כעבור עשור: בחזרה לסמטת המוות בג'נין
אש תופת מהחלונות ועשרות פיצוצי מטענים: כך היה נראה המארב לאנשי המילואים של גדוד נחשון ביום הכי קשה ב"חומת מגן". ביקור נדיר
13 חיילי המילואימניקים נהרגו בקרב העקוב מדם שהתחולל שם. כשמתקרבים לחצר מבינים מדוע זכתה לכינוי "האמבטיה" - היא נמצאת בנחיתות משמעותית ביחס לשאר בתי המחנה.
אנחנו מגיעים למקום השבוע בשעת צהריים. תלמידות בית הספר הסמוך סיימו בדיוק את לימודיהן. כל הבתים בסמטה, שנהרסו לחלוטין באותו מבצע, נבנו מחדש. ל"בית המוות" אף נוספה קומה ועליה אנטנת לוויין.
במחנה הפליטים מפרידים בין בית לבית שלושה מטרים בממוצע, וכמעט על כל קיר מרוססת כתובת גרפיטי. בעוד אנחנו מצלמים במהירות את המראות מסביב, מהקומה למעלה נשמעות צעקות: צעיר מקומי דורש מהמארח שלנו שנסתלק, ומלווה זאת בתנועות ידיים מאיימות.
המארח מסביר שאנחנו עיתונאים, אבל הצעיר מחריף את הטון. צעיף בית"ר ירושלים שמציץ מהאוטו בוודאי לא מסייע. בסמטה הקטנה מתחילה מהומה, ומספר צעירים מתקרבים לראות מה עושה רכב בעל לוחית רישוי ישראלית בלב המחנה. אחד מהם מתקרב במהירות עם מוט.
אנחנו נכנסים בחזרה לרכב ומתחילים לנסוע לאחור במהירות, לפני שהעסק ייצא מכלל שליטה. אלא שהתנועה בסמטה הצרה קשה, והצעקות מתגברות. יוסי הצלם מספיק לגנוב עוד כמה פריימים אחרונים, ובתוך שניות אנחנו נעלמים מהסמטה, שבינתיים התמלאה אנשים.
בדיוק לפני עשר שנים ספגה ישראל את אחת ממכות הטרור הקשות בתולדותיה: 132 הרוגים בפיגועים בחודש אחד, שיאם בטבח ליל הסדר במלון פרק בנתניה. "מצאנו את עצמנו, הגולנצ'יקים, יושבים בגבול הצפון מתוסכלים", נזכר השבוע תא"ל אורן אבמן, אז מפקד גדוד 12 של חטיבת גולני.
"דור של לוחמים שרצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה מגרש המשחקים העיקרי שלו, והרגשנו שלא יכול להיות שבעורף ישראל מתפוצצים מחבלים במרכזי קניות ובאוטובוסים, נהרגים אזרחים רבים, ואנחנו לא עושים כלום".
בעיצומה של סופת שלגים ברמת הגולן, מקבל שיחת טלפון בהולה ממשה (צ'יקו) תמיר, מח"ט גולני דאז, שהייתה יריית הפתיחה לשורה של פעילויות מבצעיות ברחבי ערי הגדה. "הוא ביקש ממני להגיע בהקדם לבסיס אליקים", משחזר אבמן, היום ראש חטיבת היבשה במפקדת זרוע היבשה.
"הגעתי, ועל השולחן נפרש תצלום אוויר של ג'נין משנת 96'. 'מחר נכנסים לכבוש את מחנה הפליטים בג'נין', צ'יקו אמר. חשבתי שלא הבנתי נכון. איך מחר? יצאנו משם ונסענו לכיוון כדי להכיר את האזור, עשינו תצפית מקדימה והתחלנו להתכונן".
48 שעות לאחר שיחת הטלפון שקיבל אבמן,
"היו הרבה סימני שאלה לגבי הפעילות", מודה אבמן, "לא הייתה תורת לחימה מסודרת לקרב בשטח בנוי, לא טכניקות, לא ידענו איך בדיוק כובשים מחנה פליטים, גם מידע מדויק על מבוקשים בכירים לא היה ברשותנו".
החשש מכניסה לתוך מעוזי המחבלים היה גדול, ובצבא דיברו בשקט על הצורך להכין שקים להרוגים. "הייתה בהתחלה אש תופת, מטענים, שטח בנוי וצפוף, היינו בוסריים, אפילו ללא אפודים קראמיים, אבל הנחישות ואומץ הלב של הלוחמים הביאו להישגים. בתוך 36 שעות הגדוד שלי הרג 34 חמושים, לנו היו רק שני נפגעים. ואחרי לילה ראשון של ירי, בלילה השני כבר לא נורה אפילו קפצון לעברנו".
למבצע הזה, בתחילת מרס, הייתה בדיעבד משמעות גדולה בהרבה מההישג הטקטי. "זה נתן הרבה ביטחון למקבלי ההחלטות שאפשר לפעול ולהגיע להישגים", אומר אבמן. ואכן, שבועיים אחר כך, לאחר הפיגוע במלון "פרק" בנתניה בליל הסדר, ב-27 במרס, החליטה הממשלה לצאת למבצע נוסף, "חומת מגן", במטרה להנחית מכה על תשתית הטרור בגדה.
העיר ג'נין הייתה אחד היעדים העיקריים שסומנו במבצע, בשל מספר המחבלים הגדול שיצא ממנה בתקופת הפיגועים.
רשימה חלקית: זיאד קילאני, שהתפוצץ במונית בצומת מי עמי, רצח אדם ופצע תשעה; נידאל אבו שדוף, שרצח שניים ופצע 11 בתחנת הרכבת בבנימינה; מוחמד אלמסרי, שביצע את הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים, הרג 15 ופצע 130; סאמר שאוואנה, שרצח שלושה ופצע תשעה באוטובוס מנצרת לתל אביב;
עבדל טהניה, שרצח אדם בתחנת המרכזית בעפולה; רפעת אבו דיקא, שרצח שבעה ופצע 30 באוטובוס בוואדי ערה; ושאדי טובאסי, שרצח 15 ופצע 40 במסעדת "מצא" בחיפה. בנוסף, במהלך ימי המבצע, רצח רג'יב ג'אראדת שמונה ישראלים באוטובוס אגד מחיפה לירושלים.
אם כן, ג'נין סומנה ובפרט - מחנה הפליטים, הממוקם במערבה. מדובר במתחם ששטחו פחות מחצי קילומטר רבוע, צפוף במיוחד, שבו מתגוררים קרוב ל-20 אלף תושבים, רובם ככולם נצר למשפחות פליטים פלסטיניות מאזור חיפה והכרמל שנמלטו לכאן אחרי 48'. המשימה להיכנס למחנה הוטלה על גדוד המילואים של נחשון, ביחד עם גדוד 51 של גולני וכן כוחות שריון, הנדסה ויחידות מיוחדות.
ב-2 באפריל נכנסו הכוחות לעיר מכיוון צפון, מלווים בדחפורי די-9, והתקדמו באיטיות ברחובות המרכזיים, בדרכם למחנה. שם, באותו הזמן, כ-150 מחבלים בראשות מוחמד טאוואבה, ראש זרוע הג'יהאד האיסלאמי, ערכו הכנות קפדניות לקרבות: מטענים הוטמנו בתוך בתים ובחצרות, צלפים התמקמו, מכוניות מולכדו. צילומי האוויר הישנים של המחנה לא תאמו את המציאות, וכוחות צה"ל לא שיערו מה מחכה להם.
אחרי שבעה ימי לחימה, ב-9 באפריל, לפנות בוקר, נכנסה ראשונה למחנה פלוגת המילואים של רס"ן עודד גולומב. חייליה טיפסו על עלייה קטנה, ומצאו עצמם, ללא תכנון מוקדם, בחצר ה"אמבטיה". תוך שניות נפתחה עליהם אש תופת מחלונות הבתים השולטים, מלווה בפיצוץ מטענים שהוטמנו בתוך הבית. הקרב ארך מספר שעות, שבמהלכן ניסו החיילים לחלץ את חבריהם המתים תחת אש.
ברחבי הארץ, באותה השעה, נפוצו שמועות שונות ומשונות על אירוע חריג בג'נין, חטיפות חיילים ואף סברה עקשנית שמסוק הרמטכ"ל, או סגנו, הופל.
רק בשעות הצהריים הצליחו כוחות שייטת 13 בפיקודו של מפקד חיל הים הנוכחי רם רוטברג, לחלץ את אחרון הפצועים והגופות ולוודא שאין חטופים.
"הבוקר התחיל ממש מוקדם", מספר ניר אושרי, אז חובש במחלקת הסיור של הפלוגה, היום בן 38, נשוי ואב לשניים. "עודד המ"פ ז"ל יצא עם מחלקה 8 לכבוש בית. וכשסיימו לכבוש אותו, הבינו שהוא לא עונה על הצרכים והחליטו לכבוש בית אחר. בשלב הזה לא היה ירי, והיה די שקט. המחלקה המתינה בחצר ופתאום נפתחת אש מהבתים שלמעלה ומטענים מתפוצצים".
"היינו 30 מטר מאחוריהם, אבל אי אפשר היה לראות אותם ולהבין מה קרה. דרור המ"מ ז"ל צעק בקשר שיש היתקלות וצריך חילוץ. הבנו שמשהו חריג קורה שם, ותוך כדי כך נפתחת גם עלינו אש. אחרי כמה דקות התחילו לזרום פצועים אלי. גם אחרי עשר שנים קשה להסביר בדיוק מה היה שם. מה שהיה שם זה מלחמה. אתה תמיד שומע סיפורי קרבות: החווה הסינית, יום כיפור, ומה שקרה בג'נין לא רחוק מזה".
"אם היינו מתנהגים בצורה פחות הומנית, בטוח שהיו יותר נפגעים מהצד שלהם, אבל אני לא יודע להגיד בדיעבד אם זה היה מונע את המוות של החברים שלנו. המטרה הייתה לעצור מחבלים שהתפוצצו לישראל, ובשביל זה נכנסנו לשם. הייתי תושב חדרה והיינו חוטפים פיגועים על ימין ועל שמאל. כולנו הבנו מה אנחנו עושים שם".
"היו חבר'ה שנהרגו במאבקי החילוץ. אנשים נכנסו לתוך מוות בטוח כדי לחלץ את הפצועים וההרוגים. מי שנכנס לשם ידע שהסיכוי שלו לצאת הוא לא גבוה ועדיין אנשים נכנסו".
אושרי עדיין משרת בפלוגה, והיום נחשב לאחד מוותיקיה. תקופת השיקום שלה, הוא מספר, הייתה קשה: "פלוגה שמאבדת מספר כזה של לוחמים עוברת משבר קשה. לקח לנו זמן לצאת ממנו, אבל היום יש לנו פלוגה לתפארת, עם יכולות מבצעיות ברמה, לעולם לא נוכל להשוות בין הפלוגה של אז להיום, אבל החבר'ה לא נופלים מהחברים שהיו אז".
יונתן ואן קספל, היום בן 41 נשוי ואב לילד בן חודש, עלה בילדותו מהולנד ונלחם גם הוא בקרב המפורסם: "אני זוכר צפיפות גדולה מאוד. כתוצאה מהצפיפות הגדולה היו כל כך הרבה נפגעים, כי כולם היו באותה נקודה כשהכל התפוצץ מסביבם. מה שהיה שם זה דברים שראיתי רק בטלוויזיה במלחמת העולם השנייה".
"היו חבר'ה שרצו לתוך האש, כדי לחלץ את החברים שלהם ונהרגו תוך חילוץ. היו שם מעשי גבורה מדהימים. אין ספק ששיטת הלחימה במחנה עלתה לנו במספר הלוחמים שנפגעו, אבל השגנו את המטרה וזאת הגאווה שלנו. החברים שלנו לא נהרגו לשווא".
במהלך ימי הלחימה בכל אזור ג'נין נהרגו 23 חיילים, ו-55 פלסטינים, רובם המכריע מחבלים, את תעשיית השקר שצמחה אחר כך על טבח כולכם מכירים.
עשר דקות נסיעה בלבד ממחסום ג'למה שוקק החיים בפאתי הגלבוע, המלא במכוניות של ערבים-ישראלים העושים דרכם לשטחי הרשות הפלסטינית - ואתם בלב ג'נין. העיר סואנת, ואת הצועד ברחוב הראשי מלווים ריחות שווארמה וקבב. המחיר בפיתה: חמישה שקלים.
לסתייתי, הדובר אנגלית שוטפת, מראה של קולנוען מצוי. זקנקן, שיער מקורזל ותמונה של צ'ה גווארה ברקע, על הקיר. הוא מעשן סיגריות אלויסאס אדומות מתחת לשלט שעליו נכתב בערבית ובאנגלית: "אסור לעשן". "הייתי בן 17 בדיוק, אני זוכר את זה כל הזמן", הוא משחזר את "2002" - כך קוראים כאן ל"חומת מגן".
"הצבא הישראלי הגיע, וטנקים ומטוסים ירו בלי סוף. יצאנו מהמחנה, חזרנו אחרי עשרה ימים, והכל היה הרוס. לא הבנו מה קרה. היו גופות בכל מקום. הזיכרון הכי חזק שלי זה האנשים מהתיאטרון. כשאני הייתי ילד הסתכלתי על הסטודנטים שהיו כאן על הבמה, והם היו הגיבורים שלי, פתאום ראיתי אותם אוחזים בנשק ונלחמים, ואחר כך ראיתי אותם הרוגים. כולם, חוץ מזכריה זביידי". לביתו של זביידי עוד נגיע בהמשך הביקור.
בינתיים, אנחנו עוברים דרך שכונה שעל חומותיה כתוב בעברית "מחנה שחונה" (הטעות במקור). "מי לדעתך כתב את זה, חיילים או תושבים?", אני שואל את מוסטפא, ואומר לו שיש כאן טעות כתיב. "לא נראה לי שזה תושבים", הוא אומר, "אולי חיילים ישראלים לא חכמים, אולי זה חיילים של גולני כי יש שם חיילים ערבים". "מכירים כאן את גולני?", אנחנו מתעניינים.
"בטח, מכירים, הם הכי אגרסיביים. שם נמצאים כל החיילים הערבים (מזרחיים - אמ"ד). תמיד לפני מחסום אני מתפלל שהחייל שיבדוק אותי יהיה אשכנזי. הם אדיבים. אבל החיילים הערבים תמיד מוציאים מהרכב ומתנהגים לא יפה".
היום שקט בג'נין, וחיי המסחר פורחים. "ג'נין משתנה כל הזמן", אומר סתייתי, מסורב כניסה לישראל, לדבריו ללא סיבה. "אחרי האינתיפאדה הראשונה החיים כאן היו נורמליים יחסית, באינתיפאדה השנייה התושבים נסגרו והם נכנסו לתוך הדת. כשהאינתיפאדה נגמרה, ראיתי יותר ויותר מוחות נסגרים. אני אוהב את ג'נין. ברמאללה יש אנשים מזויפים, כמו בתל אביב, שכל היום חושבים רק מה לשתות ומה לאכול".
"אחרי שג'וליאנו מת התגברה כאן האלימות. לפעמים אני לא מבין את מי שגר כאן, אבל זה המקום שלי, ג'נין המשוגעת, ככה אני קורא לה".
אביו של מוסטפא סתייתי, מוחמד, גדל בחיפה וכשהיה בן חודשיים אביו נהרג במלחמת העצמאות. הוא עצמו ישב בכלא הישראלי 12 שנה. בעבר היה קומוניסט אדוק, ורק בשנים האחרונות התקרב לאיסלאם. אך הוא נותר אדם סובלני שניהל איתנו שיחה מרתקת וגלוית לב על מרפסת ביתו הצופה אל שדות ירוקים.
"גם אם תצאו מכל השטחים, זה לא משנה. כל פלסטין שלנו, גם חיפה", אומר מוחמד. לבנותיו קרא ביסאן (בית שאן), רוולוטיון (מהפכה), יאפה (יפו) וחיפה."'2002' לא החלה את הקונפליקט", הוא טוען, "ההתקפה הישראלית עלינו נמשכת מ-1948 ועד היום. ב-2002 הבתים נהרסו על הראש של האנשים. הצבא הישראלי רצה לראות אנשים חמושים במחנה כדי להצדיק את הפשעים נגד התושבים".
אנחנו נפרדים ממוחמד ומטפסים מעט במעלה הגבעה המשקיפה על המחנה, סמוך מאוד לווילה המפוארת של זכריה זביידי, שבשעה שלוש בצהריים עדיין ישן. מהגבעה רואים את קטע המחנה שבו התנהלו הקרבות. אחרי יום הלחימה ב-9 באפריל, עברו במחנה דחפורי די-9 צה"ליים והרסו חלק גדול מבתיו. אנשים שדיברנו איתם מספרים שבתחילת המבצע קראו החיילים לתושבים להתפנות מהמקום.
"ביום שהחיילים נהרגו, אף אחד כאן לא ידע מה קרה בפנים, כי הכל היה סגור", אומר סמי סעדי, יליד המחנה, "אין יוצא ואין בא. רק אחרי כמה ימים חזרתי הביתה ומצאתי דם".
במרכז העיר, השוקק ממסחר, אנחנו רואים באמצע הרחוב, מלבד גמל שפוסע על הכביש ומתחמם מאור השמש, שובך יונים לבנות. מספר מטרים מהן, על החומה, נח ציור קיר של יאסר ערפאת ושל מחבל עתיר שרירים מכוון נשק לעוברים ושבים. עיסאם מחמד פשאפשי הוא בעל חנות עופות שלה שייך שובך היונים. "בוא תשמע מה היה בדיוק ב-2002", הוא מפתיע אותנו.
"לצבא הישראלי יש כבוד, הם לא עושים מה שהאמריקאים עשו בעיראק. הנה, כאן הם עברו, בכביש הזה", הוא מצביע, "הם לא הרגו סתם, החיילים. אני זוכר הכל, כי הבית שלי פה ליד. החיילים ראו אדם, אמרו לו 'תעמוד', כי פחדו שיתפוצץ עליהם, אבל לאנשים לא היה שכל ולא עצרו, אז החיילים הרגו אותם".
"רק ילד אחד הם הרגו סתם, ממטוס. חראם. באמת הייתם במחנה? איימו עליכם? תאמין לי, לא יעשו לך כלום עכשיו ולא בגלל שאתה עיתונאי. השלום לא רחוק, רק שהישראלים לא יתקרבו למסגד אל-אקצה ונתחלק בירושלים והכל בסדר".
ברחוב הסמוך יש כתובת גרפיטי צבאית טיפוסית, בעברית. "אין מחיר לחופש", כתבו חיילים שבוזים שעברו כאן וחיכו לרגע שבו יסיימו את הפרק הצבאי בחייהם - ויעופו הביתה, לאזרחות. התושבים שביקשו שנסביר להם מה כתוב, התלהבו מהמשפט שמתאר את הרגשות הפוליטיים שלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם