שלום עכשיו שכחו את ירושלים
מי שרואה בנאמנות לשבועת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", דמיון לתנועות האסלאם הרדיקלי, לא יכול לקרוא לעצמו ציוני. ספק אם הוא יכול לראות עצמו כיהודי
לא לחינם הפיצה "שלום עכשיו" תגובה היסטרית לקמפיין. יריב אופנהיימר וחבריו מבינים שאין הרבה יהודים שלבם אינו נחמץ כשהם רואים רבי מרצחים צועדים כבעלי בית במקומות היקרים ביותר לעם היהודי. אין הרבה יהודים שיסכימו לוותר על הר הבית. לא בעבור הבטחות שלום חסרות בסיס, וגם לא בעבור הסכם שתיאורטית יהיה בעל ערך, אך בפועל יהווה פשיטת רגל מוסרית - ציונית ויהודית.
בתגובה לקמפיין כתבה "שלום עכשיו" כי "היחידים שממשיכים להתנגד לכל פשרה ומנסים לגרור את כולנו למלחמת דת, הם תנועות קיצוניות בישראל כמו 'אם תרצו' ותנועות האיסלאם הקיצוני בצד הערבי". איני יודע באיזו מדינה, או ליתר דיוק בועה, חי יריב אופנהיימר, אך תגובתו מעידה על נתק מוחלט בינו ובין הציבור הישראלי.
המציאות אותה מכיר כל מי שיבדוק עם אזרחי ישראל עצמם (ולא עם שגרירים אירופיים) היא שרובם המכריע של הישראלים - על פי הסקרים כ-80 אחוזים מהציבור היהודי - מרגישים קשר בל ינתק לירושלים ומתנגדים לויתור על האגן בקדוש במסגרת כל הסדר עתידי.
מביש לראות את עומק הניתוק, או אולי הדחייה, של "שלום עכשיו" מהזהות היהודית ומהציונות. ברל כצנלסון, מגדולי מנהיגי הציונות הסוציאליסטית, קבע מפורשות: "אם יקום הסכם בינינו ובין הערבים הוא יקום לא על יסוד קיצוץ הציונות, כי אם על יסוד הגשמת הציונות".
מיד לאחר שחרור ירושלים אמר משה דיין: "צבא ההגנה לישראל
אליעזר ליבנה הסביר: "מלחמת ששת הימים החזירה את יהודי הארץ לתחושת הגורל והייעוד הישראלי. ראשית כל, פעלה התחברות האומה עם ארצה ... עתה, חזר העם ליהודה ולשומרון, לירושלים המקורית ולסיני. ליד הכותל המשוחרר בכו 'דתיים' ו'חילוניים' באותה תחושת תודה ואמונה... ואכן, היכול להיות ספק שירושלים היא יותר ארץ-ישראל מיפו, חברון יותר מעכו?". דברים דומים אמרו גם טבנקין, עזריה אלון ורחל סבוראי.
הנאמנות לזהות היהודית היא הדבר שאפשר לעם היהודי לשרוד גלות בת אלפי שנים, ניסיון אותו לא צלח אף עם זולתנו. הנאמנות לערכים מסוימים, בתנאים הקשים ביותר, היא שאיחדה וייחדה את העם היהודי.
אין עוד עם בעולם, זולת הסינים, שיכול להתגאות במאפיינים משותפים כה מרכזיים בין זהותו כיום לזהותו לפני אלפי שנים. אנו מדברים את שפת אבותינו, קוראים לילדינו בשמם, הולכים בשבילי ארצם, וגם החילונים שבנו נאמנים לברית המילה.
הצרפתי של ימינו אינו מדבר בשפת אבותיו הגאלים ואינו נאמן לעיקרי דתם הפגאנית. וכך הדבר גם ביחס לאיטלקי, לניגרי, לרוסי, וודאי שביחס לאמריקאי ולאוסטרלי. בשם השאיפה לנורמליות מבקשת "שלום עכשיו" לוותר על המקומות היקרים ביותר לעם היהודי ולהתנער מנכסים ערכיים שאין שני להם. נכסים היסטוריים-לאומיים שכל עם "נורמלי" היה מתגאה בהם ושומר עליהם מכל משמר. ניתן רק לראות באיזו הערצה מתייחסים האמריקאים לפסל החירות בן 126 השנים, וכיצד מתייחסים הצרפתים למגדל אייפל בן 123 השנים.
לאחר מלחמת ששת הימים כתב נתן אלרתמן תגובה חדה לעמוס עוז שביקש למחוק את הקשר לחבלי המולדת המשוחררים ואמר: "יכול אדם לכפור במושג ההלכי של הקדושה, ואף על פי כן לא כל המקומות שווים. ולא רק בחיי הציבור אלא אף בחיי הפרט. יש מקומות ... השווים לגבי איש ואיש יותר מן המקומות האחרים והם מן הדברים הנותנים משמעות לחייו וחירותו".
השאיפה של "שלום עכשיו" לוותר על נכסינו הלאומיים מנוגדת לרוח הציונות שביקשה להרחיב, ולא לצמצם, את החוויה והמרכיב הזהותי בחיי היהודים. כפי שאמר הרצל: "הציונות היא שיבה אל היהודיות עוד לפני השיבה לארץ היהודים". מי שרואה בנאמנות לשבועת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", דמיון לתנועות האסלאם הרדיקלי, לא יכול לקרוא לעצמו ציוני, וספק אם הוא יכול לראות עצמו כיהודי. מה יאמר אופנהיימר בחתונתו ובשם מי יישבע?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם