עשור לפיגוע במלון פרק: ארבע חברות משחזרות
הן עבדו יחד כמלצריות במלון בארוחת הסדר. רק אחת מהן יצאה ללא פגע - אבל נותרה עם תחושת אשמה. כעת הן פותחות את הפצעים
איברגימוב וויישביין לוגמות שוט במהירות. גלינה ויישביין, 38, חברתן הטובה (ובעבר גיסתה של אנה ויישביין) שותה באיטיות. רק גלינה מיכאלצביץ,46, המבוגרת בחבורה, נמנעת מהמשקה. על כל פנים, הרמנו כוסית. לחיי החיים.
אנה איברגימוב איבדה בפיגוע עין וספגה פגיעה בבטן. פלג גופה העליון של גלינה מיכאלצביץ' נשרף כליל, ושתי ידיה נשברו - היא נדרשה לעבור ניתוחים קשים במשך שלוש שנים.
אנה ויישביין רתוקה מאז ועד היום לכיסא גלגלים. רק גלינה ויישביין שרדה את הערב ללא פגיעה גופנית, אך במקרה שלה, הנפש היא שהתנפצה לרסיסים: במשך שנים חשה אשמה על כך שהציעה לחברתה ולגיסתה לעבוד במלון באותו הערב.
במהלכו, לאחר שהן איבדו את הכרתן, היא הייתה ערנית לחלוטין, ראתה הכל וזכרה הכל. כמה שנים אחר כך הפיגוע נתן את אותותיו גם בגוף שלה: היא לקתה בהתקף לב, עברה צנתור, והיום היא מטופלת בכדורים.
צירוף הנסיבות שהוביל את השלוש לעבוד בליל הסדר במלון "פרק" היה נדיר, ועל כן גם כה אכזרי. גלינה ו' ואנה א' היו חברות טובות בזכות עבודתן המשותפת כסדרניות ב"שופרסל". לימים הכירה גלינה לאנה את גיסתה, גם היא אנה.
יום אחד, לאחר שהוחלף במפתיע רב המלצרים במלון "פרק", התבקש זה החדש לארגן לאותו הערב, הוא ליל הסדר, צוות מלצרים אד הוק. משימה סבוכה למדי. היות שבמקרה הכיר את גלינה ו' התקשר אליה ושאל אם היא יכולה לרתום כמה חברות למשימה.
גלינה
גלינה מ' הייתה מלצרית קבועה בצוות מלון "פרק". בניגוד לשלוש, לה לא הייתה אפשרות בחירה: המלצרים הקבועים בצוות המלון היו מחויבים לעבוד בכל חג ובכל שבת. כך איתרע מזלן של הארבע למצוא עצמן במלון "פרק" בערב הפיגוע שטלטל את המדינה, קאזוס בלי שאפשר את יציאתו לדרך של מבצע "חומת מגן".
בשבע בערב, שעת ההתכנסות, האווירה בבית המלון עוד הייתה חגיגית. "האורחים החלו להיכנס לאולם", משחזרת אנה א'. "כולם היו לבושים יפה, שמחים, הייתה אווירת חג כזאת, והתחלנו להושיב את האנשים".
אנה ו': "את זוכרת שהושבנו את האורחים בשולחנות ועבר איש מאוד מוזר? כולם היו לבושים יפה ורק הוא היה עם מעיל ארוך, פאה ומשקפיים, ואמרת לי: 'תראי, הוא דומה למחבל'", עניתי לך: 'מה פתאום', אבל בפנים פחדתי.
אנה א:? "אני זוכרת שנרגעתי מהמילים שלך והמשכנו במה שעשינו".
אנה ו:? "כן, אבל בפנים נמשך הפחד. הוא עבר לידינו וחיפש מקום שיוכל להתפוצץ יותר טוב, איפה שיש יותר אנשים".
אנה א:? "את יודעת, לא חשבתי שאת זוכרת שראינו את המחבל, אף פעם לא דיברנו על זה".
אנה ו:? "אני זוכרת את זה טוב מאוד. כשהוא עבר לידינו, אני עמדתי עם הפנים אליו ואת עם הגב. עד היום אני רואה את העיניים שלו בחלומות שלי".
אנה א:? "גם אני רואה אותו בחלומות שלי, מחפש מקום להתפוצץ".
20 דקות בלבד אחרי שהחלו האורחים להיכנס לאולם, אירע הפיצוץ. 19 בני אדם נהרגו במקום ועשרה נוספים מתו מאוחר יותר מפצעיהם. האולם החגיגי הפך לזירת קרב.
המחבל, עבד אל-בסאת עודה, אותו האיש שאנה א' ואנה ו' חששו מפניו, נכנס דרך הדלת הראשית ופוצץ חגורת נפץ במשקל של עשרה ק"ג. כתוצאה מכך נפלה התקרה, מוטות ברזל עפו לכל עבר, שריפות ניצתו. "הייתה שנייה אחת של שקט מוחלט" מספרת אנה ו', וגם גלינה מ' זוכרת היטב את אותו פרט מוזר: "רגע של שקט, ואחר כך גיהנום".
"אני זוכרת שכולם התחילו לברוח משם,? ממשיכה אנה א'. " אני הייתי כנראה מוטלת על הרצפה, לא הרגשתי שום כאב, ואיזשהו אדם מבוגר שכנראה ניסה לרוץ משם דרך עלי עם מקל ההליכה שלו - הוא נעץ אותו בטעות בגרון שלי. לאט לאט הפסקתי לנשום.לקחתי שלוק של אוויר והרגשתי שזה אוטוטו נגמר, התחלתי להתפלל. אני מדברת וחושבת ברוסית, זו שפת האם שלי, אבל ברגע שהפסקתי לנשום, התחלתי להתפלל בעברית".
"הבת שלי הלכה אז לגן דתי ולימדה אותי כמה תפילות ואני זוכרת ממש שהתפללתי בעברית. 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם'. חשבתי על הילדים, אולי זה מה שהחזיר אותי לחיים".
בשלב הזה החלה לפעול באולם מערכת כיבוי האש, וסייעה להציל את גלינה מ', שגופה בער. "הרגשתי שנשרף לי כל הגוף", היא אומרת. "קיבלתי מכה חזקה בפנים מברזל שנפל עלי. חשבתי שאני פחם, שאין עלי עור".
כאבי תופת.
"לא, בגלל השוק הראשוני לא הרגשתי כאב. איבדתי את ההכרה. אחר כך התעוררתי מהמים הקרים שהתחילו לרדת מהתקרה. מישהו משך אותי, הידיים שלי היו שבורות לגמרי. אני לא יודעת איך לא נקרעה לי היד, התעוררתי מהכאב הזה ומהמים הקרים".
לאנה ו' חדר רסיס היישר לעמוד השדרה. "הייתי מתחת לשולחן והתקרה נפלה עלי. לא הרגשתי חצי גוף, והתחלתי לחפש אותו. הוא היה במקום אבל אני לא יכולה לקום, ואני צריכה לצאת כי אני אמא, יש לי בן, אני חייבת לצאת מפה".
התחלתי לצעוק ולחפש את גלינה ואנה, צעקתי את השמות שלהן ולא קיבלתי תשובה. אנשים ניסו לעזור "לי אבל אמרתי להם 'אתם לא יכולים להרים אותי כי אני כבדה'. אחר כך איש אחד הרים אותי על הידיים והתחיל לצאת החוצה. בדרך הוא נתקע בין הגופות ונפלנו ביחד".
בנוסף לרסיס בעמוד השדרה, אנה ו' סבלה גם מדימום בריאות שסיכן את חייה. "באמבולנס הרגשתי שאני הולכת למות, והתחננתי שיעזרו לי", היא אומרת. "הידיים שלי היו צהובות לחלוטין, הציפורניים בצבע כחול, ופשוט ידעתי שאני הולכת למות. חשבתי לעצמי שכל מה שאני רוצה הוא להישאר בחיים. הבעיה, גם באמבולנס, הייתה שלא ידעו מה יש לי, כי לא היה דימום ולא שום דבר".
בכל אותן דקות, גלינה ו' שלא נפגעה, חיפשה את אנה ו' ואנה א' ולא מצאה. המראות שבהם נתקלה במהלך החיפוש נצרבו בחוזקה במוחה, סביר להניח שלכל ימי חייה. "פעם היא סיפרה לי שהיא ראתה אותי בין הגופות', אומרת אנה א'.
"לא, לא ראיתי אותך בין הגופות", עונה גלינה ו'. " ראיתי שם גופות אבל לא זיהיתי אותך. לא חשבתי שזו את. בכל מקרה, כשראיתי שאני לא מוצאת אותן, יצאתי החוצה. אז הגיעו בעלי ואחיו, שהוא בעלה של אנה. מישהו יצא מהאולם עם הנעל של אנה ויישביין ובעלה בכה נורא. בעלי (אחיו) אמר לו: "אל תדאג, נמצא אותה. אני זוכרת שרעדתי, רעדתי מהקור ומכל מה שקרה, הייתי כל כך צריכה חיבוק, אבל החיבוק לא הגיע".
רגש האשמה של גלינה ו' מלווה אותה מאז אותו הערב כמו צל. גם בשיחה הזו עבר זמן רב עד שאזרה אומץ והתחילה לדבר. ברוב שלביה ישבה מהורהרת, שתוקה. "היא עדיין חושבת שהיא אשמה במה שקרה, כי היא היחידה שיצאה שלמה משם". אומרת אנה ו'. "אבל דבר ראשון כשראיתי אותה אחרי הפיגוע, אמרתי לה 'גלינה, את לא אשמה שזה קרה, אף אחד לא אשם, זה הגורל'. היא אמרה לי 'בסדר, בסדר', אבל היא עדיין חושבת שהיא אשמה".
גלינה ו': "היו כמה מקרים שנתנו לי להרגיש את האשמה".
אנה א': " אבל לא מהצד שלנו, אני מקווה".
גלינה ו' שותקת.
אנה ו': "היא חטפה פי אלף מאיתנו, כולם נפלו עליה".
גלינה ו': " אנשים אמרו לי דברים בלי לחשוב. אבל ברוסית יש ביטוי, "אני נולדתי עם חולצה" - זה אומר שאני בת מזל. אבל הלב, הלב נשבר לי.
גלינה ו' לא הייתה מסוגלת לעבוד שנים אחרי הפיגוע. את דירתה המרווחת החליפה משפחתה בדירה קטנה ללא חלונות. את הבן, אז בן שמונה, שלחו בחזרה לאוקראינה, לסבתא. "הכניסו אותי לטיפול נפשי ונתנו לי "קלונקס" (תרופה נגד חרדה) היא אומרת.
"אמרו לי תתחילי מחצי כדור, הוספתי עוד חצי ואחר כך עוד כדור. בסופו של דבר לקחתי יחד ארבעה כדורים ושום דבר לא עזר. לא הצלחתי להירגע. אני כמו כלב משוגע, רצה מקיר לקיר, רציתי לשרוט את הקירות. מזל שלא קפצתי מקומה שלישית. אמרתי לעצמי שיש לי ילד, שאני צריכה להיות בשבילו".
כל פצועי הפיגוע במלון פרק פונו לביה"ח לניאדו ומשם - כיוון שבית החולים לא יכול היה לעמוד בעומס - הועברו לבתי חולים ברחבי הארץ. אנה ו' נשלחה לשיבא בתל השומר, אנה א' למאיר בכפר סבא. בשעות שבהן הבנות נאבקו על חייהן בבית החולים, גלינה ו' רצה מבית חולים אחד למשנו מוטרפת מדאגה.
"אני לא זוכרת מה היה שם, איך הגעתי לבית החולים, אני הייתי רק גוף", היא אומרת. "לא הבנתי בכלל מה קורה איתי. בלניאדו אמרו לי שיש במאיר בחורה עם בניית ציפורניים ואמרתי להם שזו אנה איברגימוב. זכרתי שהייתה לה בניית ציפורניים וזכרתי את הצבע, ככה הם זיהו אותה".
"כשראיתי את אמא שלה בלניאדו, היא הסתכלה עלי ושאלה מה קרה לאנה, לא יכולתי לענות לה, אמרתי רק 'אנה בחיים, הכל בסדר'. בהרגשה שלי ידעתי שהיא חיה, אני לא יודעת איך, הייתי בטוחה".
"אחר כך נסעתי למאיר", היא ממשיכה, "אנה הייתה מחוברת לכל המכשירים, ללא הכרה, וכשהגעתי התחלתי לדבר איתה. היא הייתה כולה בתחבושות, בטיפול נמרץ, הנחתי עליה את היד שלי ולמרות שהיא לא הייתה בהכרה, כששמתי עליה את היד כל המכשירים התחילו לצפצף".
"אח שלה היה המום מהתגובה שלה. הוא היה על ידה כל הזמן, אבל רק כשאני באתי והתחלתי לדבר איתה אז היא הגיבה. "באותו לילה נשארתי בתל השומר, נתנו לי שם חדר משלי. לא יכולתי לישון, לשתות, לאכול, כלום, הייתי פשוט כמו זומבי, רציתי להירדם לכמה שניות ולא יכולתי".
כשגלינה מ'? הגיעה ללניאדו, היא נשלחה לרמב"ם בחיפה. מאחר שלא הייתה בהכרה ולא זוהתה, משפחתה לא ידעה היכן היא והאם היא בכלל בין החיים. "נתנו לאמא שלי לראות תמונה שלי והיא לא זיהתה אותי, כי לא היו לי פנים. אני לא יודעת מה היה לי שם במקום פנים. במשך כל הלילה חיפשו בלניאדו, בתל השומר, במאיר - ולא מצאו. כבר אמרו להם 'לכו לחפש באבו כביר'. רק בבוקר, כשהתעוררתי ושאלו אותי איך קוראים לי, הבינו שזו אני. זה היה לילה סיוט לכל המשפחה".
גלינה מ' החלה לעבור סדרת טיפולים קשים וכואבים שכללה ניתוחים בעין, בידיים, באוזן ובלסת, טיפולי שיניים ושיקום בבית לוינשטיין. "עם השיניים זה היה הכי גרוע", היא מעידה. "הן נחתכו מהברזל והיו צריכים להוציא את כל השורשים. אחר כך היו לי פנים נפוחות בצבע כחול וצהוב, כמו בלון".
"רק אחרי שנתיים הצלחתי להרגיש סוף סוף כמו בן אדם". בתקופת השיקום הפכה לחברה טובה של השלוש, שאותן לא הכירה קודם לכן, בזכות מפגשים וסדנאות שהביטוח הלאומי וארגוני סיוע ערכו עבור הנפגעים.
בינתיים, בבית החולים מאיר, אנה ו' יצאה מכלל סכנת חיים, אך בד בבד קיבלה את הבשורה המרה: היא תישאר משותקת לשארית חייה. "חשבתי שהרופאים יעשו לי ניתוח והכל יהיה בסדר, שאני אחזור ללכת. כולם גם אמרו לי שהכל יהיה בסדר. אבל יום אחד, אחרי שהעבירו אותי לשיקום, הרופא נכנס לחדר וביקש מכולם לעזוב. הוא פנה אלי ביובש ואמר לי חד וחלק: 'את לעולם לא תלכי. את מרותקת לכיסא גלגלים'".
"במקרה שלי", אומרת אנה א, "פשוט לקחו אותי לחדר על כיסא גלגלים כי לא יכולתי עדיין ללכת, הושיבו אותי מול המראה, הורידו את התחבושת שכיסתה לי את העין ונתנו לי להסתכל. ככה הכריזו שאין לי עין. איבדתי את ההכרה".
""רק אחרי שהשתחררתי מבית החולים, התחלתי טיפולים בעין, פלסטיקה. עברתי יותר מ-20 ניתוחים, ועד עכשיו אני עוברת ניתוח כל חצי שנה. המתבונן מהצד יתקשה להבחין בכך שאחת מעיניה של אנה עשויה זכוכית".
שנה אחרי הפיגוע חגגה גלינה ו' יום הולדת 30 בבילוי במסעדה. אנה ו', צעירה יפהפייה שמתעקשת לא לשקוע ברחמים עצמיים, הגיעה לאירוע על כיסא גלגלים. בשלב מסוים במהלך הערב החלה להתנגן מוזיקה, והאורחים, באופן טבעי, זרמו לרחבה.
רק אנה ו' נותרה לשבת. אלא שאז אחד מידידיה ניגש אליה והזמין אותה לרקוד: הריקוד הראשון שלה אי פעם בכיסא גלגלים. מאז, הפכה לרקדנית כיסאות גלגלים מצטיינת-היא רוקדת בנבחרת ישראל ומשתתפת עמה בתחרויות ברחבי העולם.
"זה נותן לי טעם לחיים, אני מאוד נהנית. בן הזוג הקבוע שלי לריקודים אמר לי פעם שאם יקרה לו משהו והוא יצטרך לשבת לשארית ימיו על כיסא גלגלים זה לא יהיה לו נורא כל כך. נשנה את הריקוד כך שזה יתאים לשני כיסאות", היא מסבירה.
אתן מרגישות שלקשר ביניכן יש אופי מיוחד?
אנה א': "כן, אני יודעת שהן יבינו אותי בלי להסביר. אני מוציאה מילה והן כבר יודעות על מה אני מדברת. את ההרגשה שלי והכאב שלי, אם את לא חותכת את האצבע - לא תוכלי להבין. להן אני לא צריכה להסביר".
גלינה ו': "אני לא משתפת אנשים אחרים במה שעברתי. בעבודה שלי, למשל, לא יודעים".
אנה א': "גם אצלי בעבודה לא יודעים שעברתי פיגוע".
גלינה ו': "הקשר שלי איתן הוא קשר שחשוב לי יותר מהכל, הן מבינות אותי, הן יקרות לי. אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת אותן, תופסת כל אחד ביד, ומתחבאת איתן".
עשר השנים שעברו מאז הקלו את ההתמודדות?
גלינה ו': "זה כאילו היה אתמול, זה לא עוזב, לא הולך לשום מקום".
אנה א': "תמיד כולם אמרו שהזמן מרפא. לא, הוא לא מרפא שום דבר, הוא לא מרגיע. אני זוכרת כל שנייה מאז שאיבדתי את ההכרה ועד היום. את כל הניתוחים, את כל הסבל".
גלינה מ': " אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי שזו לא אני, זו לא אני, פשוט. אחרי שבועיים הסתכלתי במראה ואמרתי למה אני לא מתה".
אנה ו': " אבל עכשיו את נראית ממש יפה".
גלינה מ': "כשהייתי במחלקת כוויות אמרו לי, את עברת פילינג, אנשים משלמים בשביל זה", צוחקת.
גלינה א': "אצלי הכל היום באותה עוצמה כמו שהיה אחרי הפיגוע".
אנה א': "זה נשאר", מצביעה על כיסא הגלגלים. "כל הזמן, הכיסא נשאר איתי, הוא לא ייעלם. כל השנים האלה אנחנו מנסות לשכוח את זה, אבל זה בלתי אפשרי, זה לא תלוי בנו. בכל שנה, חודש לפני הפסח, הגוף נותן לי הערה שאוטוטו מתקרב התאריך".
גלינה ו': "גם אצלי, אני לא רוצה אבל המחשבות עולות לבד. אני פחות מרוכזת. אנשים מחכים לחג אבל אצלנו זה לא חג".
אנה א': " בשבילי פסח מת. החג הזה מת בשבילי. הוא לעולם לא יהיה שמח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם