החוק לחיסול הספרות
החוק שמקדמת לימור לבנת אינו "מגן" על הספרות כפי ששמו עשוי לרמז. להפך, הוא פוגע בכל שוחרי הספרות ובסופרים הצעירים. היחידים שיהנו ממנו הם הסופרים הפופולרים
בצדק נדחתה, כי משמעות הצעת החוק הזאת היא פגיעה קשה וחמורה בצרכני ובשוחרי הספרות, ופגיעה קשה וחמורה בסופרים וביוצרים הצעירים. אז על מי בעצם מגן "החוק להגנת הספרות"? אך ורק על הסופרים הפופולריים והמבוססים, שכבר כך מתפרנסים היטב מספריהם ובזכות החוק ישיאו את רווחיהם.
עיקר החוק הוא האיסור על חנויות הספרים למכור את הספרים בהנחה במשך 18 חודש (!) מיום צאתם לאור. המשמעות היא פגיעה קשה ובלתי ראויה בקהל הקוראים, בכוח הצרכני שלהם ובשוק החופשי.
לקוח שיכול היום לקנות ארבעה ספרים במאה שקלים, יוכל לאחר קבלת הצעת החוק לקנות בסכום זה ספר אחד! זהו אינו צדק חברתי, כבוד השרה. זוהי פגיעה קשה בציבור הקוראים דווקא בתקופה בה יוקר המחייה הולך ומאמיר.
יתרה מזאת, מדובר על פגיעה חמורה גם בסופרים הצעירים והפחות מוכרים. כיצד יוכל סופר צעיר לפרוץ אם ספרו יעלה 70 שקל, במקרה הטוב, והחנויות לא יוכלו למכור אותו בהנחה?
הרי ברור – גם ללימור לבנת וגם לאותם סופרים מבוססים שקידמו את הצעת החוק - שבמחיר כזה, יעדיפו רובם המכריע של הקוראים "ללכת על בטוח" ולקנות ספר של סופר מוכר ופופולרי, מאשר לתת הזדמנות לספר חדש של סופר שעליו מעולם לא שמעו. יכולתם של הסופרים הצעירים לפרוץ הופכת קשה בהרבה, אם לא בלתי אפשרית.
בשולי הצעת החוק מופיע סעיף נוסף, לפיו סופרים צעירים יזכו לפחות תמלוגים משוריינים מאשר סופרים ותיקים. סעיף זה מקומם במיוחד, כי ידוע שדווקא מי שזקוקים יותר מכל להגנה ולטיפוח הם הסופרים הצעירים, לעומת הסופרים הוותיקים המחוזרים על ידי הוצאות הספרים ומצויים בעמדת מיקוח טובה יותר.
אז מי בעצם היחידים שירוויחו מהחוק הזה? הסופרים הוותיקים והידועים, ששמם מוכר בכל בית, ושמוכרים רבבות עותקים מכל מהדורה. החוק הזה מבטיח שנתח המכירות שלהם מכלל מכירות הספרים
לחוק הזה אין אח ורע בענפים אחרים. אין חוק המחייב מחיר מינימום לדיסקים (כדי "להגן" על היוצרים), אין חוק המחייב מחיר מינימום לעגבניות (כדי "להגן" על החקלאים), אין חוק המחייב מחיר מינימום לעמלות בנקים (כדי "להגן" על הבנקאים) - ובצדק אין.
חוץ מזה, הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן. סופר בישראל יכול להתפרנס יפה מאד. הציבור אולי לא ער לכך, אבל סופר אינו מרוויח אך ורק מהתמלוגים על מכירת ספריו בחנויות. הוא מרוויח תמלוגים ו/או תשלום קבוע על מכירת ספריו בחו"ל; הוא מרוויח ממכירת הזכויות על ספריו לסרטים או לסדרות טלוויזיה; הוא מרוויח ממלגות ופרסים שונים (של המדינה, של מפעל הפיס, של רשויות מוניציפאליות, של קרנות פרטויות); הוא מרוויח ממענקי משרד התרבות בגין השאלה בספריות הציבוריות; הוא מרוויח מהרצאות על ספריו בפורומים שונים וכן הלאה.
נכון, סופר לעולם לא ירוויח כמו תשובה או נוחי דנקנר, אבל להתפרנס בכבוד אפשר גם אפשר.
ואם איתרע מזלו של הסופר שספריו הצליחו פחות, והוא אינו מצליח להתקיים רק מספריו? אז זו אינה פחיתות כבוד, בעיניי, שיעבוד בעבודה נוספת פרט להיותו סופר.
מדוע שסופר לא ירצה בחוג לספרות באוניברסיטה? מדוע שלא ילמד ספרות בתיכון? או יעבוד גם ככתב בעיתון? לא ברור לי מדוע סבורה השרה שכל הסופרים - גם אלו שספריהם אינם מצליחים - צריכים לשבת מבוקר עד ערב בביתם ולכתוב ספרים, ולממן אותם על חשבון פגיעה בצרכני הספרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם