קו ההגנה האחרון
תחושת חוסר הגיבוי בקרב השוטרים יוצרת תסמונת "ראש קטן" מסוכנת ביותר כאשר אנו מצפים מהם לטפל ביד ברזל במתפרעים אלימים
בקדימון חזינו בשבוע שעבר, והוא היה רק בבחינת טעימה ממה שעוד צפוי לנו. בדרום תל אביב מתגוררים הרבה ישראלים טובים, אבל באזור הזה חיים גם לא מעט ישראלים הרבה פחות טובים, מתוסכלים, מובטלים ואף בעלי עבר פלילי לא מבוטל, ואלה אורבים להזדמנות להוציא את תסכולם בהתפרעויות ובהתנגשויות עם המשטרה.
הפוליטיקאים, נבחרינו, מוכיחים שוב שקשה מאוד לסמוך עליהם. די אם נעקוב אחרי התנהלות שר הפנים אלי ישי, אשר מופיע בכל ערוץ תקשורת אפשרי, משיא עצות, גוער באחרים ונראה כאילו הוא חש ככוכב האירוע. הוא רק שוכח שהאחריות המלאה על הטיפול בכל מה שקשור להגירה לישראל מוטלת עליו, והמצב הנורא שאליו הגענו היה אמור להיבלם על ידיו כבר מזמן. התנהלותו מזכירה את השריפה בכרמל, שגם בה הציג עצמו השר כגיבור האירוע בשעה שמערך כיבוי האש שהיה באחריותו התגלה במערומיו.
אלי ישי הוא דוגמה עצובה להנהגה שעומדת מול המראה מסיפור "לכלוכית" ומכריחה אותה לומר: אין יפות וטובות ממך בכל הממלכה.
ושוב מתברר שמי שייאלץ להתמודד עם המצב הם השוטרים, שאפשר להשוותם לילד ההולנדי ההוא שבשארית כוחו הדל סתם באצבעו את החור שנפער בסכר שאיים להתמוטט ולהטביע את העיר. אך אליה וקוץ בה: השנים האחרונות לימדו את השוטרים כי הם נשלחים למשימות קשות של השלטת סדר ושמירה על החוק גם בתנאים בלתי אפשריים, אך מושלכים בקלות רבה ככלי שאין חפץ בו, כאשר יותר מכל הם זקוקים לגיבוי.
די בכמה דוגמאות כדי להבהיר את התופעה: באמצע שנות ה-90 התקיימו הפגנות סוערות ואלימות מאוד של ארגון "זו ארצנו", שראשיו אף נשלחו לכלא בגין המרדה. נגד הקצינים והשוטרים שנלחמו בקשיחות ובנחישות על קיום החוק והסדר בוצע בעקבות האירועים מסע נקמה על
באוקטובר 2000 הייתה מדינת ישראל בהיסטריה של ממש עקב התפרעויות קשות של ערביי ישראל שחסמו צירי תנועה ראשיים, צרו על יישובים יהודיים וסיכנו את חייהם של רבים. כולם נשאו עיניים למשטרה שתציל את המדינה המפוחדת, אך כשנרגעה המדינה מהפחד ולפוליטיקאים שב כושר הדיבור, מצאו עצמם שוב מפקדים ושוטרים לבד, שואלים את עצמם היכן הגיבוי שלו הם כל כך זקוקים.
בפינוי יישובי עזה פעלו השוטרים בחירוף נפש כדי לקיים את החלטת הממשלה. לפורעים שתקפו שוטרים ופגעו בהם מחלו כעבור זמן, אך נגד השוטרים שעמדו מולם - התלוננו. ולא נדבר על שוטר מצטיין שירה בעבריין ומצא עצמו בכלא.
יש עוד ועוד דוגמאות שמכולן עולה אותה תמונה: הראשונים להישלח קדימה לקצוץ את ראש הנחש הם השוטרים, אך הם גם הראשונים להישאר נטולי הגנה כשהפוליטיקאים מבקשים להיוותר נקיים ויבשים ורוצים להיראות טוב בעיני יפי נפש כאלה ואחרים שכל פעילות כוחנית של המשטרה היא לצנינים בעיניהם.
אפשר כמובן להתווכח מהו הקו המפריד בין הפעלת כוח סביר להפעלת כוח מופרז, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שתחושת חוסר הגיבוי בקרב שוטרים ומפקדים יוצרת תסמונת "ראש קטן" שאין מסוכנת ממנה כאשר אנו מצפים מהמשטרה לטפל ביד ברזל וללא מורא במתפרעים אלימים מצד אחד, ומנגד - במסתננים שהפכו את דרום תל אביב, אילת ואזורים נוספים לזרועי פחד.
שוטרים בעלי מוטיבציה נכה, שחוששים לפעול ומעדיפים לא להסתבך, לאחר שלמדו מניסיונם של חבריהם שנפגעו משום שכן פעלו - לא יוכלו להבטיח שבתקופה הנפיצה הזו שאליה הובילו אותנו נבחרינו, האצבע תוכנס לחור שבסכר כדי לבלום את השיטפון ולהציל אותנו מאסון גדול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם