השתקה רועמת
התקשורת העדיפה השבוע לעסוק ברבנים קיצונים, במקום לצטט את כל אותם רבנים שיצאו נגד גילויי הגזענות נגד המסתננים
אפשר לקבל ואפשר שלא לקבל את סמכות הרבנים. במישור האישי, כיוון שאנו חיים במדינה דמוקרטית. אך היא עדיין עובדה. סמכות הרבנים מהווה היום כלי עוצמתי אדיר לעיצוב התרבות ודעת הקהל בישראל. פסיקת הרבנים יכולה להיות כלי שלום או כלי מלחמה, כלי כבוד או כלי הסתה. היא יכולה לתרום לקירוב לבבות או להצית להבות של בידול, וחס וחלילה, שנאת חינם בארץ ישראל.
לדעתי ולצערי, רשתות התקשורת החופשית (הלא-דתית) בישראל, טרם הפנימו את החשיבות בשימוש חכם ומיומן בכלי זה.
רק לפני כחודשיים, מספר ימים בלבד לפני שהתפרץ גל השנאה והאלימות כלפי העובדים הזרים, חגגנו את חג הפסח, חג המזכיר לנו כי גרים ועבדים היינו במצרים. היות וכיבוד הגר הוא נושא כה מרכזי בפסח, וכיוון שההתרחשויות האלימות כלפי העובדים הזרים אירעו עוד בספירת העומר, ציפיתי לתומי שאשמע מפי רבני ישראל אמירות חד-משמעיות נגד תקיפת הזרים ויותר מכך – קריאה לחשבון נפש, להיזכר כי גרים היינו במצרים ולהתייחס לגרים בינינו עם מידה גדולה של כבוד ורחמים.
עצם העובדה שלא שמעתי רבנים יוצאים מגדרם לגנות תופעות אלימות וביטויי שנאה כלפי העובדים הזרים היוותה אכזבה מבחינתי. לכן, החלטתי לכתוב את הטור הזה תחת הכותרת ״שתיקה רועמת״ כקריאת תיגר על הקהילה הרבנית שלא השתמשה בסמכותה על מנת להרגיע את ההמונים.
אלא מה? מתוך הגינות ורצון לדייק בהצגת העובדות, ביצעתי בדיקה אינטרנטית קצרה על מנת לוודא שאני לא מפספס משהו. תוצאות הבדיקה הזאת היו עבורי תגלית מרתקת. שכן מצאתי להפתעתי פסיקות רבות, אמירות ופרסומים של רבנים, וחלקם כבדי משקל, נגד גילויי שנאה כלפי עובדים זרים וקריאה מפורשת להתייחס עליהם בכבוד.
מצאתי, למשל, את ראש ישיבת פ"ת, הרב יובל שרלו, שממליץ לארח מסתננים בהתנחלויות היות ו"חובה על האדם הפרטי להיפתח: להיפתח כלפי העני, הגר, היתום, האלמנה, המקדש, המשימות הלאומיות וכד'...".
מצאתי כי הרב בני לאו, רב קהילת הרמב"ן בירושלים, טוען כי על שלטון ישראל להיות "קשה מבחוץ ורך מבפנים"
כמו כן, מצאתי את הדברים הנפלאים האלה מפי הרב משה יהודאי: "אין לעבור לסדר היום על התבטאויות קשות וגזעניות בימינו אלה, בהיותנו הרוב השולט ביד רמה בישראל, כלפי שאינם יהודים, בין אם אלה אזרחי הארץ ותושביה הפלסטינים, ובין אם אלה פליטים ומהגרי עבודה שבאו מרחוק, התבטאויות מסיתות המוצאות את ביטויין המעשי בפרעות ובפוגרומים, ואחריתם מי ישורנה. צר מאד, כי דווקא המתנאים ומתגאים בהיותם מסורתיים, מתעלמים מהציוויים הרבים בתורה, והסותרים בעליל את דבריהם ומעשיהם".
אחרי שקראתי את דברי הטעם האלה, שמתי לב לכך שהקהל הדתי לא הופיע בהמוניו בהפגנות נגד המסתננים.
התגלית הזאת גרמה לי לתהות מדוע העיתונות בחרה שלא להזכיר את הדברים החשובים האלה? למה, בזמן שיש פצע מדמם בלב הארץ, וניתן להשתמש בציטוט הרבנים ככלי מרפא, להרגעת הרוחות, הכותרת היחידה שנפרשה על פני דפי העיתון התייחסה לכתב אישום נגד הרב שפירא בגין ספרו ״תורת המלך״ שבו הוא מצדיק לכאורה אלימות נגד גויים במצבים מסוימים?
מהיכן נובע הרצון להראות רק את הצד האפל של פסיקות הרבנים? אני רואה את ההחלטה שלא לפרסם את הצד החיובי והמועיל, של הקהילה התורנית בישראל כאמירה מגמתית בפני עצמה. כלומר, היא השתיקה (או ההשתקה) הרועמת.
אגב, בעיניי מצוות כיבוד הגר אינה מחייבת אותנו להשאיר שוהים בלתי-חוקיים בארץ. יש לכבד את שלטון החוק ולפנות מסתננים בלתי-חוקיים למדינות מוצאם בצורה מסודרת. אבל המצווה הזאת כן מחייבת אותנו לשמור על קור רוח, לא להתלהם ולא להסית ולאפשר למשטרה, ולה בלבד, לעשות את עבודתה על הצד המנומס והמכובד ביותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם