לא רואים את הקהילה האתיופית ממטר
ההתעלמות הגורפת ממאהל המחאה של צעירי העדה האתיופית היא הפניית כתף קרה נוספת לציבור תורם שרוצה להיות שותף במדינה הזו
מחאת האתיופים, סיפור על פרצופה המכוער של החברה צילום: פלאש90
הטענות שלהם צודקות ומכמירות. הם דורשים הכרה בזהותם היהודית, הדתית והחברתית, שזה, במילים פשוטות, חינוך ראוי, תעסוקה הולמת, ממסד רבני חומל ומאבק חסר פשרות בגזענות הבוטה נגדם. את הדור המבוגר חייבו להתגייר, שלחו למרכזי קליטה, הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים ושללו מהם את מעמד המנהיגות הרוחנית. מהמורשת הרבנית המפוארת לא נותר היום אפילו קייס אתיופי אחד המכהן כדיין או כרושם נישואים. לדור הצעיר השאירו מערכת חינוך רעה וגזענית.
"רוב הגנים ובתי הספר לקהילה האתיופית בארץ הם כיתות נפרדות לשחורים בלבד, ממש כמו אפרטהייד," אומרת אלמיתו פרדה, אם לילדה ומיוזמות המחאה. "גם איכות הלימוד ירודה. מבחני המיצ"ב האחרונים מעידים על פערים של כ100- נקודות בין החינוך האתיופי לחינוך הרגיל."
רשימת העוולות המתבצעות נגד יהודי אתיופיה מחייבת חשבון נפש נוקב. אבל איך זה יקרה אם אפילו האוהל שלהם לא מופיע בטלוויזיה? מחאת האתיופים שקופה, לא קיימת, ממש כמו הציבור שהם מייצגים. חודשיים וחצי באוהל על אותה מדרכה של אוהל משפחת שליט, ואיש לא שמע או ראה.
אה, כן. ראש הממשלה הזמין אותם פעמיים ללשכתו. גם חבר הכנסת שלמה מולה (קדימה) בא וניסה לשווא לקושש להם עיתונות ומצלמות. "יש התעלמות טוטאלית מהמחאה," הוא אומר במרירות. "אולי הציבור חושב שאין אפליה, שיש לנו ארץ נהדרת והכל פשוט נפלא."
עיריית ירושלים ביקשה לפנות את האוהל בטענה שהוא מטריד את הסדר הציבורי. המטרידים, שבעה צעירים בוגרי סיירת, נאלצו להתמודד מולה בבית המשפט. המחוזי דרש לפנות את האוהל בנימוק המופרך "לא לתת יד לעבריינות." אבל באוהל אין סמים או אלכוהול, רעש או הפרעות סדר. אפילו לא גיטרות.
עורך דין טוב לב הגיש עבורם בג"ץ, והשבוע הושגה פשרה: האוהל יוחלף בסככה בצבע לבן (!), איש לא ילון
בו בלילה, ועד סוף מאי הוא ייסגר. אם אחרים, נגיד משפחת שבוי, יבקשו לקיים משמרת מחאה באותו שטח, לראש עיריית ירושלים שמורה הזכות לאפשר זאת - ויוצאי אתיופיה מחויבים לכבד את החלטתו. שהרי יש מוחים ויש מוחים.
סיפורם העגום של יהודי אתיופיה בישראל הוא פרצופה המכוער של החברה. הוא הפה השותק של כלי התקשורת; הוא אי-הנכונות העצלה שלי ושלך לתמוך, לבקר, לצאת אל הרחובות בפעם השנייה; הוא סיפורו של אוהל שנלחם על קיומו עוד לפני שנלחם על מטרותיו; והוא התפיסה השטחית של המושג "חיבוק." מדינה שלמה מפנה כתף קרה ל130- אלף ילדים ומבוגרים אתיופים שלומדים, עובדים, משרתים בצבא, מסרבים לאכול חינם ודרישתם היחידה היא להיות שותפים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם