סגר פעם את שער הכלוב על בוסקילה שבא להאכיל אותו וברח למרחבי הדרור. לוסקי יצא לשממה ומצא את האריה נושם אוויר על ראש גבעה. לאחר שכדור ההרדמה של הווטרינר החטיא אותו, ירה בו. למחרת ספג הפגנת ילדים בוכים: "לוסקי הרג לנו את האריה".
לפני כ-30 שנה השתחרר בדרגת תנ"צ ונסע ללמוד בנקאות בז'נבה. המשיך לפריז, השלים קורס חוקרים פרטיים וקיבל מכתב הוקרה מהנשיא מיטראן. תוך כדי כך התגרש מסימונה, התחתן עם קתרין ובגיל 61 הוליד את קווין, טניסאי נפלא שהגיע לרולאן גרוס. לאחר שהפסיד יותר ממיליון אירו לברני מיידוף וחווה החלמה מופלאה מאירוע מוחי, חזר לארץ.

הוא נולד לפני 78 שנה בקזבלנקה וכמעט מיד התחיל לחפש את דרכו לישראל. "הייתי בן 14 והציונות אכלה לי את הלב". הוא התחפש לערבי, עלה על רכבת, נתפס באוג'דה והושלך לבית סוהר. אביו דוד שחרר אותו וביציאתו הבאה ממרוקו נעזר בשליחים של הסוכנות. הם שהעבירו אותו לבוזאריה שליד אלג'יר.
אלא ששם התגלתה בעיניו טרכומה, מחלה שהייתה אז נפוצה במרוקו. לאחר טיפול של חצי שנה עלה על ספינה למרסיי ומשם לחיפה על סיפון "קדימה". הוא הגיע למחנה העולים "שער העלייה" בחיפה והמשיך לקיבוץ צובא. בהמשך השתתפה משפחתו בהקמת המושב קדימה על כביש רמלה-לוד. גרעין מקדימה, "מרוקאים עם טריפוליטאי אחד, טוניסאי אחד ורומני אחד", חצה את הכביש והקים את ישרש.
לא הרבה אחר כך הכיר לוסקי את סימונה ממושב מצליח. "איך בדיוק הכרנו? ", הוא צוחק, "תשאל את אדון'אקראי'". הם התחתנו ברמלה כי בישרש לא היה אז חשמל. האורחים פונקו במוזיקה מפטפון ישן ובעוגות שאפתה אמא בסיר פלא. את החופה ערך הרב "באבא חאקי", אביו של השר לשעבר אהרן אבו חצירה.
לאחר החתונה גויס לוסקי לשירות מקוצר בגבעתי, עבר למושב יגל ליד לוד והתחיל לעבוד כמזכיר חוץ. אבל זה לא הספיק כדי לפרנס את משפחתו הצעירה. לוסקי התחיל לעבוד גם בלילה כאחראי לתחנות לשאיבת מים מהשפלה לירושלים. וזאת הייתה קומבינת חייו הלא פשוטים באותם ימים: ביום מזכיר חוץ, בלילה נוטר במדים שאת משכורתו משלמת המשטרה מהתקציב של "מקורות".
כעבור כמה חודשים הועלה לדרגת סמל והתגייס למג"ב. אלה היו ימים נאיביים והמשימות לא היו מסובכות. המחבלים עדיין נקראו מסתננים והם הסתפקו בגניבת פרה, עז או קו השקיה. הכל השתנה כשהמסתנן האיום מחמד ג' לג'ול מג' לג' וליה רצח משפחה מנועם שבחבל לכיש. מג"ב פצח במרדף אחריו, ובמארב בבית קיקא שליד אשתאול חיסלה אותו החוליה של לוסקי. "ואז באו השלום והשקט לתקופת מה".
השלום החזיק מעמד עד ליום שבו נקרא לטלפון. נאמר לו שעליו להתייצב בדחיפות לראיון בכוח אדם במטה הארצי. הטלפון לא הסביר למה, כך גם המ"מ שלו והמ"פ. קצין כוח האדם במטה מוודא שלמרות הצליל האשכנזי של שם משפחתו, הוא באמת ממרוקו.
הוא נשאל אם הוריו סבלו בשואה, אם מישהו מקרוביו היה במחנה ריכוז, ומה הוא יודע על מה שקרה ליהודים במלחמה. על זה השיב: "אנחנו בעדת מרוקו לא קיבלנו במלחמה הרבה אינפורמציה". לא רדיו, ועיתון פעם בכמה ימים ובצרפתית. מי שלא ידע צרפתית המתין עד שבת ושמע בבית הכנסת את החדשות.
רק מאוחר יותר יתברר ללוסקי שהתשאול נעשה כדי למנוע סכנה שינקום באייכמן על פגיעה בבני משפחתו. אבל אז, כששאל את המראיין: "מה כל זה?", נענה בהוראה לעבור לחדר הסמוך.
בחדר הסמוך כבר המתינו שניים שבדיוק סיימו קורס קצינים. לאחד קוראים דוד פרנקו שיטפס לדרגת נצ"מ בסולם המשטרתי. בינתיים מתקבצים 80-70 איש . הם עולים למשאית גדולה שמביאה אותם למתקן ביטחוני ביהודה הימית ביפו. כל הלילה עובר על השוטרים בניחושים: "מה הולך כאן?".
בצהריים הם בג' לאמה שבמשך הלילה פונה מכל דייריו. הם מוצאים מחנה בטירוף. הורסים קירות, מסיידים, משנים את מערך התאים, בונים תא מאובטח. עדיין לא ברור למי. כעבור כמה שעות הוא חוזר עם שני שוטרים ואיש מוסד למתקן הביטחוני ביפו.
"הביאו איש במשקפיים שלבש חולצה לבנה וסוודר חום ואמרו לנו: 'זה האסיר, אתם אחראים עליו'. לא ידעתי מי זה". הגיע שופט שלום שעל פי בקשת התובע מהפרקליטות עצר את האיש ל-15 יום. קוראים לו אדולף אוטו אייכמן, והוא מואשם בפשעים נגד העם היהודי ונגד האנושות. על שאלת השופט: "אשם או לא אשם?", הוא משיב בגרמנית: "לא אשם".

מה היה הרושם הראשון שלך ממנו?
"היה המום. כנראה שעדיין עבד עליו הסם שנתנו לו בארגנטינה. מנומנם. כולו 'מדלדל'. תלוש כזה. בוהה, בוהה. כל הזמן בוהה. לא האייכמן שאכיר בשנה וחצי שלי איתו". לוסקי נכבל לאייכמן ונכנס איתו לאחת משלוש מכוניות הסטודיבייקר שיוצאות מיפו לג'לאמה.
אייכמן יושב מאחור, כבול לדוד פרנקו מצד אחד ולעמרם לוסקי מצד שני. מקדימה יושבים הניצבים יעקב קנר ועמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה שפקד לחטוף את האיש שיושב מאחוריו.
"ההוראות שקיבלנו היו פשוטות", אומר לוסקי, "אם קורה משהו בדרך אנחנו הראשונים לחבק את אייכמן ולסוכך עליו".
על מה אתה חושב כל הדרך?
"מי זה הבן אדם הזה? חוץ מהשם שלו אני לא יודע עליו כלום. אני יוצא מרוקו, מה אני יודע?".
היו לך השערות?
"חשבתי שאולי זה מהנדס גרמני. הרי אז היו דופקים מהנדסים גרמנים שבאו לעזור למצרים לבנות טילים".
איך אייכמן היה כל הנסיעה?
"לא אמר מילה. אף מילה כל הדרך".
בג'לאמה עוטפים את האתרוג הרצחני בצמר גפן. כל האמצעים שימנעו פגיעה בו מידי אחרים או מידיו הוא. הוא מקבל נעלי בית כמו של קיפי הקיפוד מ"רחוב סומסום", אבל ללא ריצ'רץ'. משקפי הזכוכית מוחלפים במשקפי פלסטיק. בתאו דולק האור יומם ולילה, והזקיפים מתחלפים כל ארבע שעות. אחד צמוד אליו בתא, אחר מוצב ליד הדלת ושלישי מאייש את העמדה ממול לכניסה.
"כך שכולם רואים את כולם, כולם שומרים על כולם", מסביר לוסקי כשאנחנו יוצאים מהתא. "כל הזמן היו עליו עיניים, שלא ישלח יד בנפשו".
איך במקלחת?
"עם דלת פתוחה. נראה לבן כזה, יותר לבן מווילון".
בשירותים?
"גם כשנכנס לחרבן הדלת הייתה פתוחה. אפילו את הנייר היית נותן לו".
ביקוריו של הספר המשטרתי נחשבו לרגעים מאוד קריטיים. לפני שהיה מתחיל במלאכתו היה מפקיד את כליו בידי השומר. "כשהוא לוקח את המכונה אתה לא יודע אם לא ייתן לו על הראש". מה הייתם עושים? "אתה כל הזמן לידו וכל תנועה אתה תופס לו את היד. הייתי לוקח את המכונה, נותן מספריים. לוקח מספריים, נותן מברשת. לא נתנו לו שני כלים יחד וסכין אף פעם".
מה בגילוח?
"כל בוקר אתה עומד לידו והוא מתגלח עם סכיני ג'ילט שלא יכל לפרק ולחתוך את עצמו".
מה באוכל?
"שום קופסאות. רק ירקות, ביצים, בשר, אבל לא פותחים אף קופסה".
סכינים , מזלגות?
"היינו נותנים לו סכינים ומזלגות, אבל הוא אוכל ואתה לידו. כשאתה מסתכל עליו, לא יעזור לו בית דין".
הייתה לו חולשה לאוכל מסוים?
"אהב מיונז וכשרצה תמיד הודיע מראש: 'למחר בצהריים אני מבקש קצת מיונז'".
היו לו הרגלים מיוחדים?
"לא. מבחינת משמעת לא גרם שום מצב שיצריך ענישה מטעמנו. התנהג למופת. גרמני".
מתי התחלת להתעניין מיהו אייכמן באמת?
"אחרי שבן-גוריון הודיע בכנסת שאחד מגדולי פושעי הנאצים יעמוד לדין. קראתי, ראיתי סרטים".
הרגשת שאתה שומר על מפלצת?
"הרגשתי שרצח שישה מיליון יהודים".
אז לא הרגשת מוזר שאתה דואג לשלומו?
"אבל אני עושה משהו שיקר למדינה, להיסטוריה שלה. לא באינקוויזיציה ולא בימים אחרים העמידו לדין מישהו שפגע ביהודים. הרגו יהודים ואף אחד לא נתן את הדין".
הקרבה הפיזית, בעיקר כשהיה כבול אליך, לא דחתה אותך?
"אני אמור לשמור על בריאותו ועל שפיותו עד ליום ההוצאה להורג. זה מה שאני יודע".
הצלחת לעשות ניתוק בין חובה לרגש?
"ודאי. מה אני צריך לערב רגש? כשהגעתי הביתה ותליתי את הכובע - תליתי את כל הצרות".
גם את המחשבות?
"אתה חושב רק על אשתך ושלושת הילדים".

אנחנו במסדרון אפלולי. חולפים על פני אסיר חדש שממתין לשיבוץ. לוסקי נעול בתוך עצמו ולא מבחין בו. הנה מימין המשרד שבו ישב ניצב אברהם זלינגר, ראש לשכה 06 שניהלה את החקירה נגד אייכמן.
"אבל לא מדברים עליו מילה בעיתונות ומדברים רק 'גולדמן', 'גולדמן', 'גולדמן'" (מיכאל גולדמן-גלעד, מחוקרי אייכמן וניצול שואה, שלפי עדותו נעשה הסרט "המכה ה-81"). ופה, ליד זלינגר, המשרד של סגנו אפרים הופשטטר".
"מאחורי הקיר באותו מסדרון ישבו שתי כתבניות שתמללו את החקירה. אחת הייתה בת עמי ינאי, אלמנת "סמק" הדגול (שמואל ינאי), מפקדו האחרון של הפלי"ם וסגן מפקד חיל הים. בת עמי הייתה אז אחת החיילות היפות בצה"ל וכיכבה על שערי "במחנה".
גם היא, כלוסקי, הגיעה לג' לאמה לאחר טלפון אניגמטי באישון לילה. נאמר לה שזאת עבודת תמלול ואסור להגיע ברכב פרטי, אלא בהסעה צבאית. היא זוכרת שאייכמן כתב את התשובות בעיפרון בשני צבעים: כחול ואדום.
את קלטות החקירה פענח חייט חיפני מהמחוז של אייכמן שהבין את הגרמנית שלו. מבוקר עד חצות בת עמי הדפיסה את החומר וזה היה, לדבריה, עומס נפשי אדיר. "בעיקר העדויות".
איזו עדות את זוכרת במיוחד?
"על השמדת הצוענים. מה אני אגיד לך? זה היה מחריד, רק שלא מדברים על זה כי זה לא על יהודים".
השם עמרם לוסקי אומר לך משהו?
"אני זוכרת איזה עמרם, לגבי שם המשפחה אני לא בטוחה".
לוסקי תקשר עם האסיר בספרדית שלמד מאמו. אייכמן שלט בשפה לאחר שנותיו בארגנטינה. "אבל לא ממש דיברתי איתו, זאת הייתה יותר החלפת מילים".
מילים כמו מה?
"'חם לי', 'קר לי', אני רוצה מים'".
יצא לך לשאול אותו למה עשה את מה שעשה?
"על הדברים האלה היה אסור לנו לדבר איתו. אמרו לנו שזה ישבש את החקירה".
מה זאת אומרת ישבש?
"נגיד שהחוקר הולך איתו בקו מסוים ואני אכניס לו משהו אחר בראש".
אף פעם לא אמר לך: "היה לי יום קשה בחקירה"?
"לא. הוא היה גומר חקירה, בא לחדר 3X3 שלו היה מסתובב והיה מחפש זבוב. ברגע שתפס במבט את הזבוב, היה מסתכל עליו שעות. כשהזבוב זז - המבט שלו זז איתו. כך היה מבלה את זמן הרגיעה הפסיכולוגית שלו. לא היה קורא, לא היה שום דבר. זבוב - זה מה שהיה לו".
לא ריחמת עליו? לא התחלת לפתח איזו אמפתיה כלפיו?
"לא אמפתיה ולא סימפטיה, רק אנטיפתיה".
היו בו גם צדדים נחמדים?
"הידע שלו. מדי פעם היה פולט משהו שידעת שזה בא מהשכלה. למשל הידע שלו על הים, על חיות הים"
.
היה לו הומור?
"אם אתה רוצה לראות הומור טוב - תראה אצל גרינג. תמיד חייך, תמיד סיפר בדיחות. עוד אחד שהיה חייכן היה גבלס. מכוער, רזה, אורטור. אבל אייכמן יבש כמו. . . הפנים שלו זה לא אדם חייכן".

איזה מין טיפוס היה? רתחן? פדנט?
"נתחיל מהפיזיונומיה שלו. הוא היה לבן. קצת צהבהב אפילו. יש לו עיניים בוהות. האף נשרי והפה קצת מחייך גם כשלא מחייך. החיוך, כשלא מחייך נקרא בלעז 'חיוך נרקווא', תקרא במילון מה זה'נרקווא' (Narquois בצרפתית : לועג, לגלגני, ערמומי). כאילו מחייך ולועג לך, אבל הוא לא לועג לך.
"אחר כך היו לו אוזניים גדולות. לא הייתה לו קרחת, רק פדחת. מפה עד פה (מעביר את ידו מהמצח לפדחת). משקפיים היו לו. משקפיים עם מסגרת שחורה גדולה. לא כמו שרואים היום. היו לו ידיים לבנות, לבנות, לבנות. אתה ראית שהבן אדם הזה לא לבש אף פעם חולצה עם שרוולים קצרים. אפילו לא בארגנטינה".
"זאת אומרת, הצורה הפיזיונומית שלו, החזותית, לא נותנת לך להיות איתו סימפטי או חבר. הוא אדם דוחה. אתה לא יכול ליצור איתו אפילו קצה של כימיה. הוא מדבר - אתה עונה לו. זה הכל. אני לא רוצה לדבר איתך. יש כאלה אנשים".
מה עוד דחה אותך?
"אתה, כיהודי, מלא עליו כרימון עם מה שהוא עשה לאחיך או לבניך או לחברים שלך, לכל אנשי הדת שלך. אז זה מתערבב עם זה (הפשעים עם הפיזיונומיה) ואתה שונא אותו".
שנאה שבא לך לעשות לו משהו?
"זאת לא שנאה מלווה בכעס שהנה אני קם ומרביץ לו. אני שונא אותו בשקט. לא רוצה אותו. לא מעניין אותי מתי יתלו אותו, מצדי שילך קיבינימט".
מה היה הדבר הכי בולט אצלו? "צייתן. נציונליסט. אמרת לו מותר - אז מותר. אמרת לו אסור - אז אסור. ממושמע כמו כל גרמני אחר ויותר מייקה פוץ. זה לא היקים שלנו, היהודים, חס ושלום".
הוא ידע איך קוראים לך?
"לא יודע, היה קורא לי'מיסטר'. אבל אני ידעתי גם את השם של אמא שלו וגם של אשתו. פעמיים הייתה אצלו".
התייחדו?
"מה פתאום, דיברו דרך זכוכית".
באחת הפעמים ביקשה ורה אייכמן לראות איך בעלה לבוש. על פי הצעת אחד השומרים עלה אייכמן על כיסא והיא מדדה אותו מלמעלה למטה. כל אותם חודשים ידיעות מודיעין מדאיגות נקלטו בג' לאמה. שיבריחו לאייכמן רעל, שיגניבו לו מזרק, שגנרל גרמני, איש סוד של היטלר, מארגן קומנדו שיצנח לכלא לחטוף את האסיר או להרוג אותו. "ואם הורגים אותו זה כאילו שנכשלת בחקירה. אין משפט, אין כלום וכולם יגידו שזה בכלל לא היה אייכמן".
עם חשכה היה המחנה הופך לישות פרנואידית. חומות עדיין לא היו ואת העבודה עשו התגבורות, הסיורים על הגגות, הזרקורים, מוקשי התאורה. "אנשי 06 עבדו עד 17:00 ואז האוטובוסים לקחו אותם לחיפה. אנחנו המשכנו".
אלה היו משמרות שוממות שהזדחלו לאורך 12 שעות. אלה היו לילות שבכל אחד מהם נזקק לוסקי ליותר ממאה גרם קפה. הוא סייר בין אנשיו, הביא להם קפה, החליף עמדות, שחרר את מי שלא הרגישו טוב. אנחנו לרגלי המדרגות שמובילות לתא של אייכמן. כאן שרף לילות עם מפקדו דוד עופר.
"לפעמים היה יוצא אלי בשתיים בלילה ואומר: 'בוא נשחק שש-בש', כדי להחזיק אותי בערנות".
ערב אחד אומר לו עופר: "תעלה על אזרחי ובוא איתי". נוסעים למנו מטבריה, חבר של עופר מהבריגדה. כשהבשר על הברזלים, מתחילים להעיף זיכרונות. כל אותם ימים של דם ואומץ מול הגרמנים. זה פורקן מושלם. הסיפורים והאלכוהול סופגים את כל מתח ג'לאמה.
לדוד עופר יושב בראש בקבוק קוניאק מימי נפוליאון שמנו קיבל בירושה. הוא נורא רוצה לייבש את הנפוליאון הזה, אבל מנו מסרב. הוא נחוש להעביר את הבקבוק בירושה. גם עופר נחוש. "אתה תעביר לילדים את הרצון לשתות? זה מה שאתה רוצה?".
מנו נכנע וגם הגרון של לוסקי לא נשאר צחיח. "זה היה כמו שמן זית זך, בחיים לא טעמתי כזה", הוא אומר. כשהם עושים לנפוליאון ווטרלו, מגיע בקבוק חדש. ואחריו אחד עוד יותר חדש. בסוף הערב מבקש לוסקי ממפקדו את המפתחות של המכונית. כשהם חוזרים עופר מתנפל על מיטתו.
באישון לילה נלקח אייכמן למשפט בירושלים. כמו בנסיעה לג'לאמה, הוא נכבל בין לוסקי לפרנקו במושב האחורי של הסטודיבייקר. גם הפעם הניצבים קנר ובן-גוריון יושבים מלפנים. אייכמן שאל לאן נוסעים. כששמע ירושלים רק המהם: "אה, ירושלים". יותר לא הוציא הגה כל הדרך.
בירושלים נכלא בתא מעל אולם בית העם שבו יתקיים משפטו. לוסקי היה איתו גם שם. באחד הימים ביקש לשבת באולם לצד הנאשם. הוא החליף את מדי מג"ב במדי משטרה ונכנס לתא הזכוכית. "פה היה פרנקו, פה היה אייכמן, פה אחד בחור בשם פדלון ופה אני", הוא מראה לי את תמונת היום ההוא.
אחר כך הוא מפסיק כדי לומר: "בוא אספר לך אנקדוט (כמו בצרפתית) אחד". ב-11:30 בבוקר שבו עמד לשמוע את הכרעת העליון בערעורו, בא לוסקי אל אייכמן בתאו. אייכמן קרא ספר על חיות הקוטב הצפוני וסגר אותו מיד. "אמרנו לו: 'אתה מקבל היום גזר דין סופי מבית המשפט העליון'. הלבשנו אותו עם עניבה".
אייכמן ירד לאולם. "השופט הקריא, הקריא, הקריא בסוף אומר לו: 'אתה מוצא להורג על ידי תלייה עד צאת נשמתך'. ככה כתוב בחוק. אסור לו לדבר. אסור לו הכל. אין שום טיעון להקל בעונש.
"כשנגמר, אני במקרה עליתי אחריו. אמרתי לעצמי: 'מה בטח עובר עליו'. הוא עלה למעלה, לקח את הספר בדף איפה שעצר - המשיך לקרוא. על החיות בקוטב. תשמע, אם אתה מבין בפסיכולוגיה של האדם ואתה רואה אדם שאומרים לו: 'אתה מת, עשית דברים רעים', אתה מצפה שיהיו רגשות כמו בכי, דיבורים כמו:'אוי ואבוי', 'עשו לי טובה'. והוא כלום. פתח את הספר במקום שעזב אותו. בלווייתנים הלבנים".
שאלת איך הוא מסוגל?
"אמר לי: 'פסק הדין שקיבלתי הוא כמו כוס מים קרים'".
כוס מים קרים.
"יותר לא אמר כלום. לא לי, לא לפרנקו, לא לאף אחד. אבל מאותו היום היינו שומרים עליו בעוד עשר עיניים".

במשך שבועיים התאמן צוות מיוחד בכלא רמלה על מתקן ההוצאה להורג. "שמים חגורה שיורדת ממוט ברזל בתקרה ומתחת הרגליים דלת שנפתחת", מסביר לוסקי, "ברגע שאומרים להרוג אותו זה נפתח ואז הוא תלוי. לא כמו קאובוי על העצים".
לוסקי הוזמן לצפות בהוצאה להורג. הוא ראה את אייכמן רגע לפני שנכנס לתא המוות. קלט את מבטו ההמום כמו אז בפגישתם הראשונה ביפו. עם החברים שאיתו התבדח לוסקי שלפני מותו ביקש אייכמן להתגייר כדי שעוד יהודי ייהרג.
"האם אינך מתיירא להתייצב למשפט האלוהים?", שאל את אייכמן הכומר המוודה ויליאם האל מקנדה. הנאצי השיב ביוהרה: "האלוהים שלי גדול מכדי לעסוק בעניינים הפעוטים של בני האדם".
אייכמן שתה כמה כוסות יין אדום וכשידיו קשורות לאחור פתח בצעדת המוות. לפניו הלך הכומר האל, לצדו שני סוהרים. לפתע ביקש לעצור כדי לקנח את האף. סוהר ניגש אליו ושלף ממחטה מכיסו. השיירה המשיכה עד שעצרה שוב. המשמר הודיע שטרם הושלמו סידורים אחרונים.
"איזה מצב מגוחך", כתב הכומר האל בספרו "מאבק על נפש אחת", "האסיר מוכן לקראת ההוצאה לפועל של גזר הדין - ותלייניו אינם מוכנים עדיין".
משנשמעה הקריאה שהכל בסדר, הוכנס אייכמן לתא הגרדום. חבל בעובי ארבעה סנטימטרים התנופף מעל ראשו. הוא קרא: "ג'נטלמנים נמות בקרוב, זה גורל כל אדם". המשמר התחיל להכין את החבל. קשר אליו פיסות בד רכות כדי שלא יחתוך את צווארו של התלוי. החבל נענד.
"מוכן", "פעל". המנוף הוסט ואייכמן נפל לבור. "לא הרגשתי משהו מיוחד", כתב האב האל. "נפטרנו ממנו, יימח שמו", אומר לי עכשיו עמרם לוסקי. "אחרי שנשרף לקחנו את האבק שלו בתוך ארגזון קטן ליפו".
השעה הייתה 4:35 בבוקר 1 ביוני 1962, כשאפרו של אחד הרוצחים הגדולים בהיסטוריה נזרה מספינת המשטרה "ירדן". האפר צלל אל הקצף מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. לרגע קט שטה האבקה מעל לגלים ואחר כך צללה אל התהומות.
"האם יצא לך פעם לחלום עליו?", אני שואל את לוסקי.
"לא", הוא עונה לי. "אתה חולם על מי שאתה אוהב או מי שאתה שונא. מי שמחקת אותו מהזיכרון שלך אתה לא מקבל אותו חזרה בחלום".
גילית בו אי פעם משהו אנושי?
"שום דבר".
אף תגובה של שמחה? כעס? עצב?
"הוא היה חייל של קרח. אוברשטורמבאנפיהרר עם פנים ריקות. לא שמחה, לא עצב, לא כעס".
אתה חושב שחיבב אותך?
"לא אותי ולא אף אחד אחר".
השנה ושבעת החודשים ההם שינו לך את החיים?
"הייתה לי זכות להיות בפרק הזה בהיסטוריה של עם ישראל. זאת זכות שאזכור כל החיים".
אתה מרגיש שותף בעשיית הצדק?
"שותף זאת מילה גדולה מאוד. הייתי בורג קטן".

