הסיפור האמיתי מאחורי
הפיצוץ בבסיס האיראני
מאחורי הגדרות המאובטחות פותח האיום האסטרטגי על ישראל והמערב. גורמים זרים חושפים כעת מה קרה במקום עד הפיצוץ שהחריד את טהרן
לאחר סקירה טכנית על מה שצפוי להתרחש, התכבד ראש זרוע הג'יהאד ללחוץ על כפתור ההפעלה. במסכי הפלזמה הפזורים בחדר ניתן היה לראות את שלבי ההצתה של מנוע הרקטה. לפתע החריד פיצוץ אדיר את כל האזור. המתקנים הסמוכים במרכז המחקר, שבהם מאוחסנים גם חומרים מבוססי זרחן של הדלק המוצק, נפגעו ויצרו פטריית הדף ענקית.
הנזק היה מיידי. מיד החלו עשרות פיצוצי משנה ממכלי הדלק שאופסנו בבסיס ונפגעו גם הם. בתוך שניות כל האזור שבו התבצע החלק הסטטי של הניסויים נמחק. נזק כבד נגרם גם למתקנים אחרים בבסיס.
לפחות 36 איראנים נהרגו בפיצוץ. על פי נתוני בתי החולים, כל ההרוגים היו בטווח הגילים 25 עד 52, מה שמלמד על כך ששומרים זוטרים לא נספו שם. כוחות החילוץ וההצלה שהוזעקו למקום חילצו עשרות פצועים מהמתקנים המרוחקים מאזור הפיצוץ, רובם סובלים מכוויות קשות. חלקם לא שרד מאוחר יותר.
הפצועים הועברו לבתי החולים של משמרות המהפכה כדי לשמור על חשאיות האירוע, ותמונות המדמות פיצוץ תחמושת הועלו לאתרי החדשות הרשמיים, אולם אט אט נחשף באיראן הסיפור האמיתי על הפיצוץ ב"סאגאד".
למען האמת, האיראנים לא ממש היו יכולים להסתיר את הפיצוץ בבסיס הטילים הסודי. כל מי שראה את העשן הלבן שהיתמר מעל המתקנים הבין מיד כי לא מדובר בפיצוץ תחמושת, שמייצר עשן שחור, אלא בעשן שנגרם משריפת חומרים אנרגטיים המצויים בדלק מוצק.
תושבים בטהרן תיארו את עוצמתו כ"רעידת אדמה". למרבה האירוניה, זהו גם שם הקוד שניתן לפרויקט הטילים בזרוע "ג'יהאד עצמאות" על ידי אבי התוכנית, הגנרל עלי מחמודי, שחייו הגיעו לקצם בנסיבות מסתוריות עוד בשנת 2001, כמה שבועות לאחר שאיראן הכריזה על תוכנית לייצור עצמי של רקטות מתקדמות לטילי השיהאב. כיורשו מונה חוקר מוכשר מאוניברסיטת "אימאם חוסיין", בשם חסן טהרני-מוקדם.
כבר במאי 2003 אמר שאול מופז, אז שר הביטחון, כי איראן מפתחת סדרת טילים ארוכי טווח שיכולים לאיים גם על ארצות הברית. הערכה דומה הופיעה בדוח מודיעין שהוגש לקונגרס האמריקאי והתפרסם בסוף 2004, וממנה עולה כי איראן עוסקת בפיתוח שני טילים ארוכי טווח בעזרת צפון קוריאה, סין ומדינות ברית המועצות לשעבר. לטילים, כך על פי הדוח, פוטנציאל לפגוע באירופה וגם ביבשת אמריקה.
פיתוח תוכנית הטילים מנוהל על ידי המרכז למחקר, טכנולוגיה ומדע של משרד ההגנה האיראני, הפועל מהאוניברסיטה הטכנולוגית הצבאית "אימאם חוסיין". לרשותו עומדים שני ארגונים מרכזיים:
התעשייה האווירית האיראנית אחראית לרכש הטכנולוגי המשלים, והיא העמידה גם מספר מתקנים המאוגדים תחת מחלקה מס' 140. בראשם מרכז ראשי לעיצוב טילים ומספר מפעלי הרכבה, ביניהם גם מפעל לייצור והרכבת טילים שנרכש מצפון קוריאה, הממוקם ליד העיר איספהאן. בנוסף, לשני הארגונים יש מתקני ניסוי להערכת ביצועים, ומתקן מרכזי לעיצוב והתאמת מנועים.
במהלך יוני 2001, במקביל למאמץ המתמשך לשדרג את יכולת הטילים שברשות איראן, הכריז ראש ארגון ה"ג'יהאד הצבאי" באותה עת כי בכוונת איראן לערוך סדרת ניסויים שיאפשרו לה לייצר לבד את טילי השיהאב - טיל לטווח בינוני שפיתחה עם צפון קוריאה ושמגיע לטווח של 1,300 קילומטר.
זמן קצר לאחר מכן, כאמור, נמצא הקולונל מחמודי מת במשרדו באחת ממעבדות הטילים בקומפלקס "שהיד אחמט" בטהרן, סמוך לאוניברסיטה "האימאם חוסיין". הגרסה הרש- מית הייתה שמת מהתקף לב. גרסאות אחרות טענו שמת במהלך ניסוי, ומשפחתו טענה שנורה על ידי המודיעין האיראני, שחשש כי בביקורו האחרון בארצות הברית העביר מידע מודיעיני לאמריקאים.
ב-2002 חתמו איראן וצפון קוריאה על שיתוף פעולה ארוך טווח לעיצוב דור חדש של מנועי רקטות, המתבסס על טיל ה"טאיפו-דונג 2". בהתאם להסכם החלה צפון קוריאה לשנע, במהלך השנים שחלפו מאז חתימתו, חלקי טילים ומנועים המיועדים למרכזי המחקר שהוקמו ליד טהרן.
אחד מאותם משלוחים נחשף ביוני 2003, בעת שהרשויות הפדרליות בארצות הברית דיווחו על נתיב קבוע שעושה מטוס מטען איראני מדגם "Il-76", מנמל התעופה סוזן שבצפון קוריאה - לטהרן. מקרה נוסף אירע בדצמבר 2009, כשמטוס מדגם "Il-76", המשמש רשת הברחות מבלארוס, נתפס בעת שנחת לתדלוק בשדה התעופה בבנגקוק, כשבקרבו חלקי טילים בליסטיים במשקל כ-40 טון , שהועמסו בצפון קוריאה והיו מיועדים לאיראן.
בנובמבר 2010 נחשף ב"ויקיליקס" מזכר מסווג מפברואר 2010, שממנו עולה כי צפון קוריאה העבירה לידי איראן 19 טילי "נו-דונג B", המבוססים על הטיל רוסי הידוע "R-27". " איראן רוצה מנועים שיכולים להשתמש בדלק אנרגטי יותר", נאמר במזכר. "רכישת הטילים תעניק לאיראן את אבני הבניין לפיתוח דגם חדש של מנועי טילים חזקים יותר, וזאת באמצעות מתודולוגיית פיתוח המוכרת כ'הנדסה הפוכה'".
אם לא די בזה, בתחילת 2011 חשף שר הביטחון האיראני תוכנית לבניית עשר מעבדות למחקר רקטות וטילים, כחלק מ"תשתיות תעשיית החלל של איראן". התוכנית הוצגה במסגרת יום החלל, כשהנשיא מחמוד אחמדינג'אד חונך את אחת המעבדות. בסדרת צילומים שמתפרסמת באתרו הרשמי של אחמדינג' אד נחשף רכב (רקטה) לנשיאת לוויינים הממוקם בתוך כן שיגור גדול, מהדגמים המוכרים שבידי איראן, ומתאים לשיגור ניסיוני של טילים בליסטיים גדולים במיוחד. בתמונות ניתן להבחין בסדרה של מכשירי בדיקה לחלקי טילים ורקטות.
במערב ערים לעובדה שטילים ארוכי טווח, שיכולים להגיע עד לכ-10,000 קילומטר, יאפשרו לאיראן לאיים על החוף המזרחי של ארצות הברית. צפון קוריאה יכולה להיעזר בטיל כזה כדי לאיים על החוף המערבי של ארצות הברית.
המרכז למחקר רקטות של ארגון הג'יהאד ממוקם בקילומטר החמישי של הכביש המוביל מהכפר בידג'נה לכפר מחמודעבד. זהו אזור שומם המשכן בעיקר קומפלקס גדול השייך לחטיבת הטילים "אל-חדיד" - חלק מבסיס הטילים "סאגאד". סדרת צילומי לוויין שהוזמנה לאורך השנים על ידי גופי מחקר אמריקאיים, מלמדת על כך שהמתקן נמצא במעקב כבר עשר שנים.
בתמונת הלוויין ממרס 2003 נראה בסיס המשתרע על קילומטר רבוע, ופועל זה שנה או שנתיים. בבסיס שני מבנים מנהלתיים, צריף ארוך המשמש את המנהלה, ארבעה האנגרים של כ-40 מטר ועוד שניים שאורכם 24 מטר. בשולי הבסיס הוכן שטח לאחסון אשפה מוצקה, אולם רובו נראה ריק, מלבד כמה גלילי מתכת שאורכם שישה עד תשעה מטרים. בחניה, על דרך הכורכר, חונים חמישה רכבים.
במהלך 2004 הורגשה התעוררות בבסיס. בחניה חונים דרך קבע 15 רכבים, ובתוך הבסיס זוהתה תנועה ערה של כלי רכב באורך עשרה מטרים. ייתכן שהפעילות הייתה קשורה לניסויים שערכו האיראנים באותה שנה בפיתוח רקטה המונעת בדלק נוזלי ומתבססת, כנראה, על מנועי ה-SS4, בניסיון לשפר את טווח השיהאב עד ל-2,000 קילומטר.
הצילומים ממרס 2007 לא מראים כל שינוי בתחומי הבסיס, אבל ניתן לזהות דרך שנסללה למרחק קילומטר וחצי מהבסיס ומובילה למתקן חדש לבדיקה אופקית של מנוע הצתה בשלב ראשון - כנראה מדובר במנועים שפועלים על דלק נוזלי. ההערכה היא שמתקן זה נבנה כחלק מניסוי בפיתוח טיל חדש, שיגיע ל-5,000 קילומטר , במסגרת פרויקט "קאווסר", שניהלה קבוצת "שהיט אחמט".
את עיקר ההתרחבות בבסיס ביצעו האיראנים בין יולי 2009 למאי 2010. בחניה נצפו למעלה מ-20 רכבים, ורחבת האשפה מתמלאת בהדרגה בפסולת מתכתית מגוונת המפורקת מהמתקנים הקיימים. במרכז הבסיס נבנתה בריכה לטיהור תוצרי תעשייה כימיים, המקושרת להאנגרים הקיימים. תשתית הכבישים משער הכניסה לבסיס ובתוכו חודשה, ובכניסה לבסיס עומד מבנה המשמש את מערך האבטחה.
באזור המנהלתי החלו עבודות שיקום הכוללות בין היתר הוספת מגרש ספורט לרווחת אנשי הבסיס.
חלק מרכזי בשדרוג הבסיס נצפה באזור המערבי של המתקן, שבו נבנה משטח בטון גדול ועליו מוקם האנגר מרכזי ענק וגבוה במיוחד, בעל גג מקומר בצבע כחול, המזכיר האנגרים המשמשים את תעשיית התעופה והחלל. במרחק כעשרה מטרים מפתח ההאנגר נחפר בור עמוק המשמש לבניית מה שנדמה כמתקן בדיקה בטיחותי. למתקן הזה יהיה תפקיד מרכזי בפיצוץ הדרמטי ב-12 בנובמבר 2011.
גם מתקנים מחוץ לבסיס הורחבו, ובתמונות הלוויין מיוני ומספטמבר 2011 אפשר ללמוד על הארכיטקטורה הסופית של בסיס הניסוי, שהפך למרכז מתקדם למחקר ופיתוח טילים ארוכי טווח. מעבר לחניה הוותיקה נוספו שתי חניות מקורות, האחת לכלי הרכב של העובדים והשנייה למשאיות או גוררים כבדים. ברחבת האשפה יש עדיין פסולת מתכתית, אבל גם מארזי עץ גדולים שתכולתם נפרקה ביוני 2011 על ההאנגר המרכזי, ששימש כנראה להתאמת מנועים על אבטיפוס של טיל.
עוד נחשף, כי ממול להאנגר המרכזי עומד הבור שאליו יש להוריד את מנוע הטיל - באמצעות עגורן שמוקם מולו וגם הוא נצפה שם. חלק מההאנגרים הורחבו משמעותית ולאחד מהם התווספה חצר גדולה. להאנגר אחר התווספה יחידה חיצונית המיועדת להפוך אותו למתקן המאפשר ליצוק מנועי רקטה בתנאי ואקום. ההאנגרים האחרים משמשים, כך מעריכים מפענחי תמונות הלוויין, לבדיקות עומס וביצועים של רקטת הטיל בסביבה המדמה תנאי גובה רב, רטט, הלם, תאוצה מתמדת, חום ולחות.
ניסיון העבר מלמד כי במקום שבו נערכים ניסויים בנשק השמדה המוני, שאיראן ומומחיה מנסים לפתח, אין ואקום. בתקופות שבהן מדינות כמו סין ורוסיה מסרבות לפעול נגד איראן, פועלים כוחות שמשבשים את אותם פרויקטים מא- יימים. כוחות אלו מזוהים, על פי פרסומים זרים שונים ודיווחים באיראן עצמה, כשירותי המודיעין של ישראל, ארצות הברית ובריטניה, והם מסתייעים גם בגורמי אופוזיציה מקומיים.
כך, למשל, נהרגו באוקטובר 2010 כ-20 אנשי משמרות המהפכה בפיצוץ מסתורי ליד בסיס טילים איראני כ-400 קילומטר מטהרן. הבסיס שימש את טילי ה"שיהאב 3", וההערכות במערב הן שהפיצוץ לא נגרם משריפה במחסני התחמושת, כפי שטענה איראן, אלא בכוונת מכוון. יותר מ-150 טילים נהרסו בפיצוץ, שאחראי לו, כך על פי תחקירנים איראנים, כוח קומנדו שהטמין פצצה המופעלת בשלט רחוק, שהופעלה בשעה שרוב החיילים והקצינים עזבו את המבנה לתפילת הבוקר.
עוד חיסול שבוצע לאחרונה הוא זה של פרופ' מוסטפא אחמדי רושאן, מהנדס כימיה. רושאן עסק במחקר המסייע לשדרג תהליכים גזיים, והיה אחראי לניסוי של צנטריפוגות מדור חדש שנערך במתקן העשרת האורניום בנתנז. הצנטריפוגות הללו הועברו למתקן החשאי ליד קום כחודש לפני חיסולו. המחקרים שעליהם עבד שימשו לטענת מכריו גם לייצור מרכיבים במנועי רקטות הטילים.
ואז הגיע הפיצוץ ב-12 בנובמבר 2011. הנזק שחטפו האיראנים היה כפול. העבודות ב"סאגאד" נעצרו לעת עתה, וכוח האדם שלהם ספג מכה משמעותית. על המתקן ב"סאגאד" הופקדה חטיבת פיתוח הטילים של "ג' יהאד עצמאות", זרוע מחקרית צבאית שהוקמה במהלך המלחמה בין איראן לעיראק בשנות השמונים, לצורך פיתוח עצמאי של אמצעי לחימה עבור כוחות היבשה, הים והאוויר ולאור האמברגו שהטילה ארצות הברית על איראן.
כבר בשנות התשעים ניסתה איראן להקים מרכז למחקר ופיתוח מנועי רקטות המונעות בדלק מוצק. באמצע העשור ניהל פרופ' מהדי עקלאג'י, בכיר במשרד ההגנה האיראני, מגעים עם האוניברסיטה הטכנולוגית הממלכתית הבלטית בסנט פטרבורג, בניסיון לכונן שיתוף פעולה אקדמי במסגרת מרכז משותף שכונה "פרספוליס". המטרה מאחורי היוזמה: הכשרת קבוצות של סטודנטים איראנים לעיצוב וייצור רקטות המונעות בדלק מוצק.
בראש המרכז שנבנה ליד טהרן עמד הגנרל חסן טהרני-מוקדם, ראש זרוע הג'יהאד להצטיידות עצמית. מוקדם שימש בתשע השנים האחרונות כראש חטיבת הטילים בארגון. מוקדם צמח כקצין טכני בחטיבת הארטילריה של משמרות המהפכה. חבריו לדרך מספרים כי היה חובב מושבע של כדורגל ועודד את חבריו לעסוק בספורט. אולי זה ההסבר למגרש הספורט שהוקם בבסיס.
מוקדם היה ההרוג הבכיר ביותר בפיצוץ. לצדו נהרג גם קצין בכיר בשם מהדי דשטבן-זאדה, תת אלוף מחטיבת המחקר של אוניברסיטת "אימאם חוסיין". זוהתה גם גופתו של מוחמד סלג'י, יו"ר אוניברסיטת הג' יהאד, שנכח במקום לצד קבוצת מחקר של האוניברסיטה, שסייעה למחקר.
אחד מאותם מומחים שטופחו במשך שנים בארגון הג'יהאד להצטיידות עצמית הוא סייד רזא מיר-חוסייני, בן 47, בעל תואר שני בכימיה. מיר-חוסייני נחשב לאחד המעצבים הראשיים של מנועי הרקטות ומותו הוא אבידה קשה למוסדות הפיתוח העצמי של מערך הטילים האיראני. מומחה נוסף הוא מוחמד ג'הולמי, חוקר השייך ל"ג' יהאד עצמאות" ובעל תואר שני בתעופה וחלל, שהיה אמון על הנדסת רכבי נשיאת הטילים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם