מופז יכול לעשות את מה שלבני לא הצליחה
האיש שהצליח להגיע לפסגה בדרך המייסרת ביותר יכול להקים קומנדו שיזנב בנתניהו ולהוות סכנה לגוש הימין. אם יעשה זאת? עוד מוקדם לנבא
מרדכי היה שר הביטחון שגילה אותו, התאהב, והחליט לעשות מעשה כפירה של ממש: לדלג על המועמד הבטוח לרמטכ"לות, יפה הבלורית והתואר, בנה של ארץ ישראל הישנה והטובה, הצנחן הגבוה והצבר האולטימטיבי מתן וילנאי, לטובת איזה פרסי מקריח עם רי"ש מתגלגלת שאף אחד לא מפנה אחריו מבט ברחוב ובקושי קיבל דרגות קצונה (אחרי שנכשל שלוש פעמים במבדקים).
מופז עשה את זה. הוא היה רמטכ"ל מצוין, שר ביטחון לא רע, עכשיו הוא פוליטיקאי מצליח ומנהיג את מפלגת האופוזיציה הראשית. אגב, לא היה קל למרדכי לשכנע את ראש הממשלה בנימין נתניהו לוותר על יקירו וילנאי.
כפי שמרדכי זיהה במופז את תאומו, כך ראה נתניהו בוילנאי את בן דמותו, איש אצולת רחביה, בן לפרופסור המתמחה בידיעת ההיסטוריה והארץ (אביו של נתניהו עוסק בתיאוריה, אביו של וילנאי, פרופ' זאב וילנאי ז"ל, יותר בפרקטיקה). מרדכי נזקק גם לפעולת ריכוך ציבורית, כדי ליידד את האלוף האלמוני שלו עם הפריים טיים של החברה הישראלית.
בשביל זה היה לו את אבי בניהו, אז יועץ התקשורת של שר הביטחון, שארגן למופז הופעה במעגל של דן שילון (שהיה אז כרטיס כניסה למדורת השבט), ובמקביל מרדכי ארגן לו מרוץ חפוז בין תפקידים (כולל כהונה קצרה במיוחד כסגן רמטכ"ל) כדי לצבור ניסיון.
והייתה עוד בעיה לא פשוטה. קראו לה אריאל שרון. שר התשתיות דאז, עדיין "מר ביטחון" לא ממש הבין מה רוצים ממנו עם המופז הזה. גם הוא תמך בוילנאי. מרדכי ידע שקואליציית תמיכה בוילנאי בין נתניהו ושרון תהיה גדולה עליו, אבל אז ערכו מרדכי ומקורביו סדרת שיחות עם עו"ד דובי וייסגלס.
הפרקליט המקורב לשרון היה בצוות ההגנה של מופז אחרי הטבח במערת המכפלה, והוציא אותו נקי (מופז היה מפקד אוגדת איו"ש). בין דובי לשאול נוצרה מערכת יחסים כמעט אבהית, וייסגלס השתכנע לשכנע את שרון שיהפוך את התנגדותו למינוי מופז מאקטיבית לפסיבית, וכך זה קרה.
אגב הטבח במערת המכפלה, לרמטכ"ל אז קראו אהוד ברק והוא, כרגיל, לא זיהה את עוצמת האירוע וניסה להימלט מאחריות על ידי מינוי מהיר של ועדת חקירה צה"לית. הוא העמיד בראשה אלוף משנה צעיר וחסר ניסיון, מושל ג'נין שענה לשם יואב גלנט. לקח לברק זמן להבין שמדובר באירוע בקנה מידה כזה שאי אפשר יהיה לטייח אותו בדרך חובבנית כזו, וכך קמה ועדת שמגר.
מינויו של מופז לרמטכ"ל לא היה ודאי עד הרגע האחרון. היחסים בין נתניהו למרדכי התערערו, ראש הממשלה התעקש, ראיין את המועמדים בביתו יותר מפעם אחת, ניסה לתקוע את עקבו בקרקע ולאלץ את מרדכי לוותר, אבל מרדכי לא ויתר. בישיבת הממשלה המכרעת ביקש ראש הממשלה מכל פקידי הציבור ולובשי המדים לצאת ולהשאיר רק את השרים בפנים לדיון המכריע.
בין היוצאים היו גם
והוא אכן ניצח - בסבב ההצבעה הראשון השר היחיד שלא הצביע בעדו היה אביגדור קהלני, ואז ביקש מרדכי לערוך סבב נוסף כדי שהפעם זה יהיה פה אחד. כך היה. בשבועות האחרונים, כשנשאל בניהו מי מנצח בקדימה, ציפי או שאול, אמר בניהו שמופז ינצח, וכשנשאל למה, השיב שזה עניין של הרגל, כי מפקד ופרסי תמיד זוכה.
ואכן, אחרי החידודים והבדיחות, מופז זכה, אבל לא בזכות שמו (הוא בכלל נולד בשם מופזזקר) אלא בזכות עבודה קשה ונחישות. עם שני הכוכבים האחרים של הפרשה ההיא יחסיו עדיין מעורערים. מרדכי נפגע ממנו קשות לאחר שהסתבך בפרשות האישיות שלו, כשמופז לא טרח להרים טלפון, להתייעץ, והפנה כתף קרה. כל הניסיונות שנעשו כדי לסגור את זה ביניהם, לא צלחו.
מרדכי אומר שאין לו בעיה לעשות סולחה עם מופז, אבל "אולי בעוד 40 שנה". עם וילנאי הסיפור אחר. כשהיה רמטכ"ל, העביר פעם מופז לוילנאי (בשבתו כשר המדע) פתק במהלך ישיבת הממשלה ובו הצעה "ללחוץ יד ולהמשיך הלאה", וילנאי השיב שטרם בשלו התנאים. שנים לא מעטות עברו מאז, הם כבר מדברים, אבל חברים הם כבר לא יהיו.
הוא עלה ארצה בגיל תשע ונלחם כל חייו להיות ישראלי. הוא הצליח. בצבא, כידוע, עשה את המסלול בדרך הכי קשה ומייסרת שיש, אבל הגיע לפסגה. אחר כך נקרא להיות שר ביטחון, במפתיע, על ידי אריאל שרון, כשפואד בן-אליעזר פרש עם מפלגת העבודה מהקואליציה. מערכת הביטחון היא מקום מפנק, ומופז נהנה מכל רגע.
הלם התרבות הגדול ביותר שלו היה כשאהוד אולמרט פינה אותו מתפקיד שר הביטחון אחרי בחירות 2006 והפך אותו לשר תחבורה. מופז היה בשוק טוטאלי. הוא היה בן 58, עד אז בילה 40 שנה במסגרות צבאיות או ביטחוניות והתרגל לעובדה שהוא יושב בחדר עם קצינים בכירים, אלופים, ראשי מוסד ושב"כ, ובסופו של כל דיון הוא מסכם, קובע, נותן הוראות, כולם מצדיעים וניגשים מיד לביצוע.
פתאום נפל לעולם אחר לגמרי. הוא יושב בדיון כשר התחבורה, מולו כל מיני ילדים וילדות מהאוצר, ממשרד המשפטים, ומכל מיני גופים קיקיוניים שלא שמע עליהם אף פעם, הוא ממשיך לרשום הכל בקדחתנות על אותו פנקס צהוב גדול, ואז מגיע שלב הסיכום, אבל כשהוא מסכם ומנסה לקבוע משהו, מרימה איזו נערה מסוף השולחן את ידה, ומודיעה שבשם משרד האוצר או המשפטים או הנציבות או הרשות או המחלקה ההיא, אין מצב שזה יקרה והם מתנגדים.
וזה באמת לא קורה. מופז נקלע אז לשנה שלמה של נרגנות, אי אפשר היה להתקרב אליו, הוא כבה והפך לאדם חסר סבלנות שמבכה את מר גורלו. הוא התקשה למצוא את הפינה שלו, הסתובב במסדרונות כעכבר מסומם ולא הבין איך יכול להיות שהמערכות האזרחיות אינן ניתנות לניהול. על הקמת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים החדשה הוא ממש התאבד, אבל התנפץ מול חומות הבירוקרטיה, הקואליציה ונערי האוצר.
איפה, איפה הימים שבהם היה שר ביטחון, התקציב בידיו, השליטה המלאה אצלו, דיון זה דיון, סיכום זה סיכום, הוראה זו הוראה. לקח לו זמן, אבל הוא למד להתנהל גם בפוליטיקה. מפוליטיקאי כמעט תמהוני, שלא מבין את מסדרונות הכוח ולא יודע איך ומה אומרים לפעילים בשטח, הוא הפך לחיה פוליטית מיומנת, יעילה ומאומנת.
צריך לזכור שבניגוד לאנשים כמו אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק ואחרים, למופז לא היו חיים מחוץ לצה"ל. הוא לא שותה יין, לא ישב מעודו במסעדות ובתי קפה, לא ראה את העולם הגדול, לא התעניין במה שקורה בין אלה שלא לובשים מדים. כשהוא בתוך משהו, הוא עוסק רק בו. האיש, עד לא מזמן, לא ידע איך משתמשים בכרטיס אשראי.
הפרדוקס הוא, שהעובדה שאולמרט הדיח אותו ממשרד הביטחון והצניח אותו לתוך משרד התחבורה, היא שבנתה אותו בדיעבד. מופז נאלץ ללמוד פוליטיקה מההתחלה, מהאל"ף-בי"ת, וללמוד הוא יודע. מי שמכיר אותו יודע שכשהוא מסמן מטרה, אין לו חיים מלבדה. אלי קמיר, שהיה יועצו הבכיר וראש מטהו במשרד הביטחון ובמשרד התחבורה, נהג להגיד אז, למי שרק הסכים לשמוע, ש"לא כדאי לזלזל בו, כשהוא רוצה להגיע למשהו, הוא מגיע".
ההיסטוריה מוכיחה שזה נכון. הוא רצה להיות קצין, ולמרות כל הקשיים והכשלים, הוא הגיע. הוא רצה להיות אלוף, והיה. הוא רצה להיות רמטכ"ל, ומונה. הוא רצה לנצח בקדימה, וזכה. היום נמצא שאול מופז בעמדת הזינוק למטרה שהוא רוצה להגיע אליה: לשכת ראש הממשלה בירושלים. דרכו לא הייתה קלה, אבל הוא פילס אותה בעוצמה ובנחישות בלתי רגילה.
הוא עובד 20 שעות ביממה, הוא מכין הכל מראש, הוא לומד את השטח ומשנן את גבולות הגזרה, הוא מתעלם מכל רעשי הרקע ומכל מה שמסביב ומביט כל הזמן, אבל כל הזמן, רק על המטרה. וזה מצליח.
למעשה, מופז לא מביא איתו כישורים יוצאי דופן. הוא לא מבריק, הוא לא רהוט, הוא לא מהיר מחשבה או תפיסה. הוא לא שותה, לא מעשן, בטח שלא סיגרים, אוכל עוף מכובס עם אורז לארוחת צהריים ושותה סודה. הוא אדם רגיל לגמרי. אבל הוא חרוץ, יסודי ובעל עוצמה פנימית. הוא לעולם לא עושה את אותה טעות פעמיים. הוא יודע לטעות, לחטוף, ליפול, לתקן ולהמשיך הלאה. זהו סיפור חייו.
הוא היה בטראומה מאירועי המנהרה, כשצה"ל ספג 17 הרוגים מכנופיות הפת"ח, והיה שותף להכנת צה"ל (יחד עם בוגי יעלון) לאינתיפאדה השנייה, שמצאה את הצבא מוכן למשעי, מאומן, מוגן ומצויד, עד כדי אובר-הצלחה (התסכול הפלסטיני ממיעוט האבידות בצה"ל מול עשרות הרוגיהם הוביל אותם לפיגועי ההתאבדות).
אחר כך באה "חומת מגן". כאן הוא כבר היה רמטכ"ל, וכולם הפחידו אותו לגבי מה שצפוי לקרות כשהצבא ייכנס למחנות הפליטים ולקאסבות. מופז הכין את המבצע הזה הכנה מדוקדקת ויצירתית, פותחה שיטת מעבר בין הבתים דרך הקירות הפנימיים, המבצע הצליח והפך לאבן דרך מכוננת בהדברת הטרור הפלסטיני באיו"ש.
עכשיו יש לו את קדימה על הראש. גם הפעם, הוא הפסיד בסיבוב הראשון על חודו של קול (ההישג שלו אז, אגב, גדול בהרבה מהישגו השבוע), הפיק לקחים, הקים צוות משפטי יעיל ומתוחכם ונשבע שהפעם הוא לא ייתן לאף אחד לעשות לו תעלולים ולגנוב לו את המפלגה. כך היה. המנגנון האימתני של קדימה התפוגג מול אנשיו, ובמקביל הוא טווה את העסקאות הפוליטיות הגדולות עם הסוקרים וראשי החמולות ומנצח.
זהו פרצופה של הפוליטיקה, דמוקרטיה אמיתית אין כאן, פריימריז הם דבר מושחת, תמיד היו ותמיד יהיו, אבל מופז למד אותם, הסתגל אליהם וכבש אותם. זה מה שיש, אמר, ועם זה ננצח. מה יעשה עכשיו? קודם כל, יאחד את המפלגה סביבו. טוב יעשה אם לא ייטור טינה לאנשיה של לבני.
יש לו שם לא מעט נכסים יקרים. רוני בר-און, למשל, שהוא גם יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, הוא הכלי האופוזיציוני היעיל ביותר של קדימה. יש רבים אחרים. אם מופז יחבק אותם עכשיו, הם לא ישכחו לו את זה אף פעם. השאלה היא, איך יתנהל מול נתניהו.
אינסטינקטיבית, מופז ירצה להקים קומנדו יעיל שיזנב בנתניהו על בסיס יומי. להיות אופוזיציה לוחמת. להטריף את השלטון עם עתירות לבג"ץ ושאר תעלולים. יש בסביבתו אנשים שיודעים לעשות את זה, את כל מה שלבני, בג'נטלמניות הקרירה שלה, לא עשתה.
כדי להתקדם בסקרים, הוא זקוק לזמן. למופז יש זמן הבשלה ארוך, בחירות בזק עכשיו לא יבואו לו טוב. אבל, ויש כאן אבל לא קטן, אסור להוריד מהפרק את האפשרות השנייה: חבירה לנתניהו. על רקע מבצע באיראן, או על רקע ברית לשינוי חוק טל. תארו לעצמכם שנתניהו בא למופז עם הצעה משותפת לגיוס חרדים וברית לחמש שנים.
לא רק עד הבחירות הקרובות, גם אחריהן. אנחנו עוד לא שם, אבל זה יהיה מעניין. כדאי לשים לב לגדעון סער וצחי הנגבי בחול המועד. אלה השניים שמסוגלים לתפור את זה. ועדיין, הסיכוי לחבירה עם נתניהו נמוכים עד אפסיים. מופז רוצה להתחבר למחאה החברתית. יש כבר גישושים עם איציק שמולי, יש דיבורים ויש תכנונים.
המחאה החברתית תבוא למופז טבעי, הוא לא יצטרך לעשות את עצמו. הוא גדל במצוקה, הוא ידע מחסור, הוא הגיש תוכנית חברתית-כלכלית שנה לפני שהמחאה פרצה. הקיץ הקרוב, אם לא יהיה קיץ של מלחמה, יחזיר אלינו את המחאה.
שמולי הוא האיש שצריך להביט אליו, הוא כבר הקים אופרציה נפרדת להתאחדות הסטודנטים, עכשיו מגייסים כסף, המחאה הבאה תהיה הרבה יותר פוליטית, לא ידברו בה על "הממשלה", אלא על ביבי ועל הליכוד, ישר בין העיניים, יש גם פוטנציאל לאלימות ויש המון אנרגיות שמסתובבות בשטח.
שמולי, שנראה אותנטי ואמין יותר מדפני וסתיו, וגם לא מקושר אוטומטית לשמאל הקיצוני, צריך ויכול להוביל את זה. הוא לא התלהם בסיבוב הראשון, הוא נתן לממשלה זמן, אבל עכשיו הגיעה עת הפירעון. מופז ושמולי יחד יכולים להיות אייטם מעניין. אין מה להעמיק עכשיו יותר מדי בסקרים. בניגוד לאחרים, מופז לא ישקע, יש לו פוטנציאל להתרומם.
סקרים צריך לעשות אחרי שהאבק שוקע, אחרי שהעניינים מתבהרים. נתניהו רצה שלבני תנצח, והוא יודע למה. למופז יש פוטנציאל לשאוב מנדטים מאגם הקולות של הליכוד. אחרי שיבנה את עצמו ויבשיל. המנדטים שיאבד, והוא יאבד, ייספגו בגוש המרכז-שמאל ויחולקו בין יחימוביץ', לפיד וזהבה גלאון (מרצ מגלה סימני חיים).
אם מופז יצליח להביא לקדימה מצביעים חדשים, אנשי "ימין רך", אז הרוב של גוש הימין בסכנה. אבל כדי שזה יקרה, צריכים להצטבר הרבה מאוד אירועים, כך שעוד מוקדם לנבא ולתכנן.
ציפי לבני היא סיפור טראגי, עצוב, של החמצה. בסופו של דבר, היא הרוויחה ביושר את תבוסתה, אבל גם לנו, לכל מי שמאמין שאפשר גם אחרת, צריך להתפשט בפה טעם חמוץ של אכזבה. הנה אירוע שמדגים, יותר מכל דבר אחר, למה לבני כבר לא איתנו.
זמן קצר לאחר שחרורו של גלעד שליט, כשהמדינה כולה באופוריה, היא הכריזה שהתנגדה לעסקה. אישית, לא אשכח לה את זה. לטובה. נדרשת כמות גדולה של אומץ כדי להגיד אמירה כזו למצלמה במדינה שנראתה, באותם ימים, כאילו קיבלה כולה תרופות פסיכיאטריות וסמי הזיה.
לבני אמרה מה שרבים, גם בצמרת המדינית והביטחונית, חשבו אבל לא העזו להגיד. הרי בנימין נתניהו התנגד לעסקה, ובכל זאת הבין שצריך לתמוך בה, אז הוא סתם את האף וביצע אותה. פוליטית, זה היה המעשה המבריק ביותר שעשה בקדנציה הזו.
המעשה הזה הכניס אותו ישר לסלון של לבני, למגרש של המרכז הישראלי, שם נמצאים רוב הבוחרים, שלא מקדישים יותר מדי זמן להתרעות ביטחוניות אבל רוצים את הילד בחזרה בבית. לבני עשתה מעשה הפוך. ביושרה הפנימי היא הכירה את המגרעות האסטרטגיות הקשות של העסקה, ולא הצליחה לכפות על עצמה לתמוך בה. אז למה לא התנגדה מלכתחילה, למה לא אמרה את דעתה בטרם העסקה? כי היא הייתה ג'נטלמנית מדי ולא רצתה לקלקל את השמחה.
יושרה וג'נטלמניות הן, מסתבר, כרטיס לגיהנום בפוליטיקה הישראלית. כדי להצליח כאן, אתה צריך להיות תלמידו של מקיאוולי, אתה צריך לקרוא סקר כל בוקר, אתה צריך להתיישר כמו שבשבת להמונים, אתה צריך לוותר על חוט השדרה ולזרום עם הזרם. אם תנסה, חלילה, לשחות נגדו, תטבע.
חוץ מזה, היו ללבני עוד טעויות ושגיאות התנהלות רבות. יש בה כשל אישי שמפריע לה לייצר קשרי עבודה פוליטיים, לתת אמון בקולגות, לשתף, לחבק. היא לא ידעה לטהר את מנגנון קדימה המסואב, היא פרגנה לביבי כשהיה נדמה לה שחשוב למדינה שתפרגן לו (אחרי ההקפאה, למשל), היא נתנה לו זמן, ומן העבר השני היא כשלה להרכיב לעצמה ממשלה ואחר כך לא נכנסה לקואליציה כי לא קיבלה רוטציה.
היה בה קצת מכל דבר, אבל בסוף לא היה בה הדבר האמיתי ההוא, הקילר אינסטינקט, הדבר מה הנוסף שהופך פוליטיקאי ישראלי לראש ממשלה. לו אני במקומה, לא הייתי פורש ולא הייתי הולך הביתה ולא הייתי עושה שום דבר פטאלי בחודשים הקרובים. לבני היא אישה צעירה ופוליטיקאית צעירה מאוד, יש לה עדיין מה לתרום ואין לה מה לחפש בחוץ.
היא לא שואפת לגור במגדלי אקירוב וטוב יעשה מופז אם יחבק גם אותה וישאיר אותה בקדימה. נדמה לי שהוא מבין את זה. אבל כרגע, זה תלוי בעיקר בה והיא יושבת בבית ומבכה את מר גורלה. בליל התבוסה היה לה רגע אחד, קטן, בו נשברה, מעטים מאוד ראו אותו, אבל זה היה קשה ומכמיר לב ועצוב עד מאוד לרואים.
מאוחר יותר, כשהתבררו ממדי התבוסה, היא התקשתה להכיל את זה, ואז רוני בר-און אמר, בג'נטלמניות, "ציפי, אל תיקחי את זה רק על עצמך, גם לי יש חלק בזה", בר-און התכוון לאוקטובר 2008 כשהוא, כשר אוצר, הקשה עליה לשלם את המיליארדים לש"ס כדי להרכיב קואליציה, אבל עכשיו מי זוכר את 2008, בר-און כבר לא באוצר, לבני כבר לא יו"ר קדימה, עכשיו אנחנו בימים אחרים, עידן חדש, וחלומות שנגוזו.
"אני הולכת לישון עכשיו", אמרה לבני מאוחר בלילה, כשיצאה להודות בתבוסתה. חלומות פז, בטח יגיד לה מופז. הוא, אגב, לא היה אומר שהוא הולך לישון עכשיו, אלא שולח לישון את תומכיו. בחודשים האחרונים הוא כמעט לא ישן, וכפי שזה נראה, גם בחודשים הבאים אין לו כוונה כזו.
אקו"ם