בין קודש לחול
הניסיון להקביל את השואה לנעשה במזה"ת הוא מגונה, וכל השוואה בין השמדת היהודים ליחסנו לערבים היא הזויה. תגובה לאורי שאלתיאל
במובן מסוים, זיכרון השואה, שרבץ תמיד על המשק, היה הנעורים של כולנו. הוא בער שם תמיד בעוצמה גדולה. עשרות אודים מוצלים מאש, איש-איש ודרכי ההתמודדות שלו. אצלי בבית, לדוגמה, נכחה השואה בדממה בלבד. אמא מעולם לא דיברה עליה - לא איתנו וגם לא עם אבא. היא הניחה אותה עמוק במגירה. בחרה לא להכביד עלינו. לא סיפרה דבר. את המילה "אושוויץ" שמעתי ממנה לראשונה בסביבות גיל 30. עד אז לא ידעתי כלום. גם לא שאלתי. אף אחד לא שאל.
אתמול קראתי כאן את מאמרו של אורי שאלתיאל - והדם רתח בי. זה היה מאמר נגד הכחשת שואה שכולו מופת להכחשתה. "מי ששולל זכויות בסיסיות מעם אחר במשך 45 שנה נוהג כאילו השואה כלל לא קרתה", כתב שאלתיאל. "מי שמאפשר ליותר ממיליון מוסלמים אזרחי מדינת ישראל להפוך לאזרחים סוג ב', כאילו שוכח מה קרה למיעוט אחר באירופה לפני 70 שנה".
מיום שעמדתי על דעתי אני זוכר את אמא כועסת כשהיא שומעת מישהו משווה משהו לשואה. אין לי מושג מאיזה רקע הגעת, אורי, אבל הרשה לי לספר לך כמה פרטים על הרקע שלי.
לפני 68 שנה נשלחה אמא שלי עם הוריה ואחותה הקטנה ברכבת צפופה לאושוויץ. "תשמרי על אמא ועל אחותך", ביקש ממנה סבא שלי, אז רק בן 44, שנייה לפני שנלקח ממנה לעולם. אמא לא הצליחה לקיים את צוואתו. כמה רגעים אחר כך, כשהוא
אמא שלי יצאה את השואה כילדה בת 13, יחידה בעולם, ובאמצעות אמונה שאין לי את היכולת להבין את עוצמתה, הרימה את עצמה, עלתה לארץ והקימה משפחה. "זאת הנקמה שלי", היא נוהגת להצביע על התמונה שעל הקיר, תמונה שצילמנו ביום הולדתה ה-80. כל השבט שהקימה יושב שם מסודר בשורות: ארבעה ילדים, 18 נכדים, תשעה נינים.
יש משהו חולני בצורך הזה לדחוף את הפוליטיקה לכל מקום - תלושה מהמציאות ככל שתהיה, עמוסה בורות ככל שתהיה.
לא אכנס כאן לוויכוח הפוליטי על עתיד יהודה ושומרון. אבל מה לעזאזל, אורי, בין הסוגיה הזו לבין השואה וזיכרונה? מה בין השאלה אם נקים מדינה פלסטינית כמו שאתה רוצה או לא, לבין מיידנק וטרבלינקה?
ראית כאן מישהו שמכריח את הערבים להסתובב עם טלאי צהוב? שמכניס אותם למחנות ריכוז? ששולח אותם לתאי הגזים? שמבצע בהם ניסויים מפלצתיים? אתה זוכר שנתקלת במישהו מאיתנו נכנס לבית החולים "שיפא" וגורר משם חולים אל מחנות השמדה, כמו שנגרר סבה של אמי מבית החולים של ברטיסלבה? חזור בך, אורי. בקש סליחה. מאמא שלי, מששת המיליונים. מכולנו. לא יכול להיות שאפילו זוועות השואה לא מצליחות לאחד אותנו ולו ליום אחד בשנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם