יום הזיכרון: שותפות לשכול, חברות לחיים
בעלה של צפי ביקש ממנה לעזור למיכל, אלמנת חברו שנהרג, אך למחרת נפל בקרב גם הוא. 40 שנה חלפו והשתיים עדיין חברות בנפש
הגורל המר המשותף הזה חיזק את הקשר בין שתי הנשים הצעירות. "מיכל ואני היינו חברות כבר אז", מס פרת צפי. "אי אפשר להגיד שה חברות שלי עם מיכל היא ר ק כי מאיר ביקש. אבל המכתב שלו, שבעצם היה צוואה, חיזק את זה".
שנות ה-70 של המאה הקודמת היו שונות מהתקופה הנוכחית. התקשורת הרבה פחות הירה, פחות יעילה, ובמהומה שבתוך המלחמה עברו ימים, ולעתים אפילו יותר, עד שהבשורות הרעות הגיעו אל המשפחות. כשקיבלה את המכתב צפי לא ידעה שגם היא בעצם קורבן ל"אסון". מאיר הוגדר כנעדר.
שישה חודשים חייתה בין תקווה לייאוש, עד יומיים לפני יום הזיכרון של אפריל 1974. אז נמצאה גופתו, והוא נקבר למחרת, ממש לפני יום הזיכרון.
"הכרנו זו את זו בזכות חטיבה 600, החטיבה החדשה שהקימו בצה"ל, שבה שירתו מאיר וניסן", היא אומרת. "עשו להם כל מיני גיבושים, חלקם עם הנשים. כך התחברנו. אחר כך התחלנו ללמוד. ארבעתנו היינו סטודנטים, באוניברסיטה ובטכניון. מאיר ואני גרנו בדירה שכורה ברחוב שבו גרו מיכל וניסן, ומדי פעם היינו נפגשים".
כשפרצה המלחמה הן היו בקשר הדוק. סיפרו זו לזו חדשות מהחזית. "בעצם לא שמענו מהם דבר, לא היו טלפונים ולא מידע", ממשיכה צפי. ב-16 באוקטובר שמעה צפי שמיכל ילדה בת. "כשטלפנתי לברך אותה, אמא שלה אמרה שניסן נהרג", היא משחזרת, "וכך הביקור הראשון שלי אצלם היה לכבוד התינוקת שנולדה וגם
מיכל כץ מספרת איך עשתה מאמצים עילאיים לבשר לבעלה שנולדה לו בת. "שלחתי מברקים והודעות וד"שים דרך גלי צה"ל, שלא שודרו", היא נזכרת, והדמעות ממלאות את עיניה. "אני יודעת שבאותו לילה שלושת עמיתיו לצוות, שעד היום שומרים איתי על קשר, עלו על שדה מוקשים מוקף קומנדו מצרי, וכמיטב המסורת של'חשופים בצריח' ניסן עמד בצריח כדי לנסות לכוון את הטנק וחטף ירייה בצוואר".
"אבי העורקים נקרע, והוא צנח לתוך הטנק. תחת המתקפה של הקומנדו המצרי החברים סחבו את הגופה לתאג"ד (תחנת איסוף גדודית). כשהגיעו , השליש צעק:'איפה כץ, נולדה לו בת'. הם הראו לו את השמיכה ואמרו: 'שם'".
את הבשורה על נפילתו היא קיבלה מאמה. אביה גויס להג"א, ומשלחת צבא הגיעה אליו והודיעה לו על מות חתנו. "הוא קרא לאמא למטה, שרק לה כפי שנהג לעשות, וכשאמא חזרה אליי היא התיישבה מולי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה: 'מיכלי, יש לי משהו נורא להגיד לך'. שאלתי :'את רוצה להגיד שניסן מת?' היא אמרה:' כן '".
מיכל כץ גרה באותה העת בדירת הוריה. כשהתחילו הלימודים היא הזמינה את צפי לגור איתם. צפי לא ידעה עדיין שגם בעלה נהרג. אחרי כמה חודשים עודדה את מיכל לחזור לדירה שבה גרה עם ניסן. "היא פחדה לחזור לדירה שלהם עם התינוקת", מספרת צפי. "זה היה לה קשה, אז עברתי לגור איתה".
מאיר וצפי נישאו שישה שבועות לפני המלחמה ולא הספיקו להביא ילדים לעולם. שנתיים לאחר המלחמה החליטה לנסוע לאנגליה, שם נישאה שוב. לאחר שבע שנים שבה לישראל. "הבאתי איתי לא רק את בעלי דיוויד", אומרת צפי, ששם משפחתה היום הוא אלפרט-סיימונס. "הבאתי עוד שתי ילדות - ליאון ודליה. בארץ נולד גם יובל".
מיכל כץ לא נישאה שוב והקדישה את חייה לגידול הבת מירב. "כששמעתי את הבשורה על נפילתו של ניסן, לקחתי את בתי בת היממה, חיבקתי אותה ונשבעתי שיהיו לה חיים טובים. שהיא לא תדע מחסור ויהיה לה הכי טוב בעולם. אני חושבת שמימשתי את ההבטחה".
הבת מירב סיימה לימודי דוקטורט בישראל ונסעה לטובינגן שבגרמניה, שם עשתה את הפוסט-דוקטורט והקימה פקולטה לאקולוגיה, שבראשה היא עומדת זה שש שנים. "היא פורצת דרך בתחומה", אומרת אמה הגאה. "יוצרת מודלים מתמטיים לחיזוי תהליכים אקולוגיים ומאוד מצליחה באירופה. היא נשואה, אבל לא רוצה להביא ילדים לעולם כי לדעתה זה לא עולם ראוי לגידול ילדים".
בשנת 2005 התגלה בגופה של מיכל סרטן נדיר מאוד המכונה "טימומה". " זו מחלה שרק אני חולה בה, והרופאים בעצם לא יודעים מה לעשות", היא אומרת. "סיפרתי על המחלה למירב שהייתה עוד בארץ, והיא שאלה אותי אם לנסוע. אמרתי לה חד-משמעית:'סעי, אלה החיים והקריירה שלך. תדאגי לחיים שלך'".
מיכל מלמדת באוניברסיטת חיפה במסלול לתואר שני בחוג לסוציולוגיה. במסגרת לימודי חוץ היא מנהלת את המסלול לבעלי תואר שני שרוצים ללמוד ייעוץ ארגוני. "יש לי שליחות בעבודה הזו, שממש מחזיקה אותי: לגדל דור של יועצים מבוססי ידע, תיאוריה, שחושבים לעומק ורואים את התמונה הכללית של הארגון שלו הם מייעצים", היא אומרת. "בין טיפול כימותרפיה אחד לשני אני רצה לעבודה, והקליינטים בכלל לא יודעים מה אני עוברת".
אך טבעי הוא שאת התמיכה הרבה ביותר היא מקבלת מצפי, הידידה הנצחית. מלבד היותן חברות ב"ארגון אלמנות צה"ל" שמסייע לנשים שאיבדו את יקיריהן בשירות צבאי, הן נמצאות בקשר קרוב מאוד כבר כ-40 שנה .
"שמרנו על קשר אמיץ במשך כל השנים", מספרת מיכל, "וככל שאנחנו מתבגרות, הוא מקבל ערך עמוק יותר ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם