נסיגתה של המדינה

דווקא מדינה שלא מתביישת להפעיל הרבה מאוד כוח למען הישרדותנו באזור, לא מוכנה להשתמש בו כדי שהקיום כאן יהיה נסבל יותר

נדב איל | 7/5/2012 16:11

רגע שבו אדם מרגיש שהוא לבד: כאשר הוא צריך להתמודד עם חבורה של צעירים מתחת לחלון הבית שלו, ששוברים בקבוקים, צורחים ומסרבים להתפנות. כשהוא מזמין משטרה, והיא לא באה. כשהוא רוצה לרדת למטה לפזר התקהלות, ונמנע כי הוא חושש לחייו. כשחולפות במוחו המחשבות הבאות: מי הם הילדים האלה. מי ההורים של הילדים האלה. וגם מחשבות נקמה ילדותיות: מה היה צריך לעשות להם בעולם מושלם יותר. גבי ויכמן ז"ל לא התאפק. הוא נתן לעצמו, לרגע, להיות בן אדם - כמו שהיו פה, לפני 30 שנה. לרדת למטה ולבקש מהמפריעים להתפנות. המחיר היה חייו.

יותר ויותר ישראלים חשים שהם לבד. כללים חברתיים יסודיים נמוגים. הם הולכים לראות סרט, אבל הצעירים מאחור לא נותנים להם. הם יוצאים להליכה בים ופוגשים בשורה ארוכה כל כך של תופעות אנטי-חברתיות, דוחות ואלימות, מרכבי שטח דרך זריקת אשפה. שלא לדבר על הפגישה היומית עם נהגים סוציופתים, אין ביטוי אחר, שנורא ממהרים להגיע לעבודה ולנסות להרוג כמה אנשים בדרך.

אלימות. בכל מקום, אלימות. חוסר הבנה אפילו מהי אלימות. הפער בין חוסר נימוס לאלימות קטן מאוד. נערים שעומדים וצורחים ברחוב באמצע הלילה ומפריעים לעשרות בני אדם לישון, זו אלימות. זו אלימות עוד לפני שהסכין נשלפת. נהגים שלא עוצרים במעבר חציה, זו סוג של אלימות. הדרך שבה תלמידים מדברים אל המורים שלהם בבית הספר זו בהחלט אלימות.

היד הבלתי מתפשרת של החוק היא אגדה רחוקה

ואל מול האלימות הזו - סלחנות ומורך לב ובעיקר פחד. פחד של מי שהאלימות מופעלת עליו, וחמור מכך: הפחד של מי שאמור לאכוף את החוק. ספרותית, זה מצב אירוני; דווקא מדינה שלא מתביישת להפעיל הרבה מאוד כוח למען הישרדותנו באזור, לא מוכנה להפעיל כוח כדי שהקיום כאן יהיה נסבל יותר. היד הבלתי מתפשרת של החוק היא אגדה רחוקה על מדינות מעבר לים; אצלנו תמיד שומעים את ההסברים, מבינים את הנסיבות, נותנים הזדמנות שנייה.

המדינה נסוגה. כבר שנים ארוכות היא מעלימה את עצמה מחיינו. היא טובה בלאיים על איראן, נניח. אך כאשר צריך להגן על הצרכן, היא נסוגה. וכן, המדינה נסוגה כאשר היא צריכה לספק את השירות הבסיסי ביותר שלשמה היא קיימת. ביטחון. ביטחון לא רק מפני אלה שרוצים להרוג אותנו מבחוץ,

אלא גם מפני מי מאיתנו שנוהגים באלימות בתוכנו.

המדינה הופכת לסמל בלבד, צורה למען הצורה, רעיון שמתממש בגבולותינו אך הולך ומתכווץ בתוכנו. קליפה של איש-איש לנפשו כי במוקד 100 לא עונים.

זה לא מפתיע. ראש הממשלה, שר הביטחון וגם כמה וכמה ממועמדי האופוזיציה מעולם לא התגוררו במקום שבו מתגודדים צעירים ועושים רעש; הם מעולם לא התלבטו אם לרדת ולבקש מהם להפסיק. הם גם לא התעצבנו ממחיר מופקע בסופרמרקט או שברו את הראש איך לקנות דירה.

האוליגרכיה שמכנה את עצמה "המנהיגות של ישראל" לא יודעת איך מערכת החינוך נראית, לא מבינה את הצרות של הורים עובדים ובטח שלא חשה את תחושת האלימות; היא הרי מוקפת מאבטחים תמיד. גבי ויכמן לא זכה לאבטחה. לא מהמשטרה ולא מהפוליטיקאים שלנו.