עני מאשים: כך הפכתי לעשיר ליום אחד
במסוק פרטי בשמי ארסוף, על סיפונה של יאכטה יוקרתית ועל מושב העור של ריינג' רובר חדשה, ליאור דיין שב עייף אך מעוסה
ובכלל, כמה כסף צריך להיות מעורב בשיחה בשביל שהיא תיחשב "שיחת עסקים"? אבל לא אמרתי כלום. לא רציתי לתת לנציג הזה את ההרגשה שאני לא שולט בחומר, שלא הכנתי את שיעורי הבית שלי ושהגעתי ליום הזה בלי ידע מקיף על חיי העשירים.
"טוב, כנס לאוטו", אמר ואני זינקתי אל תוך הספינה הלבנה. "תגיד, כמה עולה האוטו הזה?", שאלתי. "960 אלף שקל", אמר וחייך חיוך מפחיד, "זה הריינג-רובר החדש והיוקרתי ביותר".
ישבתי על כיסאות העור בתוך הספינה הלבנה, לכוד בין החלונות עם הזיגוג הכפול למערכת בקרת האקלים התוך-רכבית שסידרה לי אקלים טרופי במציאות ים-תיכונית, ולכל שאר הפאר הכללי שנזל מכל פינה בספינה הזו. הנציג המשיך להדגים לי את כל הפטנטים של הרכב.
"כאן, כפי שאתה יכול לראות", הוא הצביע על מסך ליד כיסא הנהג והתחיל ללחוץ על כל מיני כפתורים, "יש לך שש מצלמות שמצלמות בכל רגע נתון את האוטו מאחורה, מהצדדים, ומכל מיני זוויות שאתה לא בהכרח יכול לראות".
" ואת מה שהמצלמות מצלמות אפשר להעלות לאינסטגרם?", שאלתי כבדיחה. הוא השיב, ברצינות
"אה, או-קיי", דפק גיחוך מאולץ. בעולם שלו, עולם של ריפודי עור ומיליונרים מרופדים שרוכשים מכוניות עם ריפודי עור במחירים שהאדם מן היישוב, גם אם ימכור את איבריו לא יגיע אליהם, זוהי חובה לצחוק מבדיחה - גם אם אתה חושב שהיא לא מצחיקה או שלא ממש הבנת אותה. זהו עולם מרופד שבו אנשים צוחקים מדברים לא מצחיקים בלי למצמץ.
"יש לך גם אפשרות להתאים לעצמך את הכיסא בלחיצה", המשיך להסביר, "אין כמעט תנוחה שהכיסא הזה לא יכול להגיע אליה, ואתה אפילו יכול לחמם את המושבים, תנסה". אז ניסיתי. וזה עבד. לחיצה אחת ומשענת הכיסא זזה באורח חשמלי לכל כיוון שבו חשקתי. עוד לחיצה והטמפרטורה של המושב עלתה בהתאם. הרגשתי כאילו אני מבצע פשע אורתופדי נגד האנושות. זה היה פשוט נוח מדי.
"יש לך עוד שאלות?".
" לא".
" טוב, אז מבחינתי אתה יכול לנסוע. איפה הנהג שלך? לקרוא לו?".
" כן, אתה יכול לקרוא לו".
" שיהיה לך יום מעולה. תיהנה מהאוטו".
תוך דקה וחצי הנהג הפרטי שלי זינק אל תוך הרכב, התניע, שאל אם ארצה שהוא יפעיל את מערכת השמע, השבתי שכן - דווקא אשמח להאזין לרדיו, והתחיל לנסוע. "אם לא יהיו פקקים, תוך שלושת רבעי שעה אנחנו בקיסריה".
ברדיו התחיל להתנגן השיר "sweet home alabama" של לינרד סקינרד עם שורת הפתיחה הנצחית: "keep on turning big wheels" שקיבלה פתאום משמעות שונה - ואני חשבתי לעצמי שמדינת ישראל נראית הרבה יותר טוב מבעד לזיגוג הכפול של חלונות הריינג'-רובר.
כשהתחת שלך נח על מושבי עור, והאוזן שלך מקיימת מערכת יחסים ארוטית עם הסאונד המדויק כל כך שנפלט מהרמקולים של מערכת השמע האולטרה יוקרתית, ואתה בספינה לבנה עם הנעת ארבעה גלגלים, 300 ומשהו כוחות סוס ונהג צמוד, בדרך לחפוז באחד ממכוני הספא היוקרתיים בארץ - הכל נראה טוב יותר. נשענתי לאחור ועצמתי את העיניים. מה הטעם להביט בנוף, חשבתי לעצמי, ביום כזה הנוף הוא שצריך להביט בי.
תאונת מיניבוס החיילים בכביש המנהרות, צילום: פלאש 90
השעה הייתה בערך עשר בבוקר, מזג האוויר בקיסריה היה נכון, כאילו הותאם מראש להעדפות שלי, ממש אקלים בהזמנה. באוויר עמד ריח יוקרתי שהגיע מאחוזותיהן הסמוכות של משפחות האצולה של ההון הישראלי. היה ברור שזה הזמן הנכון לעיסוי טוב.
בהתחשב בעובדה שהשעה הייתה עשר בבוקר, המקום היה סואן. הרבה בני תמותה הסתובבו שם. בעיקר נשים מגונדרות, בגילאי הפנסיה, שהתהלכו במרחב עטופות בחלוקים לבנים עם שם המקום, "ספא קיסר,“ מוטבע עליהם, ולרגליהן נעלי בית לבנות. גם אנשים יחסית צעירים הסתובבו שם. האם אין להם עבודה להיות בה? שאלתי את עצמי. האם אני נמצא ביקום מקביל, שבו חיים רק עשירים שבעשר בבוקר ביום חול הולכים לספא?
"איזה טיפול אתה הולך לעשות,“? שאלה אותי גברת אחת שישבה ברחבה שמחוץ לספא בחלוק לבן ופרצוף נינוח ועישנה סיגריה. "אני לא ממש יודע,“ אמרתי לה, "זה לא ממש תלוי בי.“ "מה זאת אומרת,“? חקרה.
התחלתי להסביר לה איך התגלגלתי למצב שבו אני נמצא: לא מזמן קיבלתי שיחת טלפון שבה נאמר לי שוויזה cal משיקה כרטיס אשראי יוקרתי חדש בשם "ויזה אינפיניט“ .(visa infinite) מדובר בכרטיס לאלפיון העליון שכולל בתוכו מסגרת אשראי חודשית של חצי מיליון שקל ומעלה, ושבמסגרתו אתה מקבל כל מיני הטבות נלוות כמו שירות קונסיירג‘ אישי בארץ ובחו“ל, כניסה למיטב הטרקלינים בשדות התעופה בעולם ועוד ועוד.
בקיצור, מכיוון שמבחינת חשבון הבנק שלי אינני משויך למגזר המכונה "האלפיון העליון“ ולעולם לא באמת אגיע ליום שבו שמי יוטבע בדין על כרטיס אשראי מהסוג הזה, החליטו בוויזה לתת לי להרגיש ליום אחד איך זה מרגיש להיות שם, בצמרת היוקרה והעושר.
"ובמסגרת היום הזה,“ אמרתי לגברת, "סידרו לי נהג פרטי, מכונית של כמעט מיליון שקל, ויום שלם של חוויות יוקרתיות מסעירות. עכשיו אני כאן כדי לקבל מסז‘ מרענן ואחר כך אני ממשיך ליום שלם של חוויות מסעירות ויקרות.“ "יפה,“ השיבה, "רק אל תשכח שלהיות עשיר זה לא מצב חשבון בנק, זו גישה.“
הטיפול עצמו היה חלומי. לא פחות. טיפול משולב של מסז‘ שוודי עם קצת תאילנדי ושיאצו וקורטוב של אבנים חמות, שהעניקו לרקמות הגב שלי תחושת גיהוץ נעימה. ירדתי ממיטת הטיפולים כשגופי רענן ומחודש, ממש כאילו הייתי קית ריצ‘רדס אחרי טיפול החלפת דם בשווייץ. הייתי מוכן ומזומן לחיי העושר, ההון והממון שמצפים לי היום.
כששוטטתי ברחבת הספא המפוארת בין הג‘קוזי לבריכה ולבית הקפה, תפסה אותי בעלת המקום, לימור סמואל, ואמרה לי: "ראיתי את הריינג‘ שלך בכניסה. גם לי יש אחד כזה, בדיוק כמו שלך, אבל שחור. האמת, אני רוצה לבן. השחור קצת חם לי, הוא תופס שמש.“
"ריינג.“?‘
"קיצור לריינג-‘רובר. דע לך שהריינג‘ זה באמת הטופ של הטופ.“
כמה דקות אחר כך כבר שלחתי הודעה לנהג שלי: "סיימתי. אתה יכול להביא את הריינג‘ לכניסה.“?
משם המשכנו למסעדת סושי כשרה שהייתה במקרה הטוב סבירה ומטה, ושכל מה שזכרתי ממנה היה המשפט שאמר לי מגלגל הסושי, שלמד את תורת הגלגול במזרח הרחוק: "ביפן סושי זה כמו פלאפל, זה בכלל לא נחשב למוצר יוקרתי.“
הסושייה בהחלט הייתה לא משהו, אבל עצם זה שהספינה הלבנה והנהג חיכו לי בחוץ גרם לכל החוויה הגסטרונומית המעיקה להיראות שולית ולא חשובה. הרי מהו סושי גרוע לעומת הנצחיות של ריינג‘ עם נהג צמוד בחסות המותג שמגדיר את עצמו בתור משהו מתחום הנצח (infinite visa). הרי כמו שהארעיות שייכת לעניים, כך הנצח שייך לעשירים (נסו לברר כמה עולה להקפיא בן אדם אחרי מותו ולשמר את גופו לימים שבהם המדע יוכל להחיותו מחדש, ותבינו שהנצח בהחלט שייך לעשירים).
היעד הבא היה שיט ביאכטה מפוארת של 12 מטר ומנוע של 55 כ“ס במרינה של הרצליה פיתוח. הספינה הלבנה שטה בכבישי ישראל וקיסריה החלה להיעלם מהחלון האחורי. ברדיו, כמה אירוני, התנגן “working class hero" של ג‘ון לנון.
האמת, כמו לנון, גם אני תמיד האמנתי ש“גיבור מעמד הפועלים זה משהו ששווה להיות.“ הרבה יותר שווה - ובאותה מידה גם הרבה יותר מעניין - להיות גיבור מעמד הפועלים מאשר גיבור האלפיון העליון. מהפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה ואת לנון אומר בסופו: "אם אתה רוצה להיות גיבור, בוא אחרי,“ הייתי מוכן ללכת אחריו. להיות עשיר פשוט אף פעם לא נראה לי כמו אטרקציה גדולה.
במשך השנים יצא לי לצפות מהצד בעשירים של ארצנו: את סטף ורטהיימר הכרתי מילדות דרך סבתי, בתיכון הייתי באותה שכבה עם ג‘ייסון אריסון )הבן של שרי,) וכמה פעמים גם יצא לי לנדוד אל עבר ביתה של ידידתי אלינור קופלר, יורשת העצר של "שטראוס“ ו“סופר-פארם“ בהרצליה פיתוח.
בנוסף, יש לי גם אחות גדולה שגרה בארצות הברית ונשואה לאדם שיכול בקלות להשתחל לעשירייה הראשונה של רשימת האנשים הכי עשירים בארץ. עכשיו, זה נחמד מאוד כל הפירוטכניקה שמייצר הכסף שלהם: כל המטוסים, המסוקים, הבריכות, היאכטות, הבתים; זה אפילו מאוד מרשים.
אבל מעל הכל, נראה שזה מאוד מעייף להיות עשיר. אתה כל הזמן חושד בכולם - באופן מפליא, כל העשירים שהכרתי חלקו את אותו מכנה משותף של חשד כרוני בכל מי שאמר להם משהו - ולחשוד בכולם (שהם רוצים לגזול את כספך, כמובן) זו עבודה די מעייפת. ככה שלהיות עשיר יכול גם להיות סיוט לא קטן.
מעבר לזה אני גם חושב שבסופו של דבר, בתוך תוכם כל אותם מעושרים יודעים שגיהוץ אשראי למרחקים ארוכים זה לא ספורט אמיתי. וכך גם ריצה אחרי דיבידנדים, צייד נדל“ן ופילנתרופיה. אולי היוצא מהכלל מכל האנשים העשירים שהכרתי בחיי הוא סטף ורטהיימר - שלא מתנהג כמו מיליארדר טיפוסי.
כל מי שמכיר אותו טיפה יכול להבין על מה אני מדבר כשאני אומר שסטף, מבחינת החשיבה שלו, הוא עדיין אותו ילד שבגיל 16 עזב את בית הספר והתחיל לעבוד בחנות מצלמות בעמדה הנמוכה ביותר: כעוזר של העוזר של הקופאי. אם תפגשו את סטף סתם ככה בלי לדעת מי הוא, לא בהכרח תדעו שהוא אחד האנשים העשירים בארץ. אולי זה קשור לעובדה שלעומת האחרים - הוא היחיד שעשה את הכסף בעצמו. השאר נולדו לזה.
בקיצור, אם הייתי רוצה להיות עשיר הייתי הולך להתמחות בכתיבת צ‘קים ותוכנות מחשב שאולי יימכרו אחר כך במיליונים, לא בכתיבת טורים בעיתון. אף על פי שלא הייתי מתנגד לנהג פרטי וספינה לבנה של ריינג-‘רובר שתשיט אותי למערכת העיתון מדי פעם.
מעטים הם האנשים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש יאכטה. למעשה יאכטה היא מה שמפריד בין סתם עשיר למגהעשיר. יש אנשים עשירים שיש להם מכוניות חדישות ויפות ובית יפה בלוקיישן יוקרתי, ויש אנשים עוד יותר עשירים שיש להם מכוניות חדישות ויפות ובית יפה בלוקיישן יוקרתי וגם יאכטה שעוגנת במרינה. הם המגה-עשירים.
היאכטה היא אקססורי עם הצהרה ייחודית וחד משמעית: אני לא סתם עשיר, אני עשיר בצורה שתגרום ללסת שלכם ליפול. מעבר למחירה הגבוה במיוחד (מחיר של יאכטה מכובדת מתחיל בחמישה מיליון שקל ויכול גם להגיע ל-50- מיליון), כלי השיט הזה דורש תחזוקה קבועה ומאוד יקרה: התיקונים השוטפים והצביעה השנתית ודמי השכירות של הצבת היאכטה במרינה, גורמים לכל הסיפור הזה להפוך לעסק יקר במיוחד. צריך שיהיה לך מרחב תמרון פיננסי גדול כדי להחזיק יאכטה.
זו הייתה שעת ערב, ומסעדת "רפאל" בתל אביב הייתה הומה. הבטתי סביב על כל האנשים המעונבים, המחויטים, המכופתרים, שישבו סביב השולחנות וינקו מנות ראשונות, עיקריות, יינות משובחים וקינוחים. נדמה היה לי שדווקא כאן נמצאים אנשים שהפנימו את המנטרה של אותה גברת שפגשתי בתחילת היום בספא בקיסריה: "להיות עשיר זה לא מצב חשבון בנק, זו גישה".
כולם כאן נראו כאילו הם מצוידים במצב החשיבה הנכון, בגישה הנכונה. הצורה שבה הם זזו פלוס הטון הנלהב של דבריהם העידו על כך. הם השתלבו בסיטואציה הסואנת באלגנטיות ובמין סדר פנימי מופתי, כמו צלילים בקונצ'רטו של ויוואלדי.
הם ידעו שהם נמצאים באחת המסעדות היקרות והטובות בארץ והם התכוונו לחוש זאת בצורה מקסימלית. לא משנה אם הם היו משפחה שחסכה חצי שנה בשביל לבוא לפה לאכול לכבוד יום הנישואים ה-25 של ההורים, או זוג צעיר לא עשיר במיוחד אבל כזה שכן יכול להרשות לעצמו לבוא לפה אחת לחודשיים, או אפילו בעלים של משרד פרסום גדול שלקח את ה"סגל הבכיר" לארוחה חגיגית - לכולם היה מרוח על הפנים מבט מעונג, מרוצה.
כאן, בהיכל הגסטרונומי של "רפאל", כולם הרגישו הכי עשירים בעולם. ונדמה לי שזה הפך אותם לאנשים הכי מאושרים שיצא לי לראות זה הרבה זמן.
למנה ראשונה הזמנתי קבב לוקוס וטורו טונה בווינגרט חם של ירקות שרופים באש ובכוסברה (85 שקל). לעיקרית צלעות טלה צעיר צלויות עם קרם שעועית לבנה ותימין (175 שקל) ; ולקינוח תותים ותפוזי דם עם פנקוטה של שמנת חמוצה (45 שקל). הכל היה טעים כמו שאתם חושבים ואפילו יותר מזה.
מדי פעם במהלך הארוחה ראיתי את השף והבעלים של המקום רפי כהן מתרוצץ במקום ומנהל ביד רמה את המסעדה. אני חושב שהוא ידע שאנשים לא באים לכאן רק כדי לטעום מנות אוכל אלא גם לטעום עושר וחלומות על עושר, ולכן הוא הקפיד שהכל במסעדה הזו - מהחיוך של המארחת בכניסה ועד לצורה שבה המלצר מחזיק את בקבוק היין ועוצמת התאורה במקום - יהיה מדויק וברמה הגבוהה ביותר. ברור לי שהוא יודע שבשביל הרבה אנשים שבאים לכאן לסעוד את התפריט האנין שלו, זו לא רק חוויה גסטרונומית - זו גם הרפתקה סוציו-אקונומית.
מהחלון היה אפשר לראות את הטיילת של תל אביב ואת האנשים הרבים שטיילו בה. פתאום הרגשתי איך התשישות מכה בי. כל העייפות של היום הזה התפרצה לפתע, ואני ידעתי שהגיע הזמן לפרוש מהמרוץ. מסתבר שזה לא כזה קל לחיות כמו מיליונר. הוצאתי את הפלאפון מהכיס ושלחתי הודעה לנהג שלי: "סיימתי את הארוחה. אתה יכול לבוא לכניסה עם הריינג'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם