"שרדתי את השואה בגלל מותה של אחותי"
שושנה גרינברג מוקפת במשפחה אוהבת. רק העבר שלה, במעבדת ד"ר מנגלה, מזכיר לה שנשארה בחיים כי אחותה התאומה לא שרדה
כזו היא גרינברג, אישה קטנה בגודלה, אך עם לב רחב. חייכנית, מלאת שמחת חיים, רוצה לקפוץ על מה שיש למציאות להציע לה גם בגילה. אצלה "עוד יורד האסימון בראש" כפי שהיא מגדירה את מצבה, ולכן הבחירה לנצל את זמנה הפנוי לעשייה רבה דוגמת ניהול חוג יידיש בבית הדיור המוגן, או יציאה לטיול בפסח האחרון.
"באופן כללי אני מרגישה טוב, אבל לפעמים מתגבר עליי הדיכאון והחלומות הרעים חוזרים אליי", היא מודה. החלומות שאותם מזכירה גרינברג קשורים בעברה בשואה, שכן היא הייתה, יחד עם אחותה חיה, בין זוגות התאומים שהד"ר יוזף מנגלה ביצע בהם ניסויים במחנה ההשמדה אושוויץ. "אתה מתאר לעצמך מה זה חופש, כשאתה אדון לעצמך בכל פעם שמתחיל יום חדש? אין מעליך אנשים שנותנים לך פקודות".
ב-1941 מלחמת העולם השנייה הגיעה גם למקום הולדתה של גרינברג, עיירה קטנה וציורית ליד פראג, ולבית משפחתה הדתייה. זו גם הייתה השנה שבה פגשו היא ואחותה לראשונה את מי שכונה "מלאך המוות של אושוויץ".
"את כל היהודים בצ'כוסלובקיה לקחו אל תוך גטו טרזינשטאט, שהיה גטו לדוגמה. להראות לעולם שהכול יפה ונחמד", היא נזכרת. "בשקט הוציאו את האנשים ובחרו את אלה שהיו בכושר טוב יותר, והם התחילו לבנות את גדר התיל והמשרפות במחנה. אני הייתי תאומה ולא הייתי מודעת להרבה מהדברים שהתרחשו במקום. לי היו צרות אחרות".
מנגלה עמד בסמוך
"הייתי מתווכחת איתו במעבדות. כשחיכיתי בחוץ הייתי מקללת אותם. הוא היה מלביש אותי בשק ופשוט בועט אותי לקיר. כמו כלב. אני הייתי אומרת לעצמי 'אין דבר, הכול ייגמר. לקחת לי את הכול, אבל פה (היא מצביעה לעבר ראשה. א"י), יש משהו שנשאר שלי'".
מה את זוכרת מהתקופה במעבדות של מנגלה?
"עשו בנו ניסויים במשך שמונה חודשים. ישבנו בחדר סטרילי עם עוד כמה זוגות ילדים. לילד אחד כרתו יד אחת, ולתאום שלו כרתו יד אחרת. הגרמנים ניסו להחליף ביניהן כדי לראות אם היא תיקלט. לזוג אחר הזריקו הורמונים גבריים לילדה ונשיים לילד. צעקות עד לב השמיים שגרמו לקירות לבכות. לי ולאחותי הזריקו חומר לייבוש השחלות כדי שלא נוכל להביא ילדים לעולם".
הטרגדיה של גרינברג הופכת קשה עוד יותר. אחותה מתה במהלך הניסויים, עובדה שבדיעבד התבררה ככזו שהצילה את חייה שלה. "היה רגע אחד שבו אחותי חיה קמה ואמרה לי שקר לה. ביקשתי מזוג ילדים שהיה איתנו להתקרב, כדי שנחבק אותה והיא תהיה בינינו.
"בבוקר קמתי והיא הייתה כמו תרנגולת. קרה ואיננה. הוציאו אותה מהחדר כמו עכבר וזרקו אותה על העגלה בדרך למשרפות. היא מתה מרעב, בגלל הבחירה שלה לא לאכול את השומן של החזיר שניתן לנו. ניסיתי לדבר איתה, לשכנע אותה, אבל היא אמרה שזה בלתי אפשרי מבחינתה. היא לא מצליחה. פה התחלתי לצעוק שאין אלוהים בשמיים ושיש רק כלב רע אם דבר כזה יכול לקרות. איבדתי למעשה את האמונה בדת".
המוות של חיה גרינברג הוביל לכך שהפסיקו את הניסויים גם באחותה שושנה, פשוט כי לא היה בכך עוד צורך. מהמעבדה היא הועברה למחנה חריגים. "היו שם אנשים עם כל מיני מומים, סוף האנושות. כמו חיות. שם הייתי עד שהגיע סוף המלחמה".
את מרגישה אשמה על כך שאת חיה למעשה בזכות המוות של אחותך?
"ברור שיש אשמה. רגע לפני שהגעתי לישראל אני זוכרת שבכיתי וצעקתי למה דווקא אני נשארתי מכל המשפחה שלי. התחלתי לקלל את עצמי ואת אלוהים".
ממחנה החריגים הצטרפה גרינברג לאחת מצעדות המוות, עוברת בשבילי יער שלכל אורכו פזורים חלקי גוף. בנקודה הזו היא שברה את רגלה, והחשש כי תמות החל להופיע שוב בליבה. "אחרי קבוצת הבנות שבה הייתי חלק, הלכה קבוצה של בחורים יהודים שקברו את חלקי הגופות. אחד מהם אמר לחייל הגרמני שליווה אותנו לא לירות בי, ושהוא ייקח אותי למנזר סמוך בעיר לנדסברג. זה מה שקרה ושם הוא עזב אותי", היא נזכרת.
"אחרי שלושה חודשים שהתגוררתי במקום הגיע אותו אדם שסחב אותי לשם, אבל אני לא הכרתי אותו כי לא ראיתי בהתחלה מי זה היה. הוא רץ אליי, חיבק אותי ודרש שאומר כי הוא בן הדוד שלי אחרת לא יתנו לו לקחת אותי מפה".
הרצון של אותו אדם, דוד גרינברג, לימים בעלה של שושנה, להעלות אותה לישראל וכך אכן היה. השניים הגיעו כל אחד בנפרד ארצה, ורק לאחר שנתיים נפגשו שוב, שלא במכוון, בירושלים. "יצאתי מבית החולים ביקור חולים שם עבדתי וראיתי אנשים עם סמרטוט על הראש בונים בשמש. עברתי לידם ושמתי לב שזה האיש שהביא אותי למנזר. החלטתי לדאוג לו לעבודה והפכנו לחברים".
החברות הפכה עם השנים לאהבה גדולה ולנישואים, שהובילו ללידת שני בניה של גרינברג: ישראל ואברהם. "כשעבדתי וגידלתי לילדים, בעלי חלה ונפטר. נשארתי לבד בגיל 38, אחרי שהייתי אימא כבר בגיל 19. ראיתי לאן החיים מובילים אותי וממשכורת של אחות לא יכולתי לגדל שני ילדים, אז עברתי לתחום הקוסמטיקה, שם הרווחתי כסף בכמות שרציתי".
כיום גרינברג היא סבתא לשישה נכדים וסבתא רבא לחמישה נינים. מבחינתה היא קיימה את הצוואה שלה, להישאר בחיים ולהקים משפחה חדשה במקום זו שאיבדה כשהייתה ילדה, לבדה בעולם מגיל שמונה. כעת היא חיה, צוחקת, אבל בפנים היא שבורה. "אף פעם לא היו לי נעורים. תמיד הייתי מבוגרת", היא מודה בצער.
על מה את עוד חולמת בלילות?
"אני מתעוררת בלילות ומרגישה חנוקה מהריח של המשרפות. אתה מרגיש בשר נשרף, אז אני פוחדת שהשארתי משהו על האש. אני חולמת גם על סיפור שקרה באמת, של אדם שניסה לברוח ממחנה אושוויץ, ונכנס לבית של איכר כדי להתחבא בדיר החזירים במקום. כדי להתקיים הוא אכל את האוכל של החזירים, עד שבעל הבית הבחין שחסר לו קצת. הוא מצא עקבות של אדם והחזיר אותו לגרמנים. כולנו היינו צריכים להתפשט ולעמוד ערומים בקור, כדי לראות איך מוציאים אותו להורג. אפשר לצאת נורמלים אחרי דבר כזה? ".
את מתכוונת לספר פעם למשפחה שלך על מה שאירע לך?
"אף פעם. הם יודעים מה שהם יודעים. הם לא טיפשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם