ילדותם השנייה: ביקור אצל יתומי משפחת פוגל
בביתם של סבא וסבתא בי-ם, הכי רחוק מזיכרונות הלילה הנורא לפני שנה באיתמר, תמר פוגל ושני אחיה הקטנים מנסים להתחיל לחיות מחדש
שנה מלאה למה שנחקק כרצח האכזרי ביותר שידעה מדינת ישראל. אב ואם ובן ועוד בן ותינוקת - ושלושה ששרדו. תמר הבכורה מחייכת עכשיו. מפטפטת עם החברות בסלולרי בשפת הנעורים הסודית, העליזה. זהרורי נמשים חמודים מרצדים על אפה ולחייה.
אם יש נקמה שלא ברא השטן, זו התמימות הרעננה, הנערית, הנפלאה שלה. "אין לי מה להגיד או לספר על עצמי", היא אומרת בפשטות ומביטה בי בעיניים התכולות של אמא שלה.
יש לה קוקו וקרוקס ודודה ודוד שבאו לגור בצמידות והביאו את ילדיהם לחבוש ולנחם, כי רק ילדים יכולים להתנהל סביבך בטבעיות גמורה. יש לה סבא וסבתא שבורים ומרוסקים, שהדביקו את עצמם למענה ולמען אחיה, כי רק מבוגרים מסוגלים להבטיח שלא יעזבו את היד.
טלי והרב יהודה בן-ישי, ההורים של רות פוגל ז"ל, מספרים על הבת והחתן, ותמר מהנהנת. תרצי גם את לספר מי היו בשבילך, אני שואלת, איזה חותם השאירו בחייכם המשותפים הקצרים? עכשיו היא מהרהרת. ומחליטה שלא. ושוב החיוך הזה, קצר וכן ונבוך. "מאז הרצח המון אנשים רוצים לראיין אותה", אומר הדוד שלה, יוחאי. "אבל תמר מרגישה שכשלא צריך אז לא עושים. היא מאוד אמיתית וישרה. לא מתבלבלת".
הייתה הבת הגדולה, היחידה לרות ואודי פוגל, עד שנולדה הדס. "וכל כך קשורה לאמא שלה, ממש באופן יוצא דופן", אומרת הסבתא טלי ומלטפת את כף ידה הקטנה של נכדתה. "רותי
סבתא טלי מוחה את דמעותיה באצבעות חזקות של אישה שגידלה תשעה ועכשיו עוד שלושה. "ייתכן שהיה בהיפרדות הזו סוג של הכנה למה שיבוא. אני רואה את זה בצורה מאוד מאוד ברורה. כאילו רותי חשה במשהו ורצתה להכין את הילדה שלה לקראתו. זה קרה גם אצלי. היינו כל כך קשורות ומחוברות, ובתקופה האחרונה לפני הרצח רותי אמרה לי'אמא, אנחנו צריכות קצת להתרחק'.
"לא פיזית, כי לא גרנו ליד, אלא נפשית. ואני לא הבנתי למה, אבל סמכתי עליה ולא לקחתי את הדברים בצורה קשה. חשבתי, כנראה זה מה שהיא צריכה. רק עכשיו אני מבינה שרותי רצתה להכין אותנו".
סבתא טלי כבר תכננה עם בעלה את ההורות המאוחרת. "רוב הילדים יצאו מהבית", אומר הסבא, הרב בן-ישי. "אליחי, הילד השמיני שלנו, התגייס לצבא והודיה סיימה את התיכון. הבית כבר התחיל להתרוקן ופתאום הוא שוב פעיל וחי. זה לא בית דיכאוני. אנחנו לא בוכים כל היום. בוכים בהחלט, אבל במידה, וגם לא כל כך כשהילדים נמצאים. וכשבוכים זה טבעי וזה בסדר. זה סוד החיים. משהו חי וכואב, חי ומלא סבל, חי ומלא שמחה".
"בתקופה הראשונה, מיד אחרי הרצח, לא הייתי מוכנה לקבל את האמהות החדשה", מחדדת טלי. "היה בי כעס גדול, ממש מרד פנימי. שאלתי את אלוקים למה זה קורה לי. הרי אני כבר לא בגיל המתאים לגדל מחדש שלושה ילדים.
"כבר ילדתי וגידלתי ילדים ומילאתי את התפקיד שלי. אני לא יכולה לחזור לזה. ויחד עם זאת, היה ברור לי שאחזור לזה. לא היה לי צל של ספק שאחזור לזה. היום אני כבר לא שם, כמובן, כי התרגלתי, כי אני יודעת שזה מה שאני צריכה לעשות וגם בגלל שאני מקבלת כל כך הרבה מהילדים. היום אני כבר לא יודעת מי נותן יותר, אני לילדים או הילדים לי.
"ילדים זה תסיסה. סקרנות. ילדים זה תעלולים ומחשבות רציניות ואפשר לצחוק איתם ופתאום לבכות. היום אני יכולה להגיד שבעלי ואני מרגישים התחדשות. נס. חסד גדול. גם אם צריך לקום בלילה. גם אם צריך לחזור לגן השעשועים ולבית הספר. הנה, ישי הקטן מתעורר הרבה בלילות. אני יוצאת מהמיטה ורצה אליו. ואז הוא מחבק אותי חזק ואומר לי, 'סבתא, אני התינוק שלך'".
זו הייתה השבת הראשונה של מרס אשתקד. המשטרה הגיעה אל בית ההורים בירושלים עם בשורת האיוב, ולא מצאה איש. "הקדוש ברוך הוא עשה איתנו חסד ושלח אותנו לעשות את השבת עם משפחתו של יוחאי בצפון", משחזר הרב יהודה. "העניק לנו עוד כמה שעות של נחת. אז הייתה שבת כמו שצריך. בדיעבד, אני חושב שהשבת הזו הייתה קצת מיוחדת".
"בדרך אל יוחאי, ביום שישי, שוחחנו עם רותי בפעם האחרונה", נזכרת טלי. "דיברנו על ההכנות לחג הפורים ועל תחפושות ואורחים. שמתי את הטלפון על רמקול וכל הדרך דיברנו והתגלגלנו מצחוק כמו שאף פעם לא צחקנו. רותי סיפרה על אורחים שבאים מבוסמים לארוחת החג ועל האחרים שלא מבינים למה משתכרים בפורים.
"ואז היא אמרה: 'אמא, את יודעת, לא בטוח שנבוא לסעודת פורים'. מעולם לא חגגנו את חג הפורים בלי הילדים. תמיד מגיעים כולם. בסוף היא צדקה. לא הייתה סעודת פורים רגילה. לא הייתה רותי".
באותה שעה, בבית משפחת פוגל באיתמר סיימו את סעודת השבת יואב בן ה-11, אלעד בן הארבע, הדס, רק בת שלושה חודשים ושני האחים שבעת הטבח ישנו בחדר נפרד וניצלו - רועי בן השמונה וישי בן השנתיים. כולם חיכו שתמר תחזור מהתנועה. לכן לא סגרו את הדלת.
"אתה בתוך יישוב ידידותי, מרגיש בנוח", אומר הסב. "אנשים טובים לא יכולים אף פעם לדמיין עד הסוף כמה עמוק הרוע יכול להיות. הטוב לא חי באשליות, אבל עדיין לא יכול להגיד לעצמו שבכפר לידך זוממים כל רגע לרצוח משפחה שלמה. אי אפשר להכיל מחשבה כזו. אם מישהו היה בא ומעלה בדעתו ששני צעירים ייכנסו לבית ויהרגו את הבת שלך והחתן שלה ושלושה ילדים, כולל תינוקת, הייתי אומר לו, משהו נגוע אצלך אם יכולת להעלות בדעתך רוע כזה".
כשיצאה השבת היו הגברים בבית הכנסת, מקדשים את הלבנה. "אליחי התקשר ואמר לי 'אמר, היה פיגוע באיתמר' ", משחזרת טלי. "התקשרתי מהר לטלפונים של רותי ואודי ואף אחד לא ענה. התקשרתי לאוריה, הבת שלי שגרה ביישוב הסמוך בפסגות. והיא בכתה ואמרה לי 'אודי ורותי הלכו'".
עוד לא הבינה את גודל השבר כשהרב בן-ישי התחיל גם הוא להרגיש משהו. "המון אנשים רצו פתאום לתפוס איתנו טרמפ לירושלים", הוא משחזר. "ויוחאי אמר לכולם, זה לא רלוונטי. אי אפשר. הבנתי שמשהו לא תקין. לא הבנתי מה".
הודיה הצעירה קיבלה את הבשורה ראשונה והוציאה את יוחאי מבית הכנסת. "קראה לי הצדה ואמרה שחייבים לחזור הביתה בגלל שהיה פיגוע באיתמר. אחר כך סיפרה את כל הפרטים. לקחתי את אבא אל הבית שלי. בדרך הוא חזר ושאל 'מה קרה, יוחאי? דבר איתי' ואני מנסה לדחות. אומר לו, נדבר בהמשך. נראה בהמשך, ובסוף סיפרתי".
טלי: "שאלתי את יוחאי - כולם, כולם הלכו? והוא אמר: 'אמא, רותי ואודי נרצחו, ויואב ואלעד נרצחו. וגם הדס הקטנה. ואני לא רציתי לשמוע. לא רציתי לקבל. לא יכולתי לקבל".
יוחאי: "הבטתי בעיניים של אמא ואמרתי לעצמי, זהו, הלכה לי האמא, אין יותר אמא. כולם ניסו לספוג, לעכל. השעות הראשונות היו משהו לא מוגדר. שואלים אותך ואין לך שיקול דעת בכלום. אתה לא מסוגל לתעדף דברים, להחליט מה טוב או רע. אני זוכר שחברים התקשרו ושאלו אם לבוא ועניתי על אוטומט, 'תעשו מה שאתם רוצים'. אחר כך התארגנו לנסיעה חזרה לירושלים. בשלב הזה כולם ידעו את היקף הזוועה. וכשהגענו אל הבית חיכו לנו בחוץ מאות אנשים".
את הילדים פגשו בלוויה. "הביאו אלי את תמר ורועי", בוכה טלי. "והם חיבקו אותי כל כך חזק, והיה כל כך הרבה בכי, אבל גם נחמה הייתה שנותרו לנו שלושה. לכל הפחות השלושה. ולמרות שחיבקתי אותם במשך כל השבעה הם לא היו בעולם שלי. בכלל. יומיים אחרי הלוויה הבאתי את ישי מהמטפלת באיתמר. ורק אחר כך התחלתי להרגיש את הדברים. ילד לא מבין, גם מבוגר לא מבין, אבל המציאות מכריחה אותו לחזור אל הקרקע. והיה כל כך הרבה מה לעשות. ברוך השם שהיה. זה שמר עלינו שדעתנו לא תיטרף.
ימים אחדים לאחר הלוויה, כשהדי הרצח עוד לא נמוגו, בארץ, כמו בעולם כולו, פורסמו תמונות הזוועה של ההרוגים באינטרנט והקצינו את הסערה. האב שניסה ברגעיו האחרונים להגן על בתו התינוקת, המיטה הספוגה בדם, הטלית המוכתמת, הילדים הרכים פשוטי ידיים ורגליים היו חומרים בלתי נסבלים לצפייה והעלו לדיון את השאלה המוצדקת האם בשם ההסברה מגיע לנרצחים שרגעי מותם יהפכו מקדושה לצהוב.
"מחינו על המעשה הזה בכל תוקף", אומר הרב בן-ישי. "מי שעשה אותו פעל שלא בהסכמתנו. אולי חשב שהוא משרת את האינטרס ההסברתי של ישראל, אבל הוא עשה טעות וחילל את הקודש".
אחר כך היה מי שהתנצל, אבל זה היה מאוחר מדי. "המעשה פשוט הוסיף צער על צער", קובל יוחאי. "בהתחלה ניסו להגיד שביקשו את רשותנו. אף אחד לא ביקש מאיתנו רשות, אבל גם אם היו מבקשים, איזה ערך יש לשיקול דעת בזמן כזה? ".
אתם ראיתם את התמונות?
"חס ושלום".
תמונות משפחת פוגל מקשטות את קירות הבית. רות ואודי בסלון, יואב ואלעד והדס במטבח ובמבואה. יהודה בן-ישי, רב מדרשת אורה, ורעייתו טלי מאמינים בפשטות הזרימה של החיים. בלי להסתיר ובלי להסתתר. תפיסת עולמם החומלת, הרואה את האור הגנוז בתוך החושך הגדול, מעוררת השראה.
יוחאי (37) הוא בנם הבכור, שנייה הייתה רותי, בוגרת תואר שני להוראה ותלמוד במדרשת הרובע "וחיה, תוססת, מלאת אש פנימית, אישיות מאוד חזקה", מעידה עליה האם. "אף אחד לא נשאר אדיש לידה. תמיד הטביעה חותם. הייתה מוכשרת מאוד, אבל לא הסכימה לממש את כישרונותיה על חשבון הילדים והבעל. בגלל שהייתה אמא בכל רמ"ח איבריה, הייתה שרויה בקונפליקט שבין המסירות הטוטאלית לבעלה ולששת ילדיה בלי לוותר על האני שלה, הפנימי".
תחילה התגוררו רותי ומשפחתה בנצרים, אחר כך פונו מגוש קטיף ועקרו לאיתמר. "הם לא יצאו משם בזעם", אומרת בן-ישי. "הם לקחו את זה על עצמם. אמרו שאם עם ישראל מוכן לוותר על חלק מארצו, כנראה שלא הצלחנו להחדיר בו את חשיבות האחיזה. הם תמיד אמרו, עם ישראל זה אנחנו, ואיך נוכל לכעוס על עצמנו? היה להם חשוב לצאת מן הבית לפני שיגיעו החיילים וידפקו בדלת. הם לא רצו שלילדים תהיה טראומה. שלא יראו חיילים, עצמם ובשרם, מגרשים יהודים מביתם".
" הייתה ברותי תכונה של מנהיגות", מוסיף אביה. "מצד אחד היא שאפה לשלמות, לאידאלים גבוהים, ומצד שני הייתה מאוד מחוברת למציאות. זורמת כזו. אם עכשיו צוחקים אז עד הסוף, ואם רציניים גם עד הסוף. כשגרו בנצרים, ההתמודדות הביטחונית הייתה מאוד לא פשוטה. פעם אחת היא צלצלה ואמרה, "בדיוק ירו עלי בדרך". כולנו נסערנו והתרגשנו והיא הרבה פחות. נכון, לא נעים שיורים עליך, אבל אם בחרנו לגור בנצרים, הבחירה כללה גם את האפשרות הזו. היא הייתה מפוכחת, ידעה שהחיים באיתמר עלולים לדרוש ממנה הכל".
ולו ידעה מראש מה יהיה המחיר?
"אני לא חושב שהיא הייתה אומרת 'למה זה קרה לי'. שאלה כזו לא הייתה עולה אצלה בכלל. אני לא יכול לדבר בשמה, אבל ככה אנחנו מרגישים. רותי הייתה מקבלת עליה את הדין. היא הייתה אומרת, אלו החיים שבחרנו. מראש ידענו במה זה כרוך".
" לפעמים אני חושבת שייתכן שהייתה אומרת, חסד עשה איתי האלוקים שנטל את נשמתי ולא השאיר אותי להתאבל על בעל ושלושה ילדים", דומעת טלי. "אני כל הזמן אומרת את זה, אבל רק בדמיוני".
" אני לא חושב שככה הייתה אומרת", מתנגד בעלה.
"רותי הייתה משלימה עם הגזרה. הייתה אומרת שעם כל הקושי, צריך להמשיך להתמודד. לא התאים לאופי שלה להגיד שיש משהו שאי אפשר להתמודד איתו. אילו הייתה יכולה, הייתה אומרת, אל תחשבו שלא נשארתי בחיים כי היה בלתי נסבל להישאר בחיים אחרי אובדן כזה. אלא כי בחרתי. כי עשיתי את החשבון מראש ובגלל שבחרתי, אני צריכה לשלם על הבחירה".
רבים שואלים אם יש צידוק לקחת משפחות וילדים למקומות עם סיכון.
"אנחנו בודקים את עצמנו לפי השייכות והנטייה הפנימית. הרי לא מתקבל על הדעת שאדם שמשרת בצבא ישאל את עצמו האם להתגייס בגלל הסיכון. ברור שיש סיכון, כל בר דעת מבין את זה, אבל הוא לא קנה המידה לעשות את מה שצריך לעשות. מי שקשור לארץ ישראל בכל נימי נפשו, החשבונות האלה לא מעסיקים אותו. הוא לוקח בחשבון את הסכנה ונוקט באמצעי הזהירות".
יוחאי : "מי שהולך לצבא לוקח את הסיכון על עצמו. אבל מי שמתגורר ביישוב מביא איתו גם את הילדים. אנשים במדינה שואלים, מה הצידוק לסכן את הילדים שלך? ".
טלי : "אני אשיב לך. ברגע שאתה בוחר לגור בישראל, אתה מחליט משהו מאוד טוטאלי. בחו"ל הרבה יותר קל. הילדים לא מתגייסים לצבא, בגיל 18 כבר לומדים באוניברסיטה, הכל מסודר, אין סכנות. ברגע שמקבלים החלטה לחיות את ההיסטוריה של העם בדור הזה, המשמעות היא לעשות את המעשה עד הסוף, כולל כל הסיכונים. אנחנו עלינו לארץ כי ידענו שיש בה המון אור.
"השמים מאירים יותר. התורה שאנחנו לומדים בה הרבה יותר חדה ועמוקה, ספרי הקודש של הרב קוק עוסקים באורות של ארץ ישראל. אנחנו אנשי אור, ולמרות הכאב הגדול, אנחנו מנסים להמשיך את האור של אודי ורותי ולהציע אותו לילדים".
הילדים באמת מוארים, מעידים הסבא והסבתא. עוצמתיים ומלאי כוחות כהוריהם. "הייתי מצפה שיהיו מפורקים, שנצטרך לאסוף אותם, ממש לאסוף", אומרת סבתם, "אבל בפועל גילינו שיש להם כוחות בלתי רגילים. הם כואבים מאוד אבל ממשיכים לחיות ולהתמודד. הם לא בוכים כל היום. בוכים בהחלט, כן, תמר בעיקר. אבל כשאין בכי יש השלמה ונחישות ואפילו רגעים רבים של שמחה. כגודל היעדר החיים, כך גודל החיים שהם הכניסו הביתה".
"אחרי הפיגוע כל האיזון השתנה במשפחה", אומר הרב בן-ישי. "צריך למלא המון משימות באינספור נושאים ותחומים. צריך לקבל החלטות מהותיות. מעשיות. למשל, איפה לומדים מחר, הרי כל החברים שלהם באיתמר, ואיך מספקים להם מסגרת חיים שהיא מצד אחד שונה ומצד שני מהווה המשך למה שהכירו.
"והאם מדברים על ההורים, ואם כן, איך מדברים, מה מספרים, באיזה כאב נוגעים ואיך בוחרים לגעת בו. ובתוך כל זה אנשים מקיפים אותנו. כל העולם. הרי יש אנשים שחיים אסונות בצורה הרבה יותר אנונימית ואצלנו הייתה התעניינות עצומה שלא נגמרת לרגע".
איך מנחמים אותם?
"אנשים מבוגרים יכולים להבין שאין ברירה וצריך להמשיך", אומרת בן-ישי. "אבל ילד זה רגש. זה צורך נורמלי וקושי בהתגברות והשלמה. הילדים מודעים היטב למה שקרה אבל מודעים גם לטוב. הנה, האזכרה מתקרבת, וערב אחד ראיתי שרועי מאוד עצוב.
חיבקתי אותו ואמרתי לו,'מה אתה אומר, רועי, אנחנו נתגבר?', והוא אמר לי,'כן, סבתא, נתגבר'. אז שאלתי,'תגיד לי, העולם הזה הוא טוב או רע?', והילד הזה, מהמקום הכי תמים והכי נקי, אמר לי:'למרות כל מה שקרה לנו, סבתא, העולם הוא טוב'.
" גם ישי הקטן מתמודד בצורה מדהימה. הוא תובעני כמו כל ילד קטן, אבל הדרישות שלו מחברות אותי לחיים. הוא מעניק המון אהבה וגם מתעצבן מהר ובוכה הרבה. הוא מתגעגע מאוד. הרבה פעמים הוא קורא לי'אמא'. בהתחלה היה לי קשה. אבל ידעתי שזה מאוד חשוב בשבילו, אז עודדתי את זה. אני אומרת לו,'בוא לאמא, ישי'. לא תמיד. לפעמים אני מזכירה לו שאני רק הסבתא.
"והרי יש לנו תמונות בבית של כל החמישה. הם פה, התמונה של רותי ואודי ניצבת בסלון, מול העיניים של כולם, וגם יואב ואלעד והדס. וכשישי מדבר עליהם הוא לא בטראומה למרות שאני מאמינה שבפנים יש המון דברים לא פתורים. לפעמים אני מצביעה עליהם ואומרת לו,'הנה אבא אודי ואמא רותי, איפה הם עכשיו?', ' הם נפטרו', הוא אומר. אז אני אומרת לו,'אבא ואמא הלכו לבנות את בית המקדש השלישי'".
ותמר?
"כואבת אבל ממשיכה בחיים. המסר שלה הוא 'התנערי מעפר קומי'. ממש כמו אמא שלה, לא לוותר על כאן ועכשיו. פעם, לפני הגירוש, עשו בנצרים סדנת נשים. שאלו את המשתתפות באיזה פרק זמן היו רוצות לחיות. היו נשים שאמרו לפני חמש שנים, אז לא היה ענן הגירוש מוטל על הבית, והיו שאמרו בעוד עשר שנים, כשנתאושש מהטראומה. ורותי אמרה, אני רוצה לחיות כאן ועכשיו. וככה תמר.
"היא חיה כאן ועכשיו. ואנחנו מכבדים את זה. יש לה רגעים שהיא מאוד פתוחה ויש שהיא מסתגרת ונסגרת ומתגעגעת וכואבת כאב מאוד מאוד גדול. אבל אני מאמינה בתהליכים. רותי הייתה אומרת לה, ילדה שלי, צריך פשוט לחיות".
והם חיים. בדמעות, בשקידה, במסירות נפש. במאמצים עילאיים. בשינוי תפקידים ובהגדרות מהופכות. "אני לומד עם הנכדים שלי", אומר בן-ישי. "הם אוהבים לשמוע סיפורים, אז חזרנו לסיפורי הילדים. אנחנו משתדלים למצוא דברים שמתאימים להם כמו טיול, משחקים, סיורים. מקומות שיכולים לחזק ולשמח. והדודים ובני הדודים שלהם משחקים איתם כדורגל וכדורסל".
כל המשפחה המורחבת התגייסה. הסבא והסבתא מהצד של אודי, והמשפחה שלו והמשפחה של רות על כאבם ורצונם העז לתמוך בפיקדון החי שבני הזוג פוגל השאירו אחריהם. "החלטנו שהילדים יגדלו אצלנו מתוך הסכמה, מתוך דיבור, מתוך הבנה משותפת", אומר בן-ישי.
"דיברנו עם ההורים של אודי כי לא הייתה בכלל מחשבה שאנחנו נחליט משהו והם יחליטו אחרת. אנחנו מגדלים את הילדים מתוך שורשים משותפים ושמחים שהזכות נפלה בחלקנו. אנחנו נושאים בעול ומרגישים את הקשיים, אבל כמו שאומרים בצבא, קשה לנו וטוב.
"אנחנו לא מנותקים מאודי ורותי. אנחנו איתם. הם איתנו. והרבה פעמים כשאנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות עם הילדים, אנחנו מרגישים שהם לידינו כדי לעזור. וכשנכד מתעורר באמצע הלילה ובוכה שהוא רוצה רק את אבא ואמא, אנחנו מגייסים את מידת הענווה ומה שאנחנו לא יודעים, אנחנו מקבלים ייעוץ. הכי חשוב זה להכיל, לאהוב ולהתפלל שברבות הימים הם ימצאו דרך להשלים את החסר".
ועד אז טלי בן-ישי מדברת עם בתה המנוחה. "כל הזמן. כל שנייה. לפעמים אני כבר לא יודעת אם היא פה למטה או שאני שם למעלה. הורים לא יכולים להיפרד מהילדים שלהם. זה לא עניין גיאוגרפי, זה עניין נשמתי. אז פיזית אני לא רואה אותה, אבל אני מרגישה שהיא נוכחת. וגם אודי והילדים.
"כשיצאנו מהבית של יוחאי אחרי הבשורה הקשה, בדרך לירושלים, יוחאי חיבק אותי וכל הזמן אמר וחזר ואמר'אמא, אנחנו משפחה אחת'. ולא הבנתי אז על מה הוא מדבר. לאט לאט הבנתי כמה הוא צדק. הביחד של המשפחה זה הדבר שמעניק לי הכי הרבה כוח. התפקידים מאוד ברורים: זה מטפל בנפש וזה בצד הטכני, וכל אחד לקח על עצמו משהו או שנתנו לו לבצע כדי שהמערכת תפעל. מספיק שאחד מראה סימנים של התמוטטות וישר כולם מרימים ומחבקים.
"אמא מבחינתי זו נתינה אינסופית. לכן התפקיד שלקחתי על עצמי הוא לתת לילדים כמה שאפשר כוח, שמחה, חיים ובעיקר אהבה. לא נתנו לי אפשרות בחירה. השאירו לי שלושה ילדים שעברו מה שהם עברו, ואחרי כל זה אני צריכה לתת להם חיים נורמליים. אז מרוב שאתה דואג להעניק חיים נורמליים, אתה קצת שוכח את עצמך".
האחריות ענקית. את חוששת לפעמים?
"אני לא מפחדת. ננסה לעשות את התפקיד בצורה הכי טובה. לא נחנך אותם כמו שההורים שלהם היו מחנכים אותם, כי אנחנו לא הם. אבל נעשה את המקסימום שכל הורה עושה למען ילדיו. אנחנו מאמינים שכשהטילו עלינו את התפקיד, לקחו בחשבון את העובדה שאנחנו סבא וסבתא ולא אבא ואמא. ואני כסבתא הרבה פחות דורשת והרבה פחות מעמידה גבולות מאשר אמא צעירה".
האסון הטיל ספק אמוני, איך אלוהים שמסובב הכל מאפשר זוועה כזו?
"אני מוכרח לומר שלמרות שככה זה מצטייר, לא היו לנו תהיות", אומר הרב בןישי. "המציאות החדשה הייתה כל כך מהירה, שלא יכולנו להגיד, טוב, אולי ניקח את הזמן ונשאל שאלות. ילדים מחכים לך ואין להם זמן להמתין להגיגים. אתה צריך מהר מאוד להעניק חום ותחושה של רצף. אנחנו לא מנסים לבדוק את החיים בתנאי מעבדה. אף מעבדה לא הייתה יכולה ליצור תנאים שיהיו דומים למציאות החיים שלנו ושלהם".
יוחאי: "אני חושב שזה עניין של נקודת מבט. אנחנו מאמינים שרותי ואודי והילדים הגיעו לעולם הזה מראש לתקופת חיים קצרה. מאמינים שאלוקים הפסיק להם את החיים מראש. אנחנו משתדלים לברך על המתנה הזו עם כל הקושי בעובדה שהם השלימו את חייהם. אנחנו מאמינים שהם זכו ואנחנו זכינו למעט שכן היה. רק ככה אפשר להבין את הפוליטיקה האלוהית ".
"הם היו הרי בשיא פריחתם, בשיא הצלחתם, ופתאום מה קרה? הכל נמחק? ", דומע הסב. "מה מצדיק מחיקה כזו, היעדר כזה? רק המחשבה שאולי הם הפכו מאנשים פרטיים לשליחי ציבור. אני מרגיש שהם סגרו את הבית הפרטי שלהם ופתחו בית כללי. כל עם ישראל הוא היום בית המדרש שבו לומדים מי הם. ההבנה הזו מועילה, כי ככה אתה לא בא בטענות אל הקדוש ברוך הוא.
"אמנם המעבר מהבית הפרטי לכללי היה קשה, חריף, אבל אני לא מרגיש שאיבדנו אותם. הייתי בלוויה של איש הימ"מ פסקל אברהמי. כל השנים אף אחד לא ידע כלום על המעללים של הגיבור הצנוע הזה. רק כשנהרג, הציבור בישראל שמע מה עשה למען ביטחונו. אבא שלו אמר בלוויה משפט מדהים:'פסקל, אומרים עליך שנפלת בזמן מילוי תפקידך. ואני אומר, לא נפלת. קמת'".
באפריל האחרון, כחצי שנה לאחר הרצח, הצליח השב"כ ללכוד את שני המחבלים, אמג'ד עוואד, סטודנט בן 19 מאוניברסיטת שכם, ובן דודו חכים עוואד, בן 18, מהכפר עוורתא הסמוך לאיתמר. ביום שישי, 11 במרס, בתשע בערב, יצאו לכיוון היישוב כשברשותם סכינים ומזמרה לחיתוך הגדר וברדסים על פניהם.
הם חדרו בקלות אל איתמר, תחילה לבית הסמוך לזה של משפחת פוגל. הבית היה ריק. השניים גנבו ממנו אם-16 מקוצר , מחסניות ואפוד, והמשיכו לבית של השכנים, שכבר ישנו. על פי עדותם, הבחינו דרך החלון שיש ילדים בבית. ואז נכנסו ורצחו את יואב בן ה-11 ואת אלעד בן הארבע.
משם פנו לחדר שבו ישנו אודי ורותי עם התינוקת הדס והדליקו את האור. ההורים התעוררו וניסו להיאבק ברוצחים. אודי נדקר למוות, רותי נדקרה וגם נורתה מהנשק שנגנב מהשכנים. המחבלים גנבו מהבית רובה נוסף ולא הבחינו בהדס התינוקת, שישנה אותה עת בשלווה. גם לא בישי הקטן. אחד מהם הבחין ברועי בן השמונה, אבל על פי עדותו, חשש להתעכב בבית.
כשיצאו הבחינו ברכב השמירה של היישוב. חששו שמא מישהו שמע את היריות, אך הלילה הגשום השקיט את קולות הירי. השניים התווכחו אם לסגת או להמשיך לבתים נוספים. חכים ביקש לחזור מיד לכפר.
אמג'ד התעקש לחפש נשק נוסף, חזר לבית פוגל, שמע את בכיה של התינוקת הדס וכיוון שחשש שיסגיר אותם, דקר אותה למוות. בעדותו אמר שאם היה מבחין ברועי וישי הישנים, היה רוצח גם אותם. באחרונה הורשע הצמד בחמישה מעשי רצח. נגזרו עליהם 5 מאסרי עולם - יותר מ-130 שנות מאסר.
"הרוצחים ממש לא מעניינים אותנו", אומר הרב בן-ישי, "כי מבחינתנו הם פשוט לא קיימים. הצרה הגדולה היא שלא מוציאים את זה לפועל בצורה ממשית. יש חוק במדינת ישראל שמאפשר להוציא אותם להורג. אנחנו ביקשנו ודרשנו מכל מי שיכול לשמש כתובת, לקדם את הדבר הזה".
הציבור כולו היה בעד עונש מוות למרצחים, אבל חשבונות פרגמטיים מנעו מהממשלה לאשר את הדבר. אי אפשר לנהל מדינה רק על פי חישובים פרגמטיים. אני חושב שמדובר במעשה מוסרי. כמו שנלחמנו להציל את השבויים ושלחנו חיילים למבצע אנטבה כי לא ניתן לרשע לנצח, גם כך במקרה שלנו. לא ייתכן שאנשים ששפכו דם נקי יכולים לנשום, לאכול, לצחוק לעיני כולם".
יוחאי: "אני דווקא שמחתי שהם נתפסו. יש לנו חובה מוסרית גם במובן היהודי וגם במובן האנושי לכלות אנשים כאלו מן העולם. חלק מתהליך הכיליון הוא קודם כל לתפוס אותם. המדרגה הבאה זה לכלות אותם, ואם לא מצליחים, זה כשל. כמו שהיה ברור לכולם שצריך לחסל את אדולף אייכמן, כך צריך להשמיד גם את הרוצחים האלה".
השבוע יחול יום השנה לרצח ועוד מעט פורים. "בדיוק היום דיברנו עם הבנות מה נעשה בחג", אומרת טלי וקולה כמעט בלתי נשמע. "אמרתי, נעשה סעודה. כרגיל".
"איך נעשה סעודת פורים השנה הזו?", דומע הרב בן-ישי, "כל השמחה והבלגן שהכרנו כל השנים, איך, איך? איך פורים שייך לכאן בכלל? עכשיו האזכרה וצריך לתת מקום לנפש. אנחנו עכשיו ב'פרשת זכור', לא בפרשת מרדכי ואסתר. הקדוש ברוך הוא נקרא'דיין יתומים ואלמנות'. בכל זאת יש לו אחריות מסוימת".
כשיגיע החג יתכנסו בכל זאת כולם. החיים והמתים. "אנשים שואלים אותי היום כמה ילדים יש לכם ואני עונה תשעה ומתכוונת לכך", מסכמת בן-ישי. "אני יודעת שיש אמהות שכולות שאומרות שהשאלה הכי קשה היא כמה ילדים יש להן. לנו יש תשעה ילדים. מה, לא ילדתי את רותי שלי בכאב? לא גידלתי אותה וראיתי אותה צומחת ופורחת? לא חיתנתי אותה עם אודי שלנו ולא קיבלתי במתנה שישה נכדים? אז כששואלים אותי, אני אומרת שיש לנו תשעה ילדים. ויש אחת שעלתה כיתה מהר יותר מכולנו".
sari.makover@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם