דיכאון שלאחר חופה
איך זה מרגיש להיות נשוי? תחושת ריקנות, תודה ששאלתם
לפחות שש פעמים ביום מאז החתונה - שהתרחשה לפני 25 ימים - שמעתי את השאלה הזו. כלומר שמאז החתונה נשאלתי לא פחות מ-150 פעמים, איך זה מרגיש להיות נשוי? כלומר שלא פחות מ-150 פעמים מאז החתונה לא ממש ידעתי מה לענות, ופשוט חייכתי את החיוך המטופש שלי - זה שאני מייצר כשאין לי מה להגיד. כי מה אפשר להשיב על שאלה כל כך אווילית? הלוואי והייתה לי איזו תשובה שנונה ומקורית שהייתי שולף לכל השואלים והמתעניינים. אבל אין לי. אז כל מה שאני עושה זה לחייך חיוך מטופש.
העניין הוא שהאדם ששואל אותך את השאלה הזו לא רוצה תשובות שנונות, הוא רוצה שתגיד לו שאתה מאושר. כי אם תגיד לו שאתה מאושר אתה בעצם תאשר שכל עקרונות היסוד שעליהם מושתת העולם שאנו מכירים (האהבה המונוגמית כאידאל, והחתונה כיעד שיש לשאוף אליו) עדיין מתקיימים ותקפים מתמיד.
מה שהוא מחפש בעצם זה אישור שההליכה שלו בתלם - כמו ההליכה שלי וגם ההליכה שלכם בתלם - נכונה ומוצדקת. אישור שהדרך אל האושר עדיין עוברת ברבנות ובסטודיו של מעצבת שמלות הכלה. שבלי תמונה משפחתית, שתי דקות לפני החופה, כזו שתוכל לתלות על הקיר, לא תוכל להוכיח שחייך שווים משהו. ושאכן "לא טוב היות האדם לבדו" ושבדרך לחתונה עוצרים בווגאס, או לפחות במחלף הסירה - לקנות סיגריות וכמה בירות כדי לדפוק את הראש לקראת החתונה, שהיא הרי אירוע "דפיקת הראש" האולטימטיבי.
אף אחד ששואל את השאלה הזו לא רוצה לשמוע את האמת: שמיד אחרי החתונה מגיע ואקום נפשי אכזרי שמרסק אותך לחתיכות ומותיר אותך ביום שאחרי מונח על המיטה הרחבה של איזה בית מלון, מביט על התקרה המצוחצחת ושואל את עצמך בסגנון מיכה שטרית, "ועכשיו מה, מה עכשיו?"
אף אחד לא רוצה לשמוע שברגע שהאורחים עוזבים, אחרי חודשים שלמים שבהם היית עסוק 24 שעות ביממה בהפקת החתונה וחייך היו מלאים ברשימות אורחים ובהתרגשות עצומה, פתאום אתה נותר לבדך עם תחושת ריקנות עצבנית, שהדבר היחיד שאני יכול להשוות אותה אליה היא הרגשת הריקנות המסוכנת
אף אחד לא רוצה לשמוע שמאחורי כל חתונה מסתתר הנגאובר אגרסיבי, שלו הייתי פסיכיאטר אולי הייתי מכנה אותו "דיכאון שלאחר חופה".
והאמת היא שדווקא ניסיתי את זה. יום וחצי אחרי החתונה, כשעוד מישהו בא אלי ושאל, "איך זה מרגיש להיות נשוי?", השבתי לו את האמת והסברתי לו בדיוק לכמה חתיכות אני מפורק. אבל כשראיתי את הפרצוף המבוהל שלו מיד ביטלתי את דברי. "סתם אמרתי את זה", שיקרתי, "איך זה מרגיש להיות נשוי? מדהים".
ואז הבנתי את העניין: כמו שאיש לא סיפר לי לפני החתונה על ה"דיכאון שלאחר חופה" שנמצא בסופו, ככה גם עלי כנראה מוטלת האחריות לא לספר לאף אחד איך תוך פחות מ-24 שעות אחרי החתונה מצאתי את עצמי בתוך ואקום של מלנכוליה, כשאני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי, ואני אומר לאשתי הטרייה שאולי כל הטירוף של ההכנות לקראת החתונה פשוט הסווה איזה דיכאון עצבני ועקרוני שהסתתר מתחת לפני השטח כל הזמן.
לו הייתי משורר אמיתי אולי הייתי כותב שיר קצר על המצב שאליו נקלעתי עם השם המחייב: "פתאום, ריקנות", אבל אינני משורר אמיתי - אני רק אחד שהיה רוצה להיות אחד כזה - ובמקום לכתוב שירים אני נוהג להתמודד עם תלאות החיים בצורה הכי יעילה שאני מכיר: על ידי התלוננות לאשתי השפויה כל כך, שנוהגת באופן קבוע להציל אותי מפני עצמי. למרות שכשחושבים על זה "פתאום, ריקנות" זה באמת שם מעולה לשיר קצר.
והלוואי שהייתי מספיק משורר כדי להעביר בכמה שורות את מה שאני מנסה להעביר לכם במסגרת אלף מילה: שחתונה, בדיוק כמו הרבה דברים אחרים בחיים, זו רק הקוסמטיקה של המציאות, מין ניסיון לייפות אותה לרגע אחד. וכמו כל קוסמטיקה, ברגע שמסירים אותה, אתה נשאר עם הדבר הכי גרוע שאפשר להיתקע איתו: עם הפרצוף האמיתי שלך - שזה הדבר האחרון שכל אדם רוצה להיתקע איתו.
אז לכל מי ששואל, אני מחייך את החיוך המטופש שלי וזורק איזה חצי משפט שיעיד על האושר הבורגני שמלטף אותי בתור "בעלה הטרי של רוני", פשוט כי אני יודע שככה אני צריך להתנהג. זו האחריות המוטלת עלי, זוהי חובתי האזרחית: להעביר לילדי, למכרי ולכל מי ששואל את המסר החד משמעי שחתונה זה הכי, אחי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם