על השתיקה

אנחנו דור שהעלימו ממנו את השואה. לא סיפרו לנו ואנחנו לא שאלנו ולא חקרנו. היום, כשאני רוצה לספר לנכדיי, כבר אין את מי לשאול

אברהם תירוש | 18/4/2012 12:24 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: שואה
הערב, כבכל ליל יום השואה והגבורה, נשב מול הטלוויזיה, נצטמרר ונדמע מסיפורי הזוועה ומהסרטים שיחזירו אותנו אל מוראות השואה. ואני, כמדי שנה, אשבח את הוריי שהשכילו להסתלק מארץ הולדתם פולין בזמן ולהקים כאן את ביתם. וגם אהיה נבוך, יותר מתמיד, בשם קרוביי שלא נהגו כמוהם ושאיני יודע עליהם כמעט דבר.

המבוכה נובעת מאי-הידיעה שלי. היא מייסרת אותי שנים, אבל באחרונה התעצמה כשנאלצתי לחשוף אותה מול שניים מנכדיי. אחת עומדת לנסוע לפולין בעוד כמה חודשים והחלה להתעניין. האחר ביקש את שמות כל קרובינו שנספו בשואה לצורך פעילות בבית ספרו.

עמדתי מולם נכלם, מגלה להם שאיני יודע בכלל מה שם המשפחה של דודתי, אחות אמי, שנספתה עם כל משפחתה, ומה שמו של בעלה וכמה ילדים היו לה; ומה שם דודתי, אשת אחיה של אמי, ושמות ילדיהם וכמה היו; ורק את שם משפחת אחותו של אבי, בעלה ובנה ידעתי, מפני שאבא עשה להם ציון על קבר אמו בארץ.
לא שאלנו ולא חקרנו

אני בן דור שהעלימו ממנו את השואה - בבתי הספר, בתנועות הנוער וגם בבית. האירוע הנורא ביותר בתולדות ישראל לא נכלל בילדותנו ובנעורינו בתוכנית הלימודים, ושתיקה הייתה נוכחת לא רק בבתים של הניצולים מהתופת. ואנו, נודה, לא שאלנו ולא חקרנו. לא בדיוק עניין אותנו. היום, כשאני רוצה לספר לנכדיי, כבר אין את מי לשאול.

כשבגרנו השכלנו, אך לאו דווקא בסיפור המשפחתי הפרטני. ב-1980 ביקרתי במחנה טרבלינקה שבו הושמדו יהודי ביאליסטוק, עיר הולדתם

של הוריי. עמדנו שם על פי בור דקורטיבי שבתוכו אבנים שחורות ושעוצב כזיכרון לנשרפים.

ניצבנו על משטח אבני חצץ זעירות. לפתע אמר המדריך הפולני: בתוך האבנים יש עד היום רסיסי עצמות אדם. הוא ליקט כמה מהן והושיט לנו. נרתענו. אחר כך התעשתו כמה אנשים ונטלו רסיסים לקבור בארצותיהם. לא לקחתי. אמרתי שם קדיש לזכר בני משפחתי, שאולי גם רסיסי עצמותיהם התגלגלו שם. על קדיש רוטט כזה לא חזרתי מעולם, אפילו לא בהלוויותיהם של הוריי.

חלק בהקמת ישראל

כעשור מאוחר יותר שהיתי בעיר ויניצה שבאוקראינה, לשם יצאתי בשליחות ארגון "נתיב". בשבת בבוקר הלכנו, עמיתי לשליחות ואני, לבית הכנסת היחיד בעיר. מצאנו בו שמונה יהודים זקנים, רובם עם אותות על החזה. אחד מהם קרא בקול את התפילות, השאר רק הנהנו.

הוא היה גם היחיד שדיבר יידיש, ובאמצעותו סיפרו לנו הקשישים בהתלהבות על עלילותיהם במלחמה ועל הצלת יהודים רבים בידי הצבא האדום. יש לנו חלק בהקמת מדינת ישראל, אמרו, הצלנו רבבות יהודים שעלו אליה.

לקראת קריאת התורה נשאלתי אם אני יודע לקרוא בתורה. השבתי בשלילה. שאלתי אותו איך הם קוראים בכל שבת. אם לא מתגלגל לכאן מישהו שיודע לקרוא על פי הטעמים, אמר, איננו מוציאים את ספר התורה ואני קורא את הפרשה מתוך חומש רגיל. אם כך, אמרתי, אני יודע לקרוא, הוצא את הספר. צלחתי איכשהו את הקריאה, לראשונה מאז הבר מצווה שלי.

אחר כך אמר לי מישהו שספר התורה ההוא בכלל פסול. אבל אני חושב שערכה של הקריאה בספר הפסול במעמד ההוא לא היה פחות מקריאות כשרות למהדרין.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אברהם תירוש

צילום: דעות

יליד תל-אביב, למד בישיבת "מרכז הרב" ואוניברסיטת תל-אביב, לשעבר חבר קיבוץ סעד. נשא בתפקידים בכירים ב"מעריב" מאז 1967, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ב-1983 וקיבל אות מפעל חיים 2010 מטעם ארגון "בני ברית". עורך הקובץ "הציונות הדתית והמדינה". מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן

לכל הטורים של אברהם תירוש

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים