מילה טובה
ביניש דחתה כל ביקורת כ"התקפה" על בית המשפט. היא פגעה דווקא בצד החיובי שלו כי הביקורת הייתה לגופו של עניין ולא לגופם של אנשים
לא בענייני גיוס חרדים ולא בענייני משפט וממשל וביטול חוקים, וגם לא בענייני מגרון. כך שאם נעשה סדר בדברים, כדאי לומר שרוב רובו של העיסוק השיפוטי מצוי דווקא בתחומים הנסתרים מהעין הציבורית: דיני נזיקין ופלילים וחוזים ומקרקעין ושאר ערעורים בעשרות תחומים. עבודה קשה שאין לה שום ביטוי בכותרות. ומכל העבודה השוטפת אנחנו חשופים רק לאותן החלטות שנויות במחלוקת, שהן חלק קטן מהעבודה.
העבודה השוטפת בוצעה, ולא סתם בוצעה. שופטי ישראל היו ונותרו סלע של מקצועיות. כמשפטנים הם הטובים בתחומם. עוד סיבה לגאווה ישראלית. הבעיה מתחילה באותה יומרה לערב מין בשאינו מינו. מי שאמון על דיני נזיקין ועל פלילים אינו אמון בהכרח על עניינים פוליטיים, גם אם הם חוסים תחת המשפט החוקתי. חלק מפסקי הדין בתחומים הללו נראים כמו פמפלטים פובליציסטיים.
לפעמים ראויים יותר. לפעמים פחות. אלא שאין שום דבר שהכשיר את השופטים לעיסוקים הללו. ואם כבר עוסקים בהם, יש צורך בידע מסוג שונה, שעם כל הכבוד לשופטים, ספק אם יש להם אותו. נכון, ביקורת שיפוטית על חוקי פרלמנטים והתערבות בתי משפט חוקתיים בנושאים שלטוניים - קיימות במדינות דמוקרטיות רבות. אלא ששם המעורבות
היא של בתי משפט שנועדו לכך.
בתי משפט חוקתיים. בתי משפט שבהם הרכב השופטים מלכתחילה משקף ומייצג הרבה יותר את קשת הדעות. המינויים לבתי המשפט הללו הם פוליטיים, אך לא במובן השלילי אלא הדמוקרטי. כאשר ביניש, כמו כל חברי האסכולה שלה, דחתה את הביקורת, כל ביקורת, כ"התקפה" על בית המשפט, היא פגעה דווקא בצד החיובי והמרכזי של עבודת בית המשפט משום שהביקורת, ברובה הגדול, הייתה לגופו של עניין, לא לגופם של אנשים מסוימים, גם אם מדובר באנשים שהובילו את האסכולה הבעייתית.
דרכה של ביניש לא הייתה סוגה בשושנים. היום, משום מה, מזכירים את "הפוליטיקאים" שכביכול רדפו אותה מראשית דרכה. זה לא מדויק. אלה היו דווקא חבריה השופטים והמשפטנים שלא רצו לראות אותה כנשיאת בית המשפט העליון.
בהצבעה הראשונה בוועדה למינוי שופטים היו אלה ארבעת הפוליטיקאים שהצביעו בעדה וחמשת המשפטנים - שלושה שופטים, בראשות הנשיא דאז מאיר שמגר, ושני נציגי לשכת עורכי הדין - שהצביעו נגדה. עברה עוד שנה: שמגר פרש, אהרן ברק נהיה נשיא, והוועדה אישרה אותה פה אחד. ולא, אין להצטער על כך. ביניש הייתה שופטת ראויה ונשיאה ראויה, למרות המחלה הידועה להפוך כל ביקורת ל"התקפה".
ולכן צריך לזכור ולהזכיר את בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים. שם כוחו. שם גדולתו. גם לביניש תרומה אדירה לבית המשפט הזה. שם היה רוב הנפח של עבודת בית המשפט שבנשיאותה. שם הייתה העבודה המקצועית והמעולה. הוויכוח הנוקב לא ייעלם, אבל היום, לפחות היום, מותר לשלוח לה ברכת פרידה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם