דיווח מיוחד מכנס נאט"ו: טהרן לא תוותר על זכות הגרעין
נדב איל השתתף בכנס נאט"ו והתרשם כי אין גורם רציני שמאמין שהאיראנים באמת יזנחו את תוכנית הגרעין. עם זאת, במערב התעייפו ממלחמות ואפשר לשכוח מקואליציה שתתקוף את פרצ'ין ונתנז. כך התרחיש הגרוע לישראל קורם עור וגידים
עבור המפגינים, באמת שום דבר. הססמאות נשאגו, האוונגרד צעד. החזות הליברלית-פרוגרסיבית שלהם הסתירה מאחוריה משהו שטוח וכמעט מפחיד. עבורם, אפגניסטן היא וייטנאם, ואת הטאליבן וחסותו לפיגועי 11.9 אפשר לשכוח ולהשכיח. העיקר לשיר "אנחנו נתגבר".
נאט"ו הגיעה לוועידתה השנתית כדי לדבר על יציאתה המסודרת מאפגניסטן. ובלשון פחות מכובסת - על נסיגה וכישלון. ליברלים אמיתיים היו צריכים להזדעזע לא מ"המלחמה" אלא מהפקרת הארץ הזו לברברים, לטאליבן שמרעיל למוות כיתות שלמות של בנות אפגניות, רק משום שהעזו ללכת לבית הספר.
שרוצח נשים כי העזו לצאת מהבית ללא רעלה, פשוט יצאו מביתן. ארגון אמנסטי פרסם בכל העיר מודעות שקראו למדינות נאט"ו "להמשיך בהתקדמות" במצב זכויות האדם באפגניסטן. ההקשר חשוב יותר מתוכן המודעה.
למעשה, אמנסטי ביטא אמת ליברלית גדולה יותר מהשטחיות הקבועה של שונאי הגלובליזציה: החובה של המאמינים בערכים אוניברסליים להישאר באפגניסטן ולוודא שלא תיפול שוב לידי פונדמנטליסטים שכורתים לילדים את אפיהם.
החובה הזו כבר לא תמומש. המערב - את זה ידעו המפגינים ברחובות וראשי מדינות נאט"ו באולמות הסגורים - תש כוחו.
בסיפור התשישות הזה אפגניסטן היא רק החוליה האחרונה. לפניה הייתה עיראק, שהפכה למעשה לאזור השפעה איראני. נסיגתה של ארצות הברית הותירה את משמרות המהפכה וכוח אל-קודס כמשענת אסטרטגית של כל ממשלה עיראקית.
התלות כל כך עמוקה - ומבוססת כמובן על הציבור השיעי בעיראק - עד שטהרן היא זו שדחפה לכך שהמו"מ השבוע יתקיים בבגדד, בת חסותה.
רשמית, נאט"ו לא עסקה השבוע באיראן. לא רשמית, בין דיון לדיון, איראן הייתה נושא שיחה מועדף. מערכת ההגנה מפני טילים שהציגה הברית הצפון-אטלנטית השבוע נועדה לכאורה לגונן מפני טילים בליסטיים איראניים.
מדהים עד כמה שהאיראנים הפכו לקונצנזוס שלילי במידה כזו שאירופה הזהירה, המתונה, מוכנה לומר בריש גלי שהיא מציבה רדאר מתוחכם וטילי יירוט אמריקאיים כדי להגן על עצמה מטהרן. מצד שני, אירופה הזהירה והמתונה משקרת שקר כלשהו.
האמת היא שמספר טילי השיהאב ואיכותם לא יכולים להוות איום אמיתי על מערב אירופה; איראן היא פשוט
הרוסים יודעים את זה, האירופים והאמריקאים יודעים שהם יודעים, אבל האיראנים חורשי הרעה - התירוץ האולטימטיבי - הם חסם רטורי מהקצנה ביחסי מוסקבה והמערב. "נו, לפעמים גם האיראנים שימושיים", לגלג גורם מדיני מאחת ממדינות הברית, בשיחה לא לייחוס.
בשיחות אחרות בשיקגו, הביעו גורמים מערביים ספק גדול ביכולתה או רצונה של נאט"ו לפעול צבאית באיראן - גם אם המשא ומתן עם האיראנים ייכשל כישלון מוחלט. מי שמדמיין לעצמו עוד קואליציה גדולה כמו במלחמת המפרץ הראשונה, אמר גורם אחד, טועה טעות מרה.
אחרי אפגניסטן ועיראק (נאט"ו לא פעלה רשמית בעיראק, אבל רבות מחברותיה היו חלק מכוח המשימה שם - נ"א ), יש קושי פוליטי ותקציבי אדיר לגייס כספים למשימה צבאית רחבה, ועוד כזו שיכולה לגרום לאזור כולו לבעור זמן רב. רק האמריקאים יכולים, אבל לבד.
יוקיה אמאנו חזר השבוע עם בשורה מטהרן. הסכם על פיקוח של הסוכנות לאנרגיה אטומית בפרצ'ין ובמקומות נוספים מנבא, לכאורה, הסכם סופי עם האיראנים על נושאי העשרת האורניום וכלל המרכיבים של תוכניתם הגרעינית.
עבור הממסד הביטחוני בישראל, אולי גם בארצות הברית, זו הייתה נבואת שקר. הצמרת המדינית בירושלים זעמה זעם גלוי; האיראנים רצו הישג תקשורתי לפני שיחות בגדד, טפיחות שכם על שיתוף פעולה רגע אחרי שגמרו לנקות ולחשף את הקרקע בפרצ'ין (לפי צילומי לוויין שפורסמו בחו"ל) ורגע לפני שיתבקשו לשלם במטבע קשה של פשרה גרעינית אמיתית.
אמאנו - הקשוח, המקובל על אמריקה וישראל - נתן להם את זה. אי אפשר היה שלא להתרשם מכישורי המשא ומתן האיראניים, מנחישותם לרכך את המערב, לפייס ולמסמס אותו.
כבר חודשים הם משדרים עומס של מסרים מרגיעים. הדגשת פסק ההלכה של המנהיג הרוחני שאוסר להשתמש בנשק גרעיני. מחמאה או שתיים, נדירות למדי, לנשיא האמריקאי על פתיחותו (אובמה היה מוותר ברצון על כל פרגון איראני).
נזיפה נדירה עוד יותר לנסראללה, שהגיעה מקאסם סולימני, לא פחות, אולי האיש החשוב ביותר במשמרות המהפכה מבחינת המזרח התיכון.
במערב לא יודעים איך לקרוא את הרמזים האלה. ההסכמה היחידה היא שהאיראנים נדחקו לעמדה הנוכחית כתוצאה מהחרפת הסנקציות והידרדרות כלכלית מהירה. המצב של איראן חמור בהרבה, כנראה, מההערכות המוקדמות. יכולתה לייצא נפט נפגעה כל כך, שהיא ממלאת מכליות ענק במאות אלפי חביות ומשתמשת בהן כמחסנים ניידים; זה נפט ללא קונים.
המנהיג הרוחני מזהה, לכאורה, איום אמיתי על שלטון המהפכה. כאן נחלק הניתוח. האופטימיים - מחנה מצומק במקרה של איראן - גורסים שהאיראנים משדרים פתיחות אמיתית לפתוח דף חדש ביחסים עם המערב.
שהעניין הגרעיני הוא רק מרכיב בכך. שיש הבנה אמיתית שחלחלה בטהרן שהמשבר הזה מחייב פתרון, לא רק משיכת זמן. הפסימיים - ובהם גם אהוד ברק ובנימין נתניהו השבוע - מאמינים שהאיראנים שוב מוליכים את המערב באפו.
ושורה תחתונה אחת, חשובה: אין גורם רציני שמאמין שהאיראנים החליטו לזנוח כל שאיפה ליכולת גרעינית מפותחת. לכל היותר, האופטימיים רוצים להאמין שהאיראנים ייתנו בידי המערב מספיק כלים כדי לשמר את המצב הקיים. הפסימיים נוחרים בבוז.
המערב היה רוצה הסכם כזה: הפסקת העשרת אורניום מיידית לדרגה של 20 אחוז, העברת 110 ק"ג שכבר הועשרו לדרגה הזו לידי צד שלישי, פיקוח מוגבר בכל האתרים הגרעיניים והצבאיים שנחשדים כשותפים בתוכנית, פירוק הצנטריפוגות מהבסיס המבוצר והחפור בפורדו, הודאה מלאה של איראן בניסיונות עבר לפתח אפשרויות צבאיות.
אפילו הסכם כזה מכיר בכך שאיראן תמשיך להחזיק ביכולת עצמאית להעשיר אורניום. ובהתחשב בכך שזו עמדת פתיחה מערבית, סביר להניח שיהיו פשרות כואבות; ויתור לדוגמה על הודאה איראנית. אם האיראנים לא יודו, המערב יהיה נטול כלים לבחון את מהות התוכנית האיראנית.
הוא יידע רק מה שנודע לו. בהתחשב בלחץ הרוסי-סיני, בבחירות הקרובות בארצות הברית ובצורך למנוע גאות מאיימת במחירי הדלק, האיראנים יכולים כמעט לחכך ידיים בהנאה: יש סיכוי טוב שהם ישיגו הסדר שידרוש מהם להתפשר, אבל לא לוותר.
ולוותר לגמרי הם לא יוותרו; לא באמת. מהרפורמיסטים ועד למשמרות המהפכה, תוכנית הגרעין היא קונצנזוס. בין אם נסכים ובין אם לאו, נתנז עבור האיראנים היא כמו דימונה עבורנו.
התרחיש הגרוע ביותר מבחינת ישראל הוא בדיוק זה: העולם לוחץ ולוחץ, הסנקציות מכאיבות, אבל אז מגיע פתרון פשרני. העולם העייף, המערב המותש, מגיעים ל"שלום בזמננו", אם לצטט ציטוט הרה פורענות. המלחמה נמנעה. הסנקציות מוקפאות או מוסרות באיטיות.
האיראנים? הם מפסיקים העשרה ל-20 אחוז, לכאורה. עוד קצת פיקוח של הסוכנות לאנרגיה אטומית. זהו בערך.
טהרן לא חושפת את הכל; העשרה בדרגה מסוימת נמשכת. היכן שהוא באיראן, האיראנים מסתירים עוד צנטריפוגות ועוד ניסויים בקבוצת הנשק. כך, באיטיות, איראן הופכת למדינת סף גרעינית - עם חותמת כשרות של העולם. וחשוב מכך: בלי מרחב תמרון מדיני הנחוץ לפעולה צבאית אפשרית.
השבוע ראו בנימין נתניהו ואהוד ברק כיצד תרחיש האימים הזה מתגבש לנגד עיניהם. ההצהרות הפומביות של שר הביטחון וראש הממשלה נועדו להפעיל לחץ גלוי על הממשל האמריקאי והעולם, ולהבהיר לקהילה הבינלאומית שאם המטרה היא למנוע התלקחות מזרח תיכונית, הסדר פשרני לא יעבוד.
כאן אנחנו מגיעים בעצם למהות. היא די פשוטה, בסך הכל. במובן מסוים, הישראלים והאמריקאים בילפו. הבלוף היה שאפשר להגיע להסדר פשרה מכובד עם האיראנים, כזה ששני הצדדים יאמינו לו.
האמת היא שבירושלים ובוושינגטון לא מאמינים לאיראנים, הם לא מאמינים להם באופן עקבי, כי האיראנים שיקרו באורח כרוני. האיראנים מבינים את זה, אבל הם גם מבינים שאמריקה וישראל לא לבד בעולם.
לכן, בהסכמתם לוויתורים מסוימים, האיראנים חושפים חלק מהבלוף. הם מזהים סדק שדרכו אפשר למוטט חזית בינלאומית שנבנתה בעמל רב. זה לא שארצות הברית וישראל יסרבו לכל הסדר פשרה - ממש לא, וגם יש הבדל בין עמדות אובמה ונתניהו כמובן.
אבל כל עוד האיראנים לא יבצעו את אקט ההודאה המלא והכואב, זאת אומרת, יודו בכך שניסו לפתח נשק, ימסרו מידע שלם על ניסוייהם, יסכימו לכל ביקורת ולכל פיקוח, יפסיקו את ההעשרה וימסרו את החומר המועשר למערב, כל עוד הדברים האלה לא יקרו, אין סיכוי שירושלים תשתכנע.
וספק גדול אם גבעת הקפיטול או הבית הלבן יוכלו להרשות לעצמם, בשנת בחירות, להשתכנע גם כן; ותרנות מול איראן יכולה להרוס לאובמה את הקמפיין.
הריאל פוליטיק של ברק ונתניהו, ואולי גם של אובמה, מחייב להאמין רק לאיראן מוחלשת וחיוורת, איראן על הברכיים. טהרן אולי בלחץ, אבל רחוקה מאוד משם.
nadav.eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם