ערכה של גבורה: על בן ציון לייטנר ז"ל
בן ציון לייטנר שנפטר השבוע היה גיבור אמיתי. אחד מ12- הנועזים של בן-גוריון שלא רק קידמו אתוס של לוחמים אלא גם כזה של מנצחים
כמובן שידעתי מיהו. אף שנולדתי הרבה אחרי מלחמת העצמאות, הכרתי את שמותיהם של תריסר הזוכים באות "גיבור ישראל" (שהפך אחר כך לעיטור הגבורה) במלחמה ההיא, את מעשי גבורתם ומה עלה בגורל אלה מהם שנשארו בחיים.
לייטנר, גיבור ישראל מתוך האלבום המשפחתי
לאמיל בריג, שזחל לבדו אל מתחת לגשר בליל הפלישה של צבאות ערב, הייתה סוכנות כרטיסים בצפון תל אביב. יוחאי בן-נון, שרכב על הטורפדו וכיוון אותו אל "האמיר פארוק," היה אחר כך מפקד חיל הים. ובן-ציון לייטנר, שהסתער לבדו על בונקר בקרבות עיראק סוואידן, היה סדרן בהיכל התרבות. והנה הוא היה כאן, ממש לידי, קורע את ספח הביקורת של כרטיס לקונצרט.
12 בעלי עיטורים. 12 גיבורים, במלחמה שלא ידענו כמוה: שנה וחצי של קרבות, אחוז אחד מהתושבים היהודים שנהרגו, צבא בהקמה שהיו בתוכו יחידות ואנשים שנלחמו כמעט בכל לילה. אני מניח שהיו רבים אחרים שהגיעה להם הכרה, אבל אלה היו ימים שבהם מנהיג קבע סטנדרטים, והסטנדרטים של דוד בן-גוריון היו סגפניים.
במהלך המלחמה הוענקו ציונים לשבח על ידי מפקדים. אף אחד מהם לא הוכר לאחר המלחמה ולא זכה לגושפנקה רשמית. ועדה שהקים בןגוריון המליצה על לא פחות מ1,137- ציונים לשבח. בן-גוריון קבע שיהיו 12 גיבורים, כמניין שבטי ישראל, והוסיף עוד תנאי: גבורתם של מי שיזכו באות הובילה לניצחון בקרב - הטבעת האונייה, פיצוץ הגשר, בלימת ההתקפה. בן-גוריון חשב שאותות נועדו לקדם אתוס, והאתוס שלו היה של עם שלא רק לוחם אלא גם מנצח.
חשבתי על זה השבוע בעקבות מותו של לייטנר והמחלוקת על הענקת עיטור המופת לצוערי השב"ס שנספו בשריפה בכרמל. זוהי מחלוקת נוראה כי השכול הוא שכול, ובמובן זה אינו שונה כשמת אדם במבצע צבאי תוך כדי מילוי תפקידו או ממחלה. נטיית הלב הטבעית היא לראות באות סוג של ניחום אבלים. להוכחה, השב"ס אינו מתכוון להעניק אותו למעטים ששרדו מאוטובוס הצוערים השרוף.
כל דבר כמעט ראוי, כשמדובר בניחום אבלים. האות איננו עולה דבר לאדם אחר, ואם הוא נותן משהו למי שחווה שכול איום, העין בוודאי לא יכולה להיות צרה בו. אבל לא יכולתי שלא להרהר בדרך שעשו הנורמות הציבוריות מאז ימיו הספרטניים של בן-גוריון. גם בצה"ל
יש היום צל"שים של מפקדי פיקודים ומפקדי אוגדות. אחרי ההתכתשות המכונה "מלחמת לבנון השנייה," חילק הרמטכ"ל 38 עיטורים שונים, ומפקדים בכירים אחרים הוסיפו 104 צל"שים משלהם.
אי אפשר שלא לחשוב שכל זה מחובר לתרבות קידוש המוות ולהפרטה התודעתית של החיים בישראל. כשהשירות בצבא הפך מערך משותף לכלי ניגוח; כשהרטוריקה של ראש הממשלה היא קורבנות בכיינית שבה כל טרוריסט הוא היטלר; כשהניסיון לעצב אתוס נזנח כבר מזמן - אפשר כבר לתת אותות לכולם. אלא ששום אמת מידה לא תצמח מהם, ושום נער כבר לא יצטמרר כשהוא עובר ליד בן ציון לייטנר, סדרן בהיכל התרבות שאות גבורה בלתי נראה על בגדו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם