המופלטה לא לבד: התענוגות האסורים שלנו
כשהיא טבולה במרגרינה, המופלטה היא לא רק תענוג אסור - היא סכנה אמתית. בדיוק כמו קניית בגדים ברחוב אלנבי, האזנה לג'סטין ביבר בגיל מבוגר, צפייה באופרת הסבון "קרוב רחוק", לשחק בסוני או אמבטיית קצף בימי בצורת. החטאים של אנשי nrg מעריב - חלק א'
תרשו רק לומר קודם שלפני 20 שנה לא היה מדובר בכלל בבושה. לפני 20 שנה, כשהערוץ הראשון עדיין שלט ללא עוררין בלוח השידורים הישראלי והמצומצם וערוץ 2 הניסיוני דשדש מאחור, כולל, כולל כולם, ראו "קרוב רחוק".
זוכרים? אופרת סבון אוסטרלית עם שיר פתיחה מושלם שגוללה את סיפורם של תושבי עיירת החוף סאמר ביי? לא היה חובב טלוויזיה אחד שלא ידע מי אלה טום, פיפה, אלף, בובי וכל השאר, ומדינה שלמה היתה באבל כשערוץ 2 החדש החליט שלא לרכוש פרקים חדשים של הסבונייה והעדיף על פניה את אימפריית הפלסטיק "היפים והאמיצים".
אבל בדיוק כמו הקאסט המשתנה של הסדרה, גם העדפות הקהל הן דינמיות וכיום, למרות שהסדרה משודרת בקביעות בהוט וביס מאז 2007, "קרוב רחוק" נחשבת לקוריוז, לגילטי פלז'ר, למשהו שצופי "האח הגדול" האנינים מחשיבים כטראש.
אבל לא."קרוב רחוק" היא עדיין סדרת דרמה משוחקת וכתובה היטב וריאליסטית בהרבה מלא מעט דרמות איכות שמצולמות בארץ ובארצות הברית, מה שאומר שכשהדמויות שם נמצאות בסכנת חיים הן לא יהיו מתוקתקות אלא עם מינימום איפור שלא מסתיר את ערימות הפצעונים (מה יש שם באוויר האוסטרלי?) שעל הפנים היפות שלהם.
זה אומר שכשד"ר רייצ'ל ארמסטרונג צריכה לטפל בפצוע, או במישהו שחולה בסרטן, או בפגוע נפש או בסתם שפעת היא תעשה את זה בגופייה שחושפת זרועות שמנמנות עטורות נמשים, כי עם כל ההתמחויות שהיא היתה צריכה לעשות מתי בדיוק היה לה זמן לעשות דיאטה?. ולמה? כי זה מותר, כי ככה נראים אנשים אמיתיים שחיים בעיירה קטנה ושטופת שמש. לעזאזל, גם אני רוצה לגור בסאמר ביי! // מיה אבידן
אם התשוקה לשופינג היא גילטי פלז'ר, אז התאווה לבגדים זולים, כאלה שניתן למצוא בשפע באלנבי-בואכה-הכרמל, היא אבי-אבות הטומאה. חטא שהוא כבר לא חינני אלא קצת מביך.
אני מודה: השיטוט בין "רינה" ל"בזאר אלנבי" מסב לי עונג מעוות. גם החיטוט הקדחתני בין ערימות טרנדים מהעונה שעברה, שמוביל לאיתור הפריט האולטימטיבי לקיץ הקרוב במחיר של חבילת בזוקה-ג'ו ("ולנו זה עולה יותר, מאמי!").
לכאורה אין בקניית בגדים מהסוג המושמץ שום דבר טוב. החנויות האלנביות בדרך כלל מעופשות, מאובקות ומחוסרות תאי הלבשה. הבגדים תפורים באיכות עלובה ומדיפים ריח תא מטען של משאית. אפילו לא התחלנו לדבר על הנזק הסביבתי שגורם ייצור המוני של בדים סינתטיים ועל העובדה שאותם פריטים יוצרו כנראה בידי פועלי דחק אומללים בסין.
אז למה אני בכל זאת מכתתת את רגליי עד למעוזי הטראש? מפשפשת בעין בוחנת, מביאה בקבוק מים מהבית ואם יש פיפי – מתאפקת? כי כל מהמורה הופכת את איתור הפריטים השווים למספק יותר. אין לי ספק שזהו שריד קמאי להיותנו חברת לקטים נודדת.
באלנבי עוסקים בתרגום טרנדים. מדובר בתרגום אוקספורדי מקיף ממש, אשר הופך את החנויות לארץ פלאות (או בית קברות) של גחמות אופנתיות. פה אפשר למצוא נשורת מכל טרנד חולף: חולצה חצי שקופה? יש. סקיני ג'ינס בצבעי מרקר? כמובן. פסים? ברור. פרחים? אופקורס. יש גם פרחים עם פסים, למשקיעניות.
חלק מהפריטים הכי נלבשים בארוני נרכשו באלנבי. בהתחלה התפדחתי קצת, אבל אחרי קיץ המחאה כבר נופפתי בגאווה של קמצנים בחולצה מהבזאר שליד השווארמה. // נועה ברגמן
בתור בן אדם א. מבוגר ו-ב. שדאג לבנות לעצמו טעם מוזיקלי משובח לאורך השנים, זו כמעט חובה עבורי לשנוא את ג'סטין ביבר. ויותר מכך - לרחם על מעריצותיו. בעוד לנו, המבוגרים, יש ג’סטין מוצלח, כישרוני וראוי להערצה (טימברלייק, כמובן), הן נתקעו עם הרכיכה הזייפנית הזאת.
התפנית המבישה, בה התחלתי לחבב את אותה הרכיכה, הרימה ראשה בתחילת 2011, כשהתארח בתוכניתה של צ'לסי הנדלר לאחר טקס הגראמי. בשיאו של ראיון - מלא במודעות עצמית מפתיעה - ביבר, ברגע שאי אפשר אלא לקרוא לו גאונות, היה הילד שהצביע על המלך העירום ואמר את מה שכולנו חושבים על ליידי גאגא בכלל ועל התלבושת שלה באותו ערב בפרט: "אנשים אומרים שזה אמנותי, אני אומר - את ביצה".
במהלך השנה החיבה שלי רק התחזקה, אחרי שהתחיל להסתובב באולפנים עם קניה ווסט ואפילו הוכיח פלואו ממש מרשים של ראפ כשהתארח בתוכנית רדיו. ג'סטין ביבר עדיין עושה מוזיקה מהסוג שעושה לי צמרמורות, במובן הרע של המילה, אבל שלבו את כל הסימנים לעיל עם מערכת היחסים המתוקה והיציבה שלו עם סלינה גומז, ואין ספק - הוא לא רק התבגר, יש גם סיכוי טוב שהוא עוד יהפוך מבוגר שנוכל לאהוב.// מיכל ישראלי
מה כבר ביקשתי? ג'קוזי מפנק? אמבטיית שמנים? בסך הכל אמבטיה, ואם אפשר גם קצת קצף. אולי זה זיכרון ילדות נעים, מים חמים שעוטפים את הגוף, ושעות של שקט בחדר האמבטיה. אולי זו האופציה לצלול, בלי סכנת השתן מסביב, או אולי כי זה סתם נעים.
אני אוהב אמבטיות, אבל מתקשה לזכור מתי לאחרונה העזתי לפתוח את הברז ולתת למים לזרום. הפנים הסדוקות של רננה רז, המצב הקשה של הכנרת וחשבון המים המנופח לא מותירים לי אפשרות אחרת.
אמבטיה ממוצעת מכילה 50-70 ליטר מים (כ-15 דליים), אבל אנחנו הרי יודעים שזה לא מסתכם בזה. לאחר זמן מה, כשהמים מתקררים, חובה הרי לחדש את תכולת המים החמים. וזה לא נגמר בזה, בסיום האמבטיה המפנקת, צריך לחזור לשלב הניקיון - ולשטוף את עצמך. החשבון עולה. מקלחת ממוצעת צורכת כ-40 ליטר. אנחנו כבר עומדים על 150 ליטר לפחות. ולכנרת זה עולה יותר.
כשיוצאים לחופש, והמים כלולים במחיר – זה אפשרי. בעל הצימר גם ככה עושק אותנו במחיר מופקע ולא הגיוני, ברור שנמלא – לפחות פעמיים – את הג'קוזי. יודעים מה, גם במלון תרגישו חופשי. אבל בבית? איך שאני רק מעז לחשוב על כניסה לאמבטיה, פתאום צצה לה רננה רז. עם הפנים הנוזפות-כועסות שלה היא מזכירה שישראל מתייבשת, ומונעת ממני לסובב את ידית הברז. אולי השנה אוותר על המופלטה ואעביר ערב ארוך באמבטיה. //אבי גרצמן
בכל סלון שבו יושבים מספר גברים (וסליחה על העניין המגדרי), תעלה מתישהו שאלת הגישוש: "האם אתה משחק בפלייסטשיין?". ברגע שהתשובה חיובית, תעלה, על פי אמנת השחקנים השאלה: "האם אתה משחק בפרו אבולושיין/פיפ"א?". לאחר שגם השאלה השניה תיענה בהנהון, יחל שלב החתירה למגע, שבסיומו יאחזו מספר גברים בשלטים, תוך כדי ניסיון להוכיח את גבריותם מחדש.
כן, רבותיי, אם פעם מבחן הבגרות של גברים היה ציד, מכות, ואפילו עליה לתורה, היום תורה של הקונסולה לכבוש את פירמידת המאצ'ואיזם. בכל יום שני בערב, מתכנסים חברי השבט שלי לטקס הסודי שכולל הרבה מאוד אמוציות, טראש טוק ובעיקר מלחמה גוברת על תואר אלוף האלופים, שמוכרע לאחר ערב קרבות עיקש. לכל חבורת שחקנים יש את החוקים שלה, והם ברורים ובלתי ניתנים לגישור, אבל המכנה המשותף הוא נכון - החגיגה בפנים של החבר שלך זה הדבר הכי חשוב שיש.// אסף נחום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם