מעבר לגדר: דיווח בלעדי מארץ הקסאמים
בסמוך לשדות השיגור, חיים 1.7 מיליון פלסטינים בפחד מתמיד. חרף התמיכה בפלגים הקיצוניים, ברחובות עזה נשמו לרווחה בתום הקרבות
קשה להסביר את האדישות ששוררת ברחובות עזה אחרי ארבעה ימים טרופי שינה של אלימות, הפגזות ופחד. הרצון לחזור לשגרה חזק כאן, ונדמה שהחיים חוזרים למסלולם, כאילו לא אירע דבר. רק אותם תושבים שבתיהם ניזוקו, או אלה שאיבדו בני משפחה, נושאים את הסבל עד להסלמה הבאה. מי שיש לו כסף מתקן במהרה את הנזקים שנגרמו לביתו ולא מחכה לפיצויים מהרשויות המקומיות, שלפעמים כלל לא מגיעים.
אחמד משה-ראוי בן ה-36, תושב העיר עזה, החליט לא לחכות לרשויות והזמין חלונות חדשים לדירה שלו בבוקר יום שלישי, לאחר ההחלטה על הפסקת אש.
"אף אחד לא דואג לנו, אנחנו סובלים כבר הרבה שנים, בקושי יש חשמל, וכבר חודש אנחנו בלי דלק, טוב שעברנו את המלחמה הזאת בשלום", הוא אומר. בעזה הטרמינולוגיה שונה. בעוד בישראל לכל סבב יש שם משלו, נפוץ מאוד בעזה לדבר על כל הסלמה במונחים של מלחמה, כי אף פעם לא יודעים כאן איך זה יסתיים.
"ח'לייה לאללה" (עזוב את זה לאלוהים) אומר משה-ראוי, מטבע לשון שמראה עד כמה מסובך וקשה לחיות בעזה, או לחלופין להצביע על האשמים במצב. את רוב הזעם הם מפנים כמובן כלפי ישראל, אבל בכל זאת, לשלטון בעזה יש חלק בטרגדיה. בעזה מספיק לומר "חוקומה רבאנייה" (ממשלה שהוקמה על ידי אלוהים), והכוונה היא לממשלת חמאס, שאסור לאזרחים לבקר אותה או להאשים אותה במחדלים.
ארבעה ימים של הסלמה, לאחר שישראל החליטה לחסל את זוהיר אל-קייסי מנהיג ועדות ההתנגדות העממית ביום שישי שעבר, הובילו ל-26 הרוגים וקרוב ל-80 פצועים.
בעזה אף אחד לא סופר את פגועי החרדה. על אף הנתונים הקשים יצאו הפלגים והתנועות האיסלמיות, בעיקר חמאס, הג'יהאד האיסלמי וועדות ההתנגדות העממית, לרחובות בתרועת ניצחון. המשפט שחזר על עצמו היה: "אנחנו ניצחנו את האויב הציוני והכרחנו אותו לקבל הפסקת אש בתנאים שלנו".
דובר ועדות ההתנגדות אמר ביום רביעי לאחר כניסתה של הפסקת האש לתוקף: "הצלחנו לשגר 53 טילים לעבר פלסטין הכבושה מ-1948, הצלחנו להכניס מיליון תושבים ישראלים למקלטים, לימדנו את האויב לקח".
לתושבים העזתים יש מנהג קבוע לענות בשאלות כשהם מבקשים ללעוג, או כשהם לא מאמינים למה שמספרים להם: "איפה כיפת ברזל, איפה הנפגעים מהצד השני, איפה מערך המיגון שלהם ושלנו?".
אחת הבדיחות שהתושבים המציאו יום לאחר מבצע "עופרת יצוקה" מסופרת עד היום בעזה: כשבחמאס הגדירו את תוצאות המלחמה (1,500 הרוגים, 5,000 פצועים
ובכל זאת לא כולם מקשה אחת, ישנם כאלה שמאמינים כי עצם העובדה שהפלסטינים עדיין יושבים על אדמתם, ושהם עדיין לא ברחו, זה הישג עבורנו, כך מסביר נאהד עבד אל-קאדר בן ה-45 ממחנה הפליטים ג' בליה שבצפון הרצועה. "אנחנו עדיין נאבקים ומציקים לכוחות הכיבוש, הם לא ישנים בשקט, והם לא מצליחים לגמור את חמאס, זה ניצחון", הוא משוכנע.
עבד אל-קאדר מזוהה עם חמאס. יש לו שלושה ילדים, הוא מובטל וחי בבית פשוט במחנה הפליטים, שונא את פת"ח שנאת מוות, ומאמין שהרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל, ושהמשא ומתן עם ישראל הוא בזבוז זמן.
"בישראל מבינים רק כוח, גדודי עז א-דין אל-קסאם לא יניחו את הנשק עד לשחרור פלסטין", הוא אומר ומאשים את ישראל בכל הסבל הפלסטיני, "הם לא צריכים שום תירוץ כדי לתקוף בעזה, אנחנו חיים בחושך בגלל גלעד שליט, ולמרות שהוא שוחרר כבר, עדיין אנחנו בחושך".
ביום שלישי, אחרי ההפוגה, ארגנו אנשי הג'יהאד האיסלאמי צעדה ברחוב עומר אלמוכתאר - הרחוב הראשי בעיר עזה. אלפי תומכים הגיעו עם דגלי הג'יהאד השחורים, גם חמושים רעולי פנים היו שם כדי להמחיש כביכול את הניצחון של ההתנגדות האיסלאמית. המצעד היה מפגן כוח ראוותני למדי.
אבל לא כל מי שהגיע למצעד מזדהה עם הפגנת הניצחון של הג'יהאד, רבים באים משום שהתנועה מספקת לצועדים תחבורה בחינם לעיר עזה. המונים עולים לאוטובוסים מרפיח בדרום עד בית חאנון בצפון כדי לבקר בעיר הנוצצת ולטייל בין החנויות לכמה שעות, בטח בהתחשב בכך שהתחבורה בעזה במשבר כבר חודש ימים מכיוון שאין מספיק דלק.
בעימות שהיה השבוע, הג'יהאד האיסלאמי מחזיק ביתרון בולט על פני חמאס, משום שאנשיו היו המטרה העיקרית לחיסולים במשך כל ימי ההסלמה, והם אלה שירו כמות אדירה של טילים לדרום ישראל. התחרות קיימת זה זמן רב בין הפלגים השונים בעזה, והשאלה היא מי נושא את הדגל של ההתנגדות המזוינת מול ישראל?
בחמאס ביקשו, כמו בסיבובים קודמים, להגיע במהירות יחסית לרגיעה אחרי כל הסלמה. הסיבה, כפי שטוענים רבים מתושבי עזה, היא הרצון של התנועה השלטת לשמר את השלטון בידיה. עניין זה מעורר זעם בקרב התושבים, שחלקם לא מרוצים מכך שחמאס משנה כיוון לפוליטיקה במקום לעסוק בהתנגדות ומאבק מזוין, בייחוד לאור העובדה שדרך המשא ומתן מול ממשלת נתניהו הוכחה ככישלון חרוץ.
בחמאס מבינים את המצב, והם דאגו להפגין נוכחות ערה ביום שאחרי ההפוגה. ראש ממשלת חמאס בעזה איסמעיל הנייה קיבל את פניהם של אנשי תנועת הסולידריות שהגיעו דרך מעבר רפיח, וניצל את ההזדמנות להראות מי הבוס. הוא הזכיר את הניצחון של ההתנגדות מול ישראל, ושהם הצליחו לכפות על ישראל להפסיק את מדיניות החיסולים. הוא דיבר רבות על המצור שמציבה ישראל על האוכלוסייה בעזה, ודאג במיוחד להרגיע את התושבים באומרו כי הוא פועל נחרצות לסיום מצוקת החשמל ברצועה.
הפלגים והתנועות האיסלאמיות בעזה חוגגים את כישלון המשא ומתן. הלחימה בישראל משמשת כר פורה לתעמולה שיכולה לגייס חברים חדשים ולהגדיל את המימון מבחוץ. גם ניצחון האיסלאם הפוליטי ב"אביב הערבי" מחזק אותם.
בכירי ארגון חמאס מעידים על עצמם בגאווה כי הם היו המהפכנים הראשונים נגד השלטון וכי הצליחו להדיח את הרשות הפלסטינית מעזה. כך או אחרת, בינתיים יש תחרות רב ממדית בשאלה מי מבים הפלגים השונים בעזה מייצג את האיסלאם.
כתוצאה מהקרב האיסלאמי הפכה האוכלוסייה האזרחית המקומית לדתית ומסורתית יותר, וההשפעה של הפלגים הלאומניים השמאלניים הצטמצמה מאוד. על אף שכמעט ממחצית תושבי הרצועה לא מזוהה עם פלג פוליטי זה או אחר, יש נטייה לחזור לדת ולבלות זמן רב במסגדים, מה שמסייע לאנשי דת המזוהים עם פלגים שונים להשפיע על אותה אוכלוסייה.
כל תחנות הרדיו והטלוויזיה המקומיות לצד המסגדים בישרו על ניצחון מול ישראל, וכולם האשימו את ישראל בהרג מאורגן. הפרשן הפוליטי טלאל עוקל אומר שישראל מנסה לקשור את עזה לאיראן ולכפות על הקהילה הבינלאומית להסכים להפגיז את מתקני הגרעין ועל הדרך להכות בעזה, כדי לבחון את כוח התגובה העזתי למקרה שבו ירושלים תשלח את המטוסים לאיראן.
ישראל טענה שהמטרה מאחורי חיסולו של מנהיג הוועדות היא סיכול פעולה שתכנן נגד ישראל. עם זאת, כל הפרשנים והפוליטיקאים, ואפילו האנשים הפשוטים ברחוב, לא משתכנעים מהטיעון הישראלי. הפרשן הפוליטי מחמד חג'אזי אומר שישראל יזמה את ההסלמה, כדי להוכיח שהיא מסוגלת להגן על תושביה מפני הרקטות והטילים. אחרים אומרים שממשלת נתניהו יזמה את החיסול כדי להסיח את הדעת מהמצוקה הפנימית של השלטון.
בכל מקרה, יש דילמה בקרב הפלגים הפלסטיניים כיצד לנהוג נוכח הצלחות כיפת ברזל למנוע ירי לעבר שטחים מאוכלסים בישראל. אמנם הם מדברים על מערך אסטרטגי חדש כמו זה שהציג דובר תנועת חמאס, פאוזי ברהום ביום רביעי, אבל הנושא לא מספיק חשוב בעיני האוכלוסייה האזרחית, שכל מה שחשוב לה הוא להפסיק לשמוע את רעשי המזל"טים והמטוסים מעל ראשיהם.
בזמן של מלחמה או הסלמה, לסבל ברצועת עזה יש היבטים שונים: מהחשש מפגיעה ישירה בנפש או ברכוש, ועד לשיבוש שידורי הטלוויזיה כתוצאה משידורי השליטה מרחוק במזל"טים. המילה "זנאנה" (מזל"ט) מכניסה את התושבים לדיכאון והופכת אותם לעצבנים יותר.
ה"זנאנה" הפכה בשנים האחרונות לשגרת חיים, וגם חומר להומור מקומי תוצרת עזה. אחמד סאפי בן ה-30 אומר, "אני לא מקיים יחסי מין עם אשתי כשהחלונות פתוחים, גם כשחם וכמובן אין מזגן, כי ה'זנאנה' בחוץ, והם יכולים לצלם אותנו". אחרים אומרים שהתרגלו לישון כשברקע רעש חזק של מזל"טים, ומבקשים שמישהו ישגר טיל לעבר ישראל כדי להחזיר את המזל"טים לאוויר.
סאפי ממחנה ג'בליה אף הוא, והחיים בצפון הרצועה לדבריו הם כמו חיים בבית משוגעים אחד גדול. "תמיד כשיש הסלמה הצפונים סובלים הכי הרבה, סופגים את הפגיעות הכי קשות", הוא אומר. "הדבר הכי קשה בהנחה שאנחנו לא נפגעים ישירות, זה שאנחנו נאלצים להישאר בבית כל הזמן. אי אפשר לשדר עסקים כרגיל, אנשים מבטלים חתונות, וגם אם הם משועממים, אי אפשר לצאת לבית קפה או מסעדה או אפילו לגן ציבורי".
"אתה לא יכול למנוע מחמוש רעול פנים לשגר טיל מאחורי הבית שלך", מסביר סאפי כשהוא מצביע על אחד הבתים שספג פגיעה ישירה כתגובה ישראלית לשיגור טיל מאותו המקום, "החמושים משגרים ועוזבים את המקום, ואנחנו נשארים לקבל את התגובה". גם כשיש זעם כלפי החמושים המשגרים טילים מביתו, סאפי לא פוטר את ישראל מאחריות ישירה לסבל של הפלסטינים ברצועה.
שיעור האבטלה בעזה הגיע ל-47 אחוז אחרי שנים של מצור על הרצועה. סאפי אומר ש"ברור שרבים מהנערים ייקחו חלק בארגונים השונים שמאמינים במאבק מזוין, כי קודם כל אין להם עבודה". סאפי מסביר כי הוא בעצמו הפך להיות מובטל מאז סגירת המעברים לכניסת חומרי בניין וחומרי גלם שמספקים תעסוקה למאות אלפי פועלים ברצועת עזה.
בלב העיר עזה חיי התושבים לא קלים בהרבה. נהג המונית אבו יאסר, בן 60, אומר שהוא לא יודע מתי זה יקרה גם לו, אם תחליט ישראל לחסל מישהו כשהוא במקרה במונית שלו או בכל רכב אחר בכביש, "אללה יסתור" (אלוהים ישמור), הוא אומר, "אנחנו חיים בחרדה ופחד כל הזמן".
עורך הדין ופעיל זכויות האדם סלאח אטי אומר שזה טבעי שבני הנוער יאבדו את התקווה ברצועת עזה, כי אין להם זכויות בסיסיות לקיום בכבוד, האבטלה גואה, המחירים עולים כל הזמן ובני הנוער מתקשים לחיות באופן נורמלי לאור אי היציבות הפוליטית והביטחונית ברצועת עזה. "המצור הישראלי הוא הגורם הראשי לאובדן התקווה בקרב רוב האוכלוסייה המקומית", הוא טוען.
שיעור האנשים שחיים מתחת לקו העוני הגיע ל-86 אחוז ברצועה על פי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, כך שהייאוש, התסכול והמשך אי הוודאות לגבי העתיד הופכים את חייהם של תושבי הרצועה לקשים הרבה יותר, והמשך החיים בין רגיעה לרגיעה, בזמן שעזה סגורה מכל הכיוונים בפני בני נוער במיוחד, מוסיף שמן למדורה שלא נראה כי מישהו יכבה אותה בקרוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם