"תמיד אמרתי שלחיילינו
אין מה לעשות בלבנון"
ב-1986 הפכה מרי פיינר לאמא של חיילי מלחמת לבנון הראשונה, כשהפעילה במשך 14 שנה בהתנדבות ובמסירות את מזנון האוכל "דודה מרי"
- מיוחד: קטעי ארכיון נדירים ממלחמת לבנון
"הדודה מרי" מהגדר הטובה צילום: יגאל לוי
12 שנים חלפו מאז שסגרה את המזנון. פיינר נאבקת במחלת הסרטן, ועוברת טיפולים כימותרפיים. ואולם, דמעות עדיין נקוות בעיניה כשהיא נזכרת בשנים בגדר הטובה. צה"ל אולי יצא מלבנון, אבל לפחות מהתבוננות קצרה בבוסתנה ובדובדבנים שסימלו כל כך את ביירות, נדמה כי לבנון לא יצאה מפיינר.
12 שנים עברו מאז הנסיגה מלבנון אך את המשכת את חייך בסמוך לה. איך התמודדת עם השינוי?
"כל הזמן אמרתי שלחיילים שלנו אין מה לעשות בלבנון, שיצאו משם. שהם צריכים לחיות במקום טוב יותר, ושיש לנו מספיק הרוגים. נקרע לי הלב כשחייל הגיע אליי למזנון וחיבק אותי לפני שהוא נכנס ללבנון, בירכתי אותו לשלום ושעה אחר כך הוא נהרג. לא מעט פעמים קרה לי שלמחרת ראיתי פתאום תמונה שלו בעיתון. בבוקר שגיליתי שאין אפילו חייל אחד בלבנון התרגשתי מאוד, אבל האמת, בא לי לבכות כשאני רואה את הגדר היום.
"המקום היה פורח: הגדר הייתה פתוחה לפועלים מלבנון שהגיעו אלינו כל בוקר לעבודה בישראל, והיו פה מלא תיירים מכל העולם, חיילים ואו"מניקים. זה היה חלק גדול מחיי, ואיפה זה היום? הכל התהפך. אז הגדר באמת הייתה טובה, היום הכל שומם ובמקום הגדר מקימים לנו כאן עכשיו חומת בטון גבוהה שעושה רע בנשמה".
למה בכלל הקמת את המזנון?
"כשהייתי בת שמונה עליתי עם משפחתי ממרוקו והתיישבנו בקריית שמונה. הייתי ילדת קטיושות. את כל תקופת הילדות והנעורים שלי העברתי במקלטים בצל הקטיושות, היינו לפעמים הולכים לישון עם נעליים כדי לרדת כמה שיותר מהר למקלט במקרה של התקפה על העיר. כשהתחילה מלחמת לבנון הראשונה גרתי כאן במטולה וכל הזמן ראיתי מחצר הבית שלי את מוצב נרקיס שהיו בו חיילים בודדים. בעלי הציע לי להפעיל מזנון במעבר הגבול בגדר הטובה, ומאז הכל היסטוריה. לפני כן הייתי סייעת לגננת, ובדיעבד הפכתי גם למעין גננת של החיילים".
''זה היה חלק גדול מחיי''. המזנון של הדודה מרי
צילום: יחסי ציבור
איך השפיעה עלייך הפרידה ממנו?
"אני חושבת שהמחלה הקשה שלי נגרמה בגלל הפרידה הקשה שלי מהמזנון. בבוקר בהיר אחד קמתי ופתאום מצאתי במזנון מלא עיתונאים וצלמים מכל רשתות התקשורת בארץ ובעולם, אבל לא היה שם אפילו חייל אחד. אף אחד לא חיכה לי, אף אחד לא קרא לי, שום חייל לא ציפה שאביא לו את החבילות מהבית. במהלך המלחמה החיילים עשו לי מחווה מדהימה והפתיעו אותי בתוכנית של אברי גלעד 'קטן עלינו'.
"אני הבאתי להם את החבילות עם הסוסיתא הישנה שלי שבקושי נסעה, והם כתבו מכתב לאברי
גלעד שבו הם ביקשו להחליף לי את הסוסיתא הישנה באוטו חדש. זאת הייתה הפתעה מדהימה ומרגשת עד דמעות כשהם הסתתרו מאחורי הקלעים עד שאברי גלעד קרא להם.
"זמן קצר אחרי שסגרתי את המזנון נפטרתי מהמיצובישי האדומה והיפה, אבל בכל פעם שראיתי אותה נקרע לי הלב. בוקר אחרי בוקר הרגשתי שאין לי למה לקום. אחרי חצי שנה גיליתי גוש קטן בגוף שלי, ונאבקתי במחלת הסרטן עד שהתגברתי עליה. אבל לפני שנה וחצי היא חזרה, ועכשיו, בבגרותי, אני נאבקת בה שוב".
יש אירוע שעברת עם החיילים ואת נושאת איתך מאז?
"יש המון אירועים שלא אשכח לעולם. קשה לי להצביע על אירוע שריגש אותי יותר מאירוע אחר, אבל אני לא אשכח איך יום אחד עלתה שיירה ללבנון. רוב החיילים חזרו מהבית, והחבר' ה באו מהמוצב לאסוף אותם למעלה. פתאום מישהו בא אליי ואמר לי שהוא רוצה שאכין סנדוויץ' לחבר שלו. כשהם הלכו ניקיתי וקלטתי שהוא שכח את הסנדוויץ', ואני, שלא רציתי שהוא יישאר רעב, רצתי אחריהם. היו שם מלא שיירות ועברתי אחת-אחת עד שמצאתי אותם. נתתי לחייל את הסנדוויץ' שלו, אבל אחרי כמה שעות כל השיירה נתקלה במארב והחיילים נהרגו.
"אני כמובן לא אשכח גם איך לא הייתי מסוגלת לראות חיילים שעיכבו את הכניסה שלהם ללבנון ישנים בחוץ ליד הגדר. הייתי מביאה אותם אליי הביתה ומלינה אותם בחדרי האירוח שלנו. אני גם לא אשכח איך חמש משפחות שכולות של חללי גבעתי ביקשו ממני שאעלה איתן ללבנון. הסתבר לי בדיעבד שהבנים שלהם דיברו עליי הרבה והם רצו שאני אהיה איתן בשעתם הקשה, במקום שבו הבנים שלהם נפלו".
גיל: 57; מגורים: מטולה; מצב משפחתי: נשואה + 3 ילדים וסבתא לשניים; היום: מנהלת את עסק הצימרים המשפחתי "ספא בבוסתן"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם