החוזר מוונציה
כבר 40 שנה אני נוסע לוונציה בחלומותיי, עד לנסיעה הזו. יבוא יום שבו אכתוב ספר על העיר הזאת, בינתיים אסתפק בכמה טעימות
מתנדנד על הסיפון בוואפורטו מס' 1, שמחזירה אותנו מן הקסם והיופי אל הכיעור ההכרחי שבעולם האמיתי, מהדק אל חזי את הספר של ברודסקי שבגללו לא יכולתי יותר לחכות עם ונציה הזאת.
אף על פי שחיילים לא בוכים בוונציה, אני חש בדמעה החמה שממלאת את העין ומסרבת לזלוג, והנה גם ג'ולייטה בוכייה מרוב פרידה, כשאני מדפדף בספר הדק של המשורר המהגר שברח מרוסיה לאמריקה אבל התאהב ואף נקבר בבית הקברות סן מיקלה בוונציה, על פי בקשתו המפורשת בצוואתו, וקורא לה את זה: "פה אפשר להזיל דמעה בהזדמנויות שונות. אם נקבל את ההנחה שהיופי הוא התחלקות האור באופן הקרוב ביותר בטיבו לפעולת הרשתית האנושית, כי אז הדמעה היא המחווה שעושה הרשתית, המכירה בכך שאינה יכולה לאצור בקרבה את היופי" (*).
כבר 40 שנה אני נוסע לוונציה. אבל בכל פעם שהחלטתי לנסוע לעיר שעליה קראתי כל כך הרבה שירים וספרים, נבהלתי שמא אתאכזב וקרקעתי את עצמי. ונציה של חלומותי הייתה, עד לנסיעה הזאת, הסופרים והמשוררים שאהבתי שאהבו אותה: פושקין, תומאס מאן, הלורד ביירון, שייקספיר, אלוהים. האם כשאגיע אליה היא תקבל גם אותי כמשורר או כעוד תייר שמשלם יותר מדי כדי להצטלם על גונדולה ומסמן ביקורים במוזיאונים ובכנסיות?
לעתים קרובות מדי הגשמתי חלומות נועזים כשנסעתי לאיזו עיר מסוימת או נפגשתי עם משורר נערץ, ואחר כך התאבלתי על הנסיעות והפגישות האלה, והמזוודה שלי כבר מלאה לגמרי בחלומות שבורים.
תומס מאן אמר שרק אחרי שהוא ביקר בוונציה הייתה כתובת לחלומות שלו, וכעת גם אני מכותב לחלומות של מאן, שהספר שלו "מוות בוונציה" לא רק היה ספר הקאלט של נעורי, אלא גם דן אותי לשנים רבות של אהבה אפלטונית, בזמן שכל בני גילי היו מיוחמים כהוגן.
בגיל 17 הייתי כבר סופר סגפני זקן, שלא מתאהב בשום נער פולני, כמו בסיפור של מאן, אבל כותב מחברות הגדושות בשירים לאהובות בדויות, תמיד זמין לסבול למען יופי נשגב, כמו היופי של ונציה, הדיסנילנד של הרנסנס, שהביקור הקצר בה היה טיול בין חלומות של יופי וסבל, שתעלות מים מפרידות ביניהם, וכמו בסיפורים של בורחס, שוב ושוב הלכנו לאיבוד והגענו תמיד לאותו מקום שהוא הנפש שלנו, שעדיין כמהה למסתורין וליופי בכל מקום ובכל גיל.
בדרך כלל יהודי אינו נודד אם אין פוגרום בעיירה שלו, כי גם ככה קשה, אבל גם פוגרום נפשי נחשב, ואם כבר יהודי נודד לחלום רב השנים שלו, יש שני דברים חשובים שבלעדיהם לא יצלח המסע: ספונטניות ובת לוויה ראויה.
במקרה שלי, יום אחרי שסיימתי לקרוא בפעם השנייה את "חותם המים" - יומן ונציה של ברודסקי, פגשתי, כמו בשירו של מאיר אריאל, לגמרי במקרה, אחת שכבר שכחתי אותה כליל, ולגמרי במקרה היא גם חצי איטלקייה, שנקרא לה ג'ולייטה.
שעתיים אחרי הפגישה כבר היינו מכורטסים למשעי, ובשבת בלילה נחתנו בשדה התעופה מרקו פולו, והתנדנדנו בוואפורטו אל תחנת כיכר סן מרקו, באחת בלילה, גוררים את המזוודות שלנו למלון עתיק יומין, ובשתיים בלילה, בדלפק המלון נטול
המעלית לא ממש עצרה בקומת החדר שלנו, והיינו צריכים לגרור את המטען שלנו במעלה גרם מדרגות תלול, ובהמשך הטיול אגלה, כמי שלא מכבר עבר ניתוח גב, שלמרות שכתוב במדריך על כל אתר "גישה סבירה למוגבלים", ונציה היא עיר קשה לנכים, אולי בעקבות האמונה הנוצרית הגורסת שבשביל יופי וגאולה צריך לסבול. ב"גשר האנחות" העתיק שהיה המסדרון שבו הובלו אסירי האינקוויזיציה לכלא, גם אני נאנחתי והרגשתי שהמדרגות האינסופיות היו חלק מהעונש.
אני מקווה שיום אחד אולי אכתוב ספר על העיר הזאת (כאילו שלא מספיק כתבו עליה), אבל בטור המסע הצנוע הזה אספר רק על כמה טעימות מהאנטיפסטי הנפשי שחוויתי בעיר שלא תמיד מילים יכולות לתאר אותה:
ביום ראשון, כמו כל נוצרי טוב, נכנסנו לכנסייה הגותית סנטה מריה גלוריה די פרארי, רק כדי לראות שמריה עדיין עולה לשמים בציור המופת של טיציאן, שיופיו הנשגב הופר לרגע כאשר הכומר עשה לי עם האצבע הקדושה שלו "נו נו נו". חשבתי שזה משום שאני יהודי, אבל הסתבר שכל מה שהוא רוצה זה שאסיר את כובע הבוקרים שלי במקום הקדוש הזה.
"אצלנו זה ההפך", אמרתי לו.
ידידיי יודעים שיש לי חולשה לכנסיות וגם לסיפור הנוצרי, אולי משום שגם אני יתום נפשי, שאבא שלו היה הגרסה הצבאית של רוח הקודש ואמא שלו הייתה ציונית דיכאונית לפני שהיו כדורים נגד זה. יש לי אוסף די מרשים של מריות מכל העולם, ובכלל אני חושב שדת שלמה שמאמינה בתינוק לא יכולה להיות לגמרי רעה.
כיכר מרקוס הקדוש רוחשת המון אדם שמצלמים את עצמם מול מגדל הפעמון ועומדים בתור אינסופי לכנסיית הבזיליקה המרהיבה שמצילה גם עלינו בזרועות הצלב היווני שלה, ולפני השקיעה אנחנו שטים בתוך אור שאולי הוא האור הנכון שהאל ברא אותו ראשון:
"לעת שקיעה כל הערים נפלאות אבל יש נפלאות יותר... פני התבל מתרככים, העמודים מתעגלים, מלאכים הופכים רוחפניים יותר...".
באור בדיוק כזה אנחנו יושבים ב"פלורין" - הקפה המיתולוגי בכיכר, מקשיבים לרביעיית כלי מיתר; במרפסת הזאת הנרי ג'יימס שתה ליקר בליני עם הלורד ביירון הפרוע, שלפי הסיפורים חצה בלילות את הגרנד קנאלה אחרי לילה פרוע עם אישה נואפת, למרות שעכשיו ברור לי שעם הצליעה הקשה שלו הוא בעיקר נפל שוב ושוב במורד המדרגות המסוכנות של גשר ריאלטו ולא תמיד היה מי שירים אותו.
ג'ולייטה ואני שילמנו כמעט 50 אירו על שני ספלי אספרסו כפול, אבל התנחמנו כשהמלצר אמר לנו שחלק מהכסף מועבר לנגנים, שזה מנהג שיש להשריש ומיד גם בבתי הקפה המיתולוגיים של תל אביב, לרווחת האמנים הרעבים המקומיים שלנו.
כל יום שטנו בוואפורטו למקום אחר. לגטו היהודי, לשוק הדגים, לגלריה דל אקדמיה השוקקת טבח וקדושים מעונים פצועים, ואחרי כמה קומות נדמה לך שאתה בחדר מיון מתקופת הרנסנס.
והיה גם הרגע המדויק הזה שבו התרגלנו למצב השיט והמים שמסביב, שנותן לך הרגשת ריחוף וחוש חדש שלא ידענו עליו. "בנסיעה על המים ואפילו למרחקים קצרים, יש תמיד משהו קדמוני. מתברר לך שאינך אמור להיות שם, ואתה למד זאת לא מן העיניים, האוזניים, האף, או כף היד אלא דווקא מכפות הרגליים שאינן מורגלות בדרך כלל לפעול כאיבר של חישה... על המים אתה חש ביתר חדות את קיומו של הזולת כאילו התעצם הודות לאחוות הסכנה המשותפת...".
ולכן הדמעה של ג'ולייטה, כשוונציה מתרחקת מאיתנו עכשיו, היא גם הפחד שמא גם אנחנו נתרחק בקרוב זה מזה. "פרידה זה לא שהגוף עוזב את העיר, אלא שהעיר עוזבת את האישון, זה הטעם לכך שהיעלמותה של נאהבת, בייחוד אם היא מתחוללת בשלבים הדרגתיים, גורמת יגון... והדמעה היא הצופה את עתידה של העין".
ובאין לי כל משפט אחר לנחם את ג' ולייטה ואותי ציטטתי לה את מה שאמר הבמאי הנערץ עלי פדריקו פליני כשזכה בפרס האוסקר על מפעל חייו ב-1992 ובנאום התודה שלו, כשקלט שאשתו השחקנית, שגם לה קראו ג'ולייטה (מסינה) מתייפחת בשורה הראשונה של האולם המפואר, הוא גער בה:
"אל תבכי ג'ולייטה, זה רק סרט".
*כל הציטוטים שמקורם לא מצוין, לקוחים מ"חותם מים" מאת יוסיף ברודסקי, בתרגום לאה דובב, הוצאת מאגנס, 1992
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם