מבר רפאלי ועד מוזיקה ישראלית: הדברים שנמאס לנו מהם
אם הביא לנו את בר רפאלי, אבל לא הפסיק לדווח עליה דיינו; אם נתן לנו כרטיסים למשחק כדורגל, אבל לא מספיק כסף למזנון דיינו; אם נתן לנו את ארץ ישראל, אבל מכריח אותנו לטייל בה דיינו. עשרה דברים שעולים לנו על העצבים
מדי יום שישי אני מביט בעיתון ומתמלא רגשות אשם. לא בגלל המצב הכלכלי וגם האיום האיראני לא ממש מדיר שינה מעיני. אותי מטריד דווקא טור הצעת הטיול לשבת שמתחבא בעמודים האחוריים. אותה המלצה נמרצת בליווי תמונת המחשה צבעונית המפצירה (מה מפצירה, דורשת) ממני לקום מוקדם מאוד בבוקר, למלא דלק ברכב, לארוז את ילדיי, להכין סנדוויצ'ים ולצאת בבוקרו של יום החופש שלי לתור את סמטת עין בוקק המטאפורית ולהתפעם מפרחי האביב שמפארים אותה.
בימי חורף שמשיים המצב קיצוני אף יותר, עת הכותרות הראשיות בעיתונים ודני רופ מלבים את אובססיית הטיולים של עמישראל ומבהירים שעליי לנצל את השבת השמשית ולעוט על חיק הטבע. ובכן, צר לי, אני לא אוהב טיולים ומעולם לא אהבתי. אולי אשמה בכך מערכת החינוך שמאלצת את הבאים בשעריה להשתתף בטיולים שנתיים הכוללים שעות של כיתות רגליים בחום נוראי, בין שבילים מאובקים מלאי דרדרים, לשם צפייה בפרח או ביקור אתר היסטורי ששמם יישכח מזיכרונך מיד עם חזרתך מעולף לאוטובוס. ואולי זו סתם העדפה אישית שמתנגשת עם איזושהי אג'נדה לאומית שנטועה חזק בהוויה הישראלית.
יאמר מיד, אין לי בעיה עם מטיילים, אני מפרגן להם את ארץ ישראל השלמה. תעמולת הטיולים היא זו שמטרידה אותי, התחושה שחובת הטיול עם הילדים היא זו שאמורה למלא את זמן האיכות שלך איתם ולא בזבזת אותו לחינם ("ואיזה מן הורה אתה?!"). אז עם כל המטיילים בפסח סליחה, לי יש כבר תוכניות אחרות שלא כוללות השתרכות וגרירת רגליים בין סלעים, פרחים ומקוות מים // גל בלייברג
אין לי שום דבר אישי נגד בר רפאלי. היא יפה עד כאב, עד זוב דם. החיוך שלה ממיס קרחונים באלסקה והפרופורציות שלה מותירות שם רע לכל דוגמנית תחתונים אחרת בניכר. ולמרות נתוני הפתיחה הטבעיים המרשימים, אין ספק שבשנים האחרונות העם בציון סובל מהרעלת בר ונהנה מכל רגע.
בר בתחתונים, בר בביקיני, בר בהשקה, בר ב”דרמה יומית”, בר בנוקיה, בר בבית המשפט, בר עם ליאו, בר בלי ליאו. כל סטטוס מתועד, כל ציוץ נרשם וכל וידאו זוכה לתהודה ממש כאילו הייתה חתול שמנגן בכישרון רב על פסנתר.
כבר עשור וקצת עבר מאז הבליחה רפאלי בקמפיין פלפל והגיע הזמן שבלונדה אחרת תתעלה עליה. הרי לא ייתכן שאומה עם גנים כל כך טובים לא תצליח לספק, במשך למעלה מ-12 שנה, עלמה חטובה וצהבהבה חלופית, שתמיס את הפלאשים ואת אסי עזר, ושהשם שלה גם יתגלגל טוב על הלשון (עדיף עם הברה אחת). בר, את האחת והיחידה. וזו בעצם הבעיה. אי שם יש מישהי שיודעת לצייץ לא פחות טוב ממך ואנחנו פשוט לא עוקבים אחריה. // בן זגגי
הנה זה שוב קורה: מתרגשים כל השבוע, קונים כרטיסים לפני או בקופות, עוטים על עצמנו את הצעיפים ומתחילים את הטקס הקבוע לפני המשחק, איש איש ואמונותיו. ואז מגיעים לאצטדיון, שאחרי שנים סוף-סוף נראה נורמלי ומתחילים להיתקל בכל הדברים הקטנים שמציקים: ילדים בני שש שצריכים לרכוש כרטיס מבוגר, מערכות כריזה מביכות וקריזה של המאבטחים בכניסה, שמחממים אותך עוד לפני שנכנסת ל-90 דקות של כדורגל בינוני עם בדיקה פולשנית שספק אם לחברה שלכם היה מותר לעשות. בסופו של דבר בכל פינה נראה גם עסקנים שגוזרים עלינו עוד קופה עם קשת צהובה שתטפטף עלינו בתקווה שלא נשים לב (למרות שגם זה לא איכפת להם), ובכמה משחקים גם התקהלות סביב השופט או מכות בין השחקנים.
תכניסו לכם טוב טוב לראש - אנחנו אוהבים כדורגל! אנחנו אוהבים את הקבוצות שלנו! אבל אנחנו שונאים שמנצלים אותנו. אם אתם עדיין חושבים שאתם לא עושים את זה, רדו רגע למזנון באצטדיון (לא ההוא בתא הכבוד, זה שאנחנו הולכים אליו) ותראו את המחירים, צרפו את הדלק ותהיו בריאים. שום קמפיין טלוויזיוני, ויראלי או רדיופוני לא יעזור. אתם גורמים לנו לסלוד מהמשחק. // אסף נחום
הורות היא חרדה. אף אחד לא מספר לך על כך לפני שאתה מביא ילדים לעולם. אתה מוצף בקלישאות שחייך ישתנו, אבל איש לא טורח לפרט כיצד בדיוק. אחר כך אתה לומד שפעוט הוא יצור חסר קואורדינציה שנהנה מקשר כמעט מגנטי לפינות שולחן חדות, ומבין שהורה שאינו היסטרי, אפילו לא קצת, ככל הנראה גם אינו נורמלי. אלא שבמציאות הישראלית ההיסטריה ההורית לובשת פנים אחרות ומתוחכמות יותר. אולי זה העבר הטראומטי של העם היהודי, אולי זו הבעיה הדמוגרפית, אולי זהו הצורך לגדל חיילים אמיצים לצבא. תהיה הסיבה אשר תהיה, משהו בדפוסי ההורות הישראלית חצה את הגבול הדק שמפריד בין השקעה בריאה לאובססיביות מטרידה.
זה מתחיל במספר בדיקות במהלך ההריון שאין להן אח ורע בעולם, נמשך בטיפולי פיזיותרפיה מיוחדים בדיאדה שנועדו ללמד את הרך הנולד לרוץ לזחול בגיל חמישה חודשים ושבועיים במקום בגיל חצי שנה, ומסתיים בשלל חוגים, בלימודי שפות בגילאים מטורללים, בפיתוח החשיבה, בשיפור המוטוריקה, בשדרוג הכישורים החברתיים, ובימי הולדת שלוש בהשקעה שהייתה יכולה לממן חצי שנת שכירות במרכז תל אביב.
כל הורה שפוי מכיר את האנשים האלו, הנורמליים למראה, שרק לפני שנים ספורות היו צעירים משוחררים ומגניבים, וכעת מנהלים ויכוחים לוהטים באסיפת ההורים של הגן אם ההפתעה בימי ההולדת צריכה להיות בדמות פסק זמן או טעמי. כל צעד בגידול הילד פנאטי מקודמו, כאילו התואר העתידי ב-MIT תלוי בשאלה אם הילד יבחר בחוג קפוארה או בג'ודו. הילד הישראלי הוא המוגן, העטוף והמכורבל ביותר מבין ילדי תבל. ואיכשהו, במקום לגדול להיות המארק צוקרברג הבא, אותו ילד בדיוק יזדקק עד גיל עשר לפסיכולוג צמוד ולהרבה רטאלין. טוב, זה כנראה קורה בגלל שבגן לא הלכו על מקופלת. // אודי הירש
בכל כתבה שמכבדת את עצמה, תמצאו אותם מגיעים בהמוניהם - טוקבקיסטים שמסתתרים מאחורי כינויים כמו "שימון" או "אבי קישקשתא" ומרשים לעצמם לעלוב בכל העולם. בר רפאלי? "כונפה שמנה", אסתי גינזבורג? "מכוערת גמדה" - ורק אבי קישקשתא הוא סוג של ישו שיושב עם ציפורניים מצהיבות מניקוטין, על שולחנו נערמות כוסות קפה וקליפות גרעינים נדבקות לו לגרביים בזמן שהוא מקליד תגובות נאצה.
מי אתה אבי קישקשתא, שמתגמד מאחורי המסך לדמות מטושטשת וכעורה, יורה את כל התפלצת החייתית שבתוכו ומסתתר מאחורי כינוי? שמפגין את דעתו ללא בושה, אבל מפחד לספר מי הוא? נמאס לנו ממך! הגיע הזמן שטוקבקיסטים קטנטנים כמוך ייעלמו מהמסך או שלפחות ישאירו שם וכתובת, כדי שנדע גם אנחנו מי הוא הכונף האמיתי. // צביה בלום
מכבים לשעה את האור, מציינים שבוע חגיגות מיחזור או חוגגים את יום את כדור הארץ במפעל, בחברה, בבית החולים, בבית ספר, בישיבה או בצבא. פתאום לכל אחד חשוב להצהיר שהוא חוגג למען הסביבה, למען כדור הארץ, למען עתיד ילדינו. ומחר מה? הם יחזרו לחרוש את הכביש עם המכונית הפרטית, לבזבז חשמל ומים ולא להתמיד במיחזור הבקבוקים.
תארו לכם אדם בעל עודף משקל שבמקום לעשות דיאטה אמיתית מציין בכל שנה בחול המועד סוכות או בפסח שבוע שמירה על המשקל. הוא מוותר על המטוגנים, עושה קצת כושר ומזמין רק סלט. אתה רוצה להמשיך להיות שמן? בעיה שלך, עדיף כבר לוותר על עלה התאנה.
מי שבאמת רוצה להוריד את השומן הסביבתי, לא צריך מועד מיוחד, צריך לעשות כמה מעשים - לא מורכבים מדי - שביחד יעשו את ההבדל. רוצים בכל זאת לכבות את האור? עשו את זה כל יום, שמעתי שזה יכול באמת להביא לצמצום צריכת האנרגיה. ככה כן שומרים על כדור הארץ. // אבי גרצמן
אנחנו, הילדים של חורף 75', לעולם נרגיש שהעולם מתקדם יותר מהר מאיתנו. הבטנו בספקנות באנשים שבוחרים לכתוב לזרים מוחלטים התחכמויות המכונות "סטטוסים"; לעגנו לאלה שהמתינו כל הלילה בתור לאייפוד, לאייפון או לאייפד; צחקנו יחד עם קונאן אובריאן על הסלבס שמצייצים בטוויטר. חשבנו שאנחנו יותר טובים מהם, אבל היום אנחנו הם: חושבים דקות ארוכות לפני הסטטוס המהודק הבא ולפני הציוץ הגאוני שנשלוף, בתקווה שלא יפריע לנו צפצוף טורדני מהסמארטפון שלנו, שהפך בשר מבשרנו. זו הזוועה האמיתית בהתקדמות הטכנולוגית: גם אם תבוז לה בהתחלה, גם אם תדע שנזקה גדול על תועלתה, גם אם תבין שבמקום לקנות לך זמן ולייעל את חייך היא רק תהפוך אותך ליצור נוירוטי ולהפרעת קשב מהלכת – בסוף תרים ידיים.
זהו בדיוק האיום שטמון במשקפיים החדשים של גוגל, שנחשפו השבוע לראשונה בסרטון ששחררה החברה. בתחילה הרעיון ייראה לך שטני: למה שתרצה ללכת ברחוב כשמולך מרצדים כל הזמן נתונים מיותרים על העולם? איך תוכל לחוות את החיים אם בכל דקה תוכל לצלם כל מה שקורה מולך? איך תוכל ללכת לאיבוד, להכיר מקומות חדשים ואולי, רחמנא ליצלן, אנשים חדשים, אם מפה תנווט אותך לכל מקום שאליו תרצה להגיע? ומה בכלל מבדיל בינך לבין רובוט?
אחר כך תתחיל להתרגל; בהמשך לא תבין איך הצלחת לחיות עד עתה בלי ההמצאה הדגולה הזאת; בשלב מסוים גם המעסיק שלך יספק לך אותה, ככלי עבודה חיוני. יום אחד תרצה לנגוס בחטיף או לעשן סיגריה, והגרסה הבאה תבשר לך שתוחלת החיים שלך התקצרה כרגע בעשר דקות. ואז, כשחייך יחלפו לנגד עיניך, תיזכר בימים התמימים ההם, כששיחקת בפאקמן בקומודור 64. אבל היי, רק בלי דמעות: הן עלולות לקלקל את המשקפיים של גוגל. // אודי הירש
מה צריך סרט קולנוע יותר מאשר סיפור טוב? בחור פוגש בחורה, רשע פוגש גיבור-על או איש מוגבל שמצליח למרות הכל. מה קרה בדרך שגרם למפיקים להציג לנו סיפורים, כשאנו מתבקשים להרכיב משקפיים מוזרות ולצפות בגיבורים נוגעים לנו באף? אולי הבעיה נובעת במחסור בסיפורים טובים, אולי לא. אולי מה שטוב לגיבורי "אווטאר", כבר פחות מתאים לכל דמות מצוירת שקופצת לנו מול הפנים.
מי בכלל רוצה זיקוקי דינור בקולנוע, בשביל זה המציאו את יום העצמאות. אנחנו רוצים להתרגש, לצחוק ולבכות, לא להתפעם ולהיבהל. וזה עוד לפני שאמרתי מילה אחת על הנוחות. אחרי ששילמתם עשרות שקלים לצפייה בסרט תלת-ממד, אתם צריכים לחבוש משקפיים לא נוחים, ומי שאומר אחרת משקר. הם לא יושבים טוב על האף, גורמים לכאבי ראש ובעיקר מטרידים אותך בשאלה מי הרכיב אותם קודם. תביאו בחורה יפה, תגייסו בחור חתיך ותסריט משובח ולא תצטרכו לברוח למחוזות התלת-ממד. // אבי גרצמן
198 אלף תוצאות חיפוש מספק צמד המילים "דני נוימן" בגוגל וסביר להניח ש-197,000 הם לא חיוביים במיוחד. נהיה טרנד אופנתי לרדת על נוימן, על חוסר האובייקטיביות שלו ועל היכולת העילגת שלו לפרשן את המהלכים בליגת העל (מי אמר פאלש?).
הבעיה עם טרנדים היא שהם מתחילים ממקום נורא אמיתי ובשלב מסוים אתה שוכח למה בעצם הם התחילו. נסו לחשוב על פרשן אחר שכיף לכם לשמוע במהלך שידור. מישהו שאתם חולמים שילווה אתכם במהלך המשחק. רוב הסיכויים שלא תמצאו אחד כזה, כי עמדת הפרשן היא המחורבנת ביותר בתקשורת הספורט הישראלית. אתה תמיד טועה. ודני נוימן עושה את זה וגם לא מחבב ערבים במיוחד או כל מי שלובש אדום.
בעיניי, הארכאיות של דני נוימן היא הערוץ הראשון ומקומו על כס הפרשן ממשיכה להעניק למוסד המיושן הזה את מעמד הקאלט שהוא צבר ב-20 השנה האחרונות. נוימן משאיר לי את זיכרונות הילדות מהערוץ הראשון טריים, ומעלה אפילו געגוע מסוים לניסים קיוויתי. אז אולי כדאי שתפסיקו עם הביקורת הזו, לפני שתמצאו את עצמכם נרדמים בימי שני בערב מול אייל לחמן. // בן זגגי
אם יש דבר שבאמת שווה סוף-סוף להיפטר ממנו הרי שזהו הקיבעון שמלווה את הזרם המרכזי של המוזיקה הישראלית כבר מי יודע כמה זמן. רק תסתכלו לרגע, בלי יראת הכבוד המתבקשת, על אריק איינשטיין, שלום חנוך ושלמה ארצי, ותבינו שכבר 20 שנה הם לא עשו שום דבר שיצדיק את המעמד שלהם. זו כמובן לא אשמתם, ככה הם רגילים. הבעיה היא שלא התקיימו חילופי משמרות.
קל להתרפק על גל להקות הרוק של שנות התשעים, ולשכוח כמה מהר ויתרו רובן על היומרות ויישרו קו עם הבינוניות הכללית. משבי רוח מרעננים, מהאחיות פיק ועד נערות ריינס, התקבלו בלעג או נשארו בגדר אזוטריה. נסו לחשוב היום על רוקרים רלוונטיים ואני מבטיח לכם שתגיעו בסוף לפורטיס ולסחרוף, שניים שעברו את גיל 50 די מזמן. כמו רוח נעורים זה בטוח לא מריח.
ובינתיים הצעירים, אלה שהיו אמורים להציל את המצב, מתייחסים לכל השפעה חיצונית כמו לדוח חניה על השמשה. כל התמורות המוזיקליות שידע העולם חלפו על פניהם בלי להשאיר אפילו שריטה על הגיטרה האקוסטית שלהם, ואם הם שמעו את ארקטיק מאנקיז, את ג'יימס מרפי או את קניה ווסט, הם עושים עבודה נהדרת בלהסתיר את זה. ככה נותרה ישראל המדינה היחידה בעולם שבה מלחמת ויטנאם מעולם לא הסתיימה, ולראיה ההיסטריה סביב ההופעות של מקרטני, דילן ולאונרד כהן. אי אפשר לבוא בטענות למי שהתבגר לצלילי "סמוק און דה ווטר", אבל כשחיילים מתרפקים על הביטלס זה כבר באמת יותר מדי. הגיע הזמן להתקדם. בחוץ, כמו שאמרה פעם רוני סופרסטאר, יש עולם שלם. // רע כהן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם