לאן נעלמו שירי המלחמה
מאז מלחמת יום הכיפורים לא כותבים יותר שירים לחיזוק ותחזוק מיתוס הצבא האמיץ והתמים. אולי בגלל שאנו כבר לא מזדהים בלב שלם עם המלחמות שלנו
בתוך העולם התרבותי הזה מצויה סוגה המתאימה באופן מיוחד לימי הזיכרון והעצמאות, והיא כוללת שירים העוסקים בצבא ובביטחון: שירי מלחמה ושירי חיילים. כולם מכירים את השירים האלה: "כאן השריונים", "אחרי השקיעה בשדה", "שיר הצנחנים", "חמסינים במשלט", "גבעת התחמושת", "כיתה אלמונית", "יש לי אהוב בסיירת חרוב" ועוד רבים. השירים שונים באופיים ונכתבו על ידי מגוון כותבים, ביניהם יחיאל מוהר, נעמי שמר, יורם טהרלב ועוד.
ההורים החוקיים של השירים האלה הם שירי הפלמ"ח, שרובם נכתבו עבור הצ'יזבטרון. ואולם רוב שירי תש"ח שונים ממה שבא אחריהם. הם מייצגים תרבות צבאית תמימה ורווית כאב: האובדן של אלפי בחורים בשנה אחת של מלחמה עולה מן השירים גם אם אינם עוסקים בשכול, מ"האמיני יום יבוא" ועד "שיר הרעות", שלא לדבר על "באב אל-וואד", צביקה ודודו.
שירי המלחמה והחיילים של המדינה כתובים יותר כשירי מורל, והם נועדו לחזק ולתחזק את מיתוס החייל ואת ההצדקה לצאת ולהילחם. רוב רובם של השירים האלה נולדו בתקופת זמן קצרה מאוד, אפילו במונחים של חיי מדינת ישראל: ממבצע קדש, 1956, ועד שלהי מלחמת יום הכיפורים, 1973. 17 שנים בסך הכל.
שירי המלחמה הקדושה בסיני הולידו זמר כמעט דתי, ואחריהם נכתבו שירים שהפכו להמנונים של חילות שונים. עוצבה בהם גם דמות החייל (תמיד גבר המדבר אל הבנות בעורף), הסמל החי של מדינת ישראל עד היום הזה.
שירי החיילים והמלחמות לא היו היחידים בשטח. נכתבו גם הרבה שירים שעסקו בטיפוח האהבה לארץ ישראל, לנוף ולהיסטוריה המקומית. אבל קבוצת שירי המלחמה התרסקה וכמעט נעלמה לחלוטין. ממלחמת יום הכיפורים נותר שיר חיל האוויר "מוכרחים להמשיך לנגן", שנולד מדברי עידוד של בני פלד בעת המלחמה, וכן "מרדף" של ירון לונדון.
שיר המלחמה היחיד שנותר ממלחמת לבנון, ואולי האחרון, הוא "שתי אצבעות מצידון", שבו יושב "חייל שבוז" ואינו יודע מה הוא עושה במוצב, במי צריך לירות ולמה.
השאלה היא: מה קרה? הרי הצבא הוא עדיין, לטוב ולרע, האתוס היציב ביותר של מדינת ישראל, והחייל הקרבי הוא עדיין הסמל החי שלה.
דווקא בימים של מאבק בהשתמטות ושל התכנסות רוב הציבור סביב התחושה ש"העולם כולו נגדנו" (כשם שירו הנושן של יורם טהרלב) מתבקשים לכאורה שירי עידוד וחיזוק האתוס. זה לא קורה.
יש סברות שונות בדיון על הסיבות, אבל נראה שהתשובה פשוטה: המלחמות עצמן, ומה שביניהן, אינן מאפשרות להפיק שירים שאפשר להזדהות איתם ולשיר בלב שלם. מלחמת יום הכיפורים סיימה את ימי התום של המלחמות היפות. מאז, קשה לראות תחנה המעלה לאוויר את "הקינה על קו ברלב", "הבלדה על הקרב על ביירות", "שיר המג"בניק במחסום", "זמר מפני ההתנחלויות", "המנון עופרת יצוקה", "זיכרונות מהחדר האטום", "שמעתי צבע אדום" או "השיר על ילדי משפחת סחיווסחורדר". אולי צריך לצאת לעוד מלחמות, אבל לאף אחד כבר אין חשק לשיר עליהן שירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם