נתניהו הוא כמעט בטוח ראש הממשלה העתידי
הסקרים מצביעים על סטטוס קוו בגושים. צריך להעביר 3 מנדטים מצד לצד כדי לנצח. מי שמחפש הפתעות, שיהיה עירני. הסיכוי קלוש אך קיים
פרס האופטימיסט, נתניהו הפסימיסט. פרס שרואה מעבר לכל עיקול את ההזדמנות הבאה, נתניהו שמזהה בכל סמטה את השואה הבאה. פרס, שכל חשרת עננים מעוררת בו תקווה לגשמי ברכה, נתניהו שחושש מסערה איומה. שמעון פרסקי ובנציון מיליקובסקי, עוזרו של בן-גוריון ומזכירו של ז'בוטינסקי, שני אנשים שמייצגים הכי טוב שאפשר את הקטבים בעם היהודי, את הזרמים השונים של הציונות (שניהם ציונים לוהטים).
חזונו של המנוח עוסק באיום הקיומי המרחף, בסכנת ההשמדה הנשקפת, בסכנות ובאסונות המתרגשים לבוא. השני ממוקד בחתירה לשלום, באמונה בעתיד, באופטימיזם הנצחי, הבלתי נלאה, שגם אם מגרשים אותו מהדלת, יחזור מהחלון.
ואיפה הבן, בנימין? קרוע בין השניים. גדל, חונך וינק את המורשת המסוגפת, המסוגרת והחשדנית של אבא, אבל מצד שני היה מאוד רוצה להשתחרר, להתרומם ולהפליג למחוזות מוארים יותר יחד עם פרס.
הוא לא היה הבן המועדף במשפחה, נושא הלפיד היה יוני, הבכור, המבטיח, היורש, גאוות המשפחה בכלל והאב בפרט. נפילתו של יוני טרפה את הקלפים ובנימין הצעיר מצא את עצמו, ללא אזהרה מוקדמת, וללא הכנה, עם הלפיד (שאינו יאיר) ביד. לזכותו ייאמר, שהוא עשה איתו את המיטב, ואף יותר מכך.
ביתו של בנציון נתניהו, ברחוב הפורצים 4 בירושלים, היה בעצם מטהו החשאי של הבן, ביבי. שנים ארוכות, בפוליטיקה ומחוצה לה, בשלטון ובאופוזיציה, השתמש הבן בבית האב כמקום מפלט, כאתר פגישות חשאיות, כפינה שקטה, רגועה, שבה אפשר לעשות עבודה רחוק מעיני התקשורת וגורמים בעייתיים נוספים.
הוא פגש שם פוליטיקאים, עיתונאים, יועצים, שתדלנים, בעלי הון וגם חברים, כאלה שלא היה יכול לפגוש במקומות אחרים. לפעמים האב היה מקדם את פניהם בנימוס האירופי המתחייב, ופורש לענייניו. ולפעמים גם זה לא.
הנה דוגמה קטנה: באוקטובר 2008, אחרי שאהוד אולמרט התפטר מראשות הממשלה, ניהלה ציפי לבני משא ומתן קואליציוני במטרה להקים ממשלה חדשה. היא דיברה עם ש"ס, ועם הגמלאים של רפי איתן, ועם אהוד ברק, ועם מי לא, אבל היא לא ידעה שהם מדברים, במקביל, גם עם ביבי.
אלי ישי, למשל, פגש באותה תקופה את נתניהו פעמים רבות. הפגישות היו חשאיות ונרשמו ביומנו של ישי תחת שם הקוד "הפורצים", שנשאב מהכתובת. עשרות פגישות כאלה הם קיימו במהלך התקופה ההיא. ישי קיבל מלבני הבטחה למיליארד שקל, אבל ביבי במקביל הבטיח לו את משרד הפנים, את משרד השיכון, וגם את מינהל מקרקעי ישראל, ואם יתעקש, אז גם את השמים.
ביבי עשה לציפי מה שבזמנו אנשיו של אריאל שרון עשו לו: תמרן את ש"ס מאחורי גבה ונעל אותה. בדיוק כמו שאז, ב-2001, כשנתניהו ציפה שהכנסת תפזר את עצמה ותאפשר לו להתמודד גם לראשות הממשלה וגם לכנסת, היו כאלה שדאגו לנעול את ש"ס מראש ולהשאיר את נתניהו בחוץ.
תוכניתו להקדים את הבחירות נחשפה בעמודים האלה לפני חודשים ארוכים. הנה התקציר: הודעתו המפתיעה על הקדמת הפריימריז בליכוד, שנפלה על בכירי מפלגתו כרעם ביום בהיר, באה שלושה ימים לאחר פגישה שקטה שקיים עם ראשי איפא"ק, שהעריכו באוזניו, על סמך סקרים, שאובמה יהיה גם הנשיא הבא.
ביבי ידע שאסור לו ללכת לקמפיין כשאובמה בקדנציה שנייה. זה הימור מסוכן. בין הנשיא האמריקאי לראש הממשלה הישראלי יש תיעוב עמוק, ואובמה עלול לנסות לעשות לנתניהו מה שעשה לו קלינטון בקדנציה הראשונה, ומה שג'ורג' בוש האב עשה ליצחק שמיר ב-92'. תוסיפו לזה את התקציב הבעייתי שצריך להתחיל להעביר באוקטובר, את ענייני חוק טל והמאחזים, את מחאת הקיץ שתגיע או לא, ותקבלו מה שקיבלנו.
ליברמן טרוד בבעיותיו המשפטיות עדיין (עצה לחברים בפרקליטות: אל תפילו על שר החוץ את ההדלפות השונות בענייניו. אין לו כל קשר אליהן ואין שום סיבה להתלהם נגדו בעקבותיהן), מופז התרסק בהמראה, לפיד בהתארגנות.
נתניהו רצה בחירות, אבל בתנאים שלו: מהר ככל האפשר, ובמינון מדויק: שלא ייראה שהוא מוביל את העם לבחירות מיותרות, אבל במקביל שלא ייראה שהוא נגרר לבחירות בשערותיו על ידי האופוזיציה, כמו בפעם הקודמת ב-99'.
מה שקיבל, זה בדיוק מה שרצה. בעיקר הודות למיומנות הנמוכה של יריביו, מופז בראשם. אם נתעלם (למרות שאי אפשר) מהאבל האישי הכבד על מות אביו, נתניהו סגר השבוע אפריל מצוין, ממש אביב של התחלות חדשות.
שאול מופז, בדיוק להפך. יו"ר האופוזיציה חשב שהמסע שלו בן שלוש השנים לכיבוש קדימה מסתיים ביום הניצחון על לבני. הוא טעה. המסע היה אמור רק להתחיל באותו יום.
הוא היה צריך להתנפל בחיבוקים על לבני בלילה הראשון. במקום זה נהג בשחצנות. היא התקשרה אליו לברך אותו על הניצחון, הוא אחר כך לא הרים טלפון שלושה שבועות. התנהג כמו מ"כ מול טירוני חי"ר, התעסק בשטויות, התעמר בח"כים, רץ לכותל, לקבר הרצל, אחר כך התעקש להצטלם במימונה גם עם תרבוש וגם עם מופלטה, כאחוז תזזית.
כן, זו חוכמה בדיעבד, אבל מופז היה צריך, בראש ובראשונה, להתעסק עם בסיס הקולות של קדימה, שהוא השבט הלבן, ורק אחר כך לנסות לפזול ימינה.
נכון, לבני אכזבה את השבט ונכשלה במפלגה, אבל גירושה בבושת פנים שיחק לרעתו. הוא היה צריך לפנות ללבני מעל הבמה, להציע לה מיד את המקום השני, להגיד לה שהדם הרע מאחוריהם, שהוא צריך אותה לידו, שותפה בהנהגה, ושאין צורך שהיא תתרוצץ עכשיו בין קבלני הקולות בפריימריז נוספים. הוא היה צריך להיות ג'נטלמן, מנצח נדיב, במקום זה הוא לקה בחטא היוהרה והקדיש את זמנו לתרגילי מנהיגות.
כך, כמעט בן לילה, הוא איבד חלק ניכר מה"בייס" של קדימה ובמצב הזה, כשהוא בירידה, אין מצב לשכנע מצביעים של נתניהו לעבור למחנה הדועך.
אנשים לא אוהבים לשחות לספינה טובעת. הפגישה בין מופז ללבני שהתקיימה השבוע הייתה מביכה. בסיומה שאל מופז את לבני "הייתי צריך להגיד משהו שלא אמרתי?", וזה רק חידד את האכזבה. מה ציפה שתגיד לו, שהיא רוצה שריון? הרי יש ללבני, גם בלי עזרת מופז, את היוהרה והגאווה שלה.
נכון להיום, החלטתה של לבני לעזוב את קדימה היא בלתי הפיכה. ח"כים מנסים לשכנע אותה ולחלות את פניה, אבל ההערכה היא שזה נגמר. היא גם לא תקים מסגרת פוליטית נפרדת, כנראה. מכל האופציות המונחות בפניה (והן לא רבות), החבירה ליאיר לפיד נראית הכי הגיונית ונכונה לשניהם.
אם יהיו שם מספיק אנשים חכמים שיידעו ללוש את הבצק למאפה טעים אחד, מהלך כזה (לבני יכולה לנסות להביא איתה, נניח, את שלמה ינאי או אליעזר שקדי) יכול להפוך את לפיד לאופציה המועדפת על המרכז-שמאל, לאפשר לו להתמודד כשווה מול שלי יחימוביץ', ולתעל את הזרימה ששצפה לכיוונה של לבני בבחירות האחרונות, לכיוונו.
לפיד 2012 יכול להיות מה שלבני הייתה ב-2009, בתקווה לסוף טוב יותר. בדרך הוא יצטרך להתעסק עם שלי יחימוביץ', השועלה הכי מחודדת ביער, שבניגוד לספקולציות ולמגדלים באוויר שנבנים סביבה, היא הביאה עבודה וקבלות. כך שהקרב הזה על ראשות מחנה ה"אנטי ביבי" פתוח עדיין.
הסקרים השבוע מצביעים על סטטוס קוו בגושים ובמחנות, 65-55 לטובת מחנה הימין, אבל זו אשליה אופטית. צריך להעביר שלושה מנדטים מצד לצד כדי לנצח. וצריך עוד משהו: שאחד משלישיית למ"י (לפיד, מופז ויחימוביץ') ייטול הובלה ברורה ויוליך את המחנה.
הסיפור רחוק מלהיות סגור והסימן המעודד לגוש המרכז-שמאל הוא העובדה שנתניהו, בכל מקרה, לא מתרומם מעל 31 המנדטים שלו. זו, כנראה, תקרת הזכוכית. כך שלמרות שבורסת ההימורים מצביעה עליו כעל ראש הממשלה העתידי הכמעט בטוח, מי שמחפש הפתעות, שישמור על ערנות. הסיכוי קלוש, אך קיים.
בקדימה, בינתיים, המצב גובל באנרכיה. קחו את 28 הח"כים, ועוד לפני שדיברנו על צחי הנגבי, ונסו לצופף אותם על עשרת המנדטים שנותנים הסקרים. אגב, חלק מהח"כים לא יודעים, אבל מופז הבטיח, במהלך הקמפיין שלו, לשריין בכל עשירייה מקום למועמד "לא יהודי". מאחורי ההבטחה הזו עומד אדם בשם אחמד דאבח, קבלן הקולות מדיר אל-אסד, לו מיועד, כנראה, המקום השמיני.
אגב, על השלד הבורסאי של קדימה בנו רבים וטובים, רובם לא מוכרים, כל קבלני הקולות הגדולים ועוזריהם, כל אחד עם חבילה של כמה אלפי מתפקדים, שחשבו שבפריימריז הם יגברו על הח"כים הזוטרים וישתחלו למקומות ריאליים. ובכן, מהשלד הבורסאי נותר בשלב הזה רק שלד. אם לא יחול מהפך, קדימה עלולה לצנוח למספרים חד ספרתיים, ומכאן הדרך לגורלה של שינוי המנוחה קצרה ותלולה.
לא, זה לא מגיע למופז, ישראלי טוב עם כוונות טובות, צנוע (במקור) ומנוסה (רמטכ"ל ושר ביטחון), שהקשיב יותר מדי לעצת הרוטוויילרים שבהם הקיף את עצמו ומצא את עצמו מנצח ניצחון פירוס הרואי, שתבוסה בצדו.
מופז הוא קורבן של הנסיבות, של הבחירות המוקדמות, אבל גם של עצמו. מי שחשב שהוא יוכל להציג רשימת עסקנים אפורה, אם כי נאמנה, ולהיות אלטרנטיבה, הבין עכשיו שטעה. מי שחשב שרוחמה, עם כל הכבוד, וליאור חורב (זה המשולש האסטרטגי של קדימה: מופז, רוחמה וחורב) יכולים לבוא במקום ציפי לבני ודליה איציק, ולייצג את קדימה בחלון הראווה שלה, טעה בגדול.
אגב, על פי אנשי קדימה, מי שמנעה, בגופה, את שריונה של לבני, הייתה רוחמה בלילא. אז נראה מה יקרה עכשיו. מפלגה שבה נמצאים, עדיין, צחי הנגבי, רוני בראון, דליה איציק ועוד לא מעט פוליטיקאים מנוסים ומוכרים, לא כדאי להספיד בטרם עת. הם יילחמו עד הרגע האחרון, אבל זו תהיה מלחמת מאסף.
מי זוכר שהשבוע הזה החל, בכלל, בסערת יובל דיסקין, שאמר ביום שישי בפורום מסוחבק בכפר סבא את דעתו על הצמד נתניהו-ברק, ישר למצלמה, בין העיניים.
השר גלעד ארדן ייצג את הממשלה ודקלם את התגובה הרשמית, לפיה דיסקין מתוסכל כי לא קיבל שנה נוספת בשב"כ, או לא קיבל את ראשות המוסד, או משהו. דגן, שלא עושה חשבון לאף אחד, קרא לארדן שקרן.
ובכן, אני מכיר את ארדן. הוא לא שקרן. זה מה שאמרו לו. השקרנים נמצאים במקום אחר. אבל שקר הוא שקר. הניסיון להפוך אדם כדיסקין לאופורטוניסט שמתגולל על ראש ממשלה ושר ביטחון כי קיבל או לא קיבל שנה בתפקיד או תפקיד, הוא פחות ממגוחך.
הסיפור האמיתי ידוע וכבר פורסם, ובכל זאת: נתניהו התחנן בפני דיסקין שיאריך את כהונתו בראשות השב"כ בעוד שנה. דיסקין, לאחר התלבטויות, הסכים. אחר כך הציע לו נתניהו את ראשות המוסד אחרי דגן. דיסקין סירב. 35 שנה בשירות המדינה זה מספיק.
ההתנהלות הייתה עקומה, כמו תמיד, אבל דיסקין בסופו של דבר די נשם לרווחה. להפוך את השטויות האלה לדלק שמניע את דיסקין להגיד את הדברים הקשים שאמר זו שערורייה. אבל במקומותינו שערוריות מתרחשות ואין פוצה פה ומצפצף.
יובל דיסקין היה אחד מראשי השב"כ הגדולים שהיו כאן. מממציאי הסיכול הממוקד, מי שנלחם והדביר את הטרור ביהודה ושומרון והוביל את שירות הביטחון הכללי לעידן הסייבר והעלה אותו שתי ליגות לפחות.
מי שמכיר אותו יודע עד כמה הוא איש ערכי, עד כמה הוא אומר תמיד את אשר על לבו, גם כשהדברים לא מקובלים על מקבלי ההחלטות. במקום להתעסק בשטויות ולהתגולל על אנשים טובים, כמותם אין כאן יותר מדי, אני מציע לקורא הישר לשאול את עצמו שאלה אחת: איך יכול להיות שכמעט תמיד, כמעט כולם, אומרים את אותו הדבר.
בקדנציה הראשונה היו אלה הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, ראש השב"כ עמי אילון ושר הביטחון יצחק מרדכי. בקדנציה הזו אלה הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש השב"כ דיסקין, ראש המוסד דגן, וגם ראש אמ"ן ידלין (אם כי באופן מתון בהרבה ולא בפומבי).
איך יכול להיות שכל ראשי זרועות הביטחון לדורותיהם חושבים שהצמד הזה, ברק-נתניהו, מסוכן למדינה? אגב, לא בהקשר האיראני בהכרח, אלא באופן כללי. מה, כולם השתגעו? מה, יש כאן פרוטוקולים סודיים של זקני מערכת הביטחון? זוהי השאלה שאמורה לטרוד את מנוחתנו באביב הזה, שאחריו קיץ, שבסופו בחירות, ואחריהן, ככה אומרים, העניין ההוא באיראן, עוד בטרם בחירות באמריקה.
מי שהקשיב לדבריו של דיסקין יודע שהעניין האיראני היה שם שולי. גם בעיני, הנושא הזה הוא רק דוגמה למתרחש באופן כללי.
דיסקין דיבר על משיחיות, על עניינים ערכיים, על התנהלות, על זה שההנהגה המדינית משטה בציבור ומוליכה אותו שולל.
שאומר את זה ראש שב"כ לשעבר, שישב עד לפני שנה בצמתי ההחלטות הכי מרכזיים שאפשר להעלות על הדעת, וליווה את כל הדיונים הכי כמוסים שאפשר לדמיין, אני מציע להקשיב. במקום זה, קמה מקהלת חסידים שוטים ושליחים נהנתנים להתעמר ולהתגולל על משרתי ציבור נאמנים שהקדישו את חייהם למדינה. אני מתבייש בשמם.
וחוץ מזה, עוד משהו פעוט: בלכתנו להצביע, כדאי שנזכור שהבחירות הללו מתקיימות גם על איראן. ואולי בעיקר על איראן. לוח הזמנים מצביע על חלון הזדמנויות צר ואולי אחרון, לשיטתם של ביבי וברק, לבצע את מה שהם רוצים לבצע בין 4 בספטמבר לנובמבר. או, במילים אחרות, אוקטובר האדום לפנינו. בעניין הזה, כל אחד שיעשה את השיקולים שלו, ונקווה לטוב.
אקו"ם