שכל ישר, זה כל הסיפור
קלוד לנצמן ואבו קתדה - שני סיפורים שמבהירים שיש צורך לקדש את זכויות האדם, אבל לא את האבסורד
גיבורנו הראשון הוא קלוד לנצמן, יהודי צרפתי, במאי הסרט "שואה". לנצמן הגיע לנתב"ג כדי לפגוש בשתי אובססיות, האחת ביטחונית והשנייה מינית: כל נוסע עובר סדרה של שאלות ידועות מראש, מי ארז לך וכדומה, שמחייבות איפוק מצד מי שפוקד את המקום הזה יותר מפעם בשנה. לא רק ערבים סובלים שם. ידידי ישראל שעוברים את החוויה יוצאים פגועים.
זה קרה גם ללנצמן. הוא בן למעלה מ-80, השאלות קצת מעייפות, לא תמיד הן נאמרות בסבר פנים ראוי. בשלב מסוים הוא כנראה העניק חיבוק אבהי משהו למתשאלת. היא פירשה את העניין כהטרדה. הוא נעצר לשעות. הטיסה עוכבה.
בצרפת זה הפך לסיפור שפורסם ב"לה מונד", כמו בעוד עיתונים מובילים בצרפת. הסיכוי שבגיל 86 האיש החל לעסוק בהטרדות מיניות, ועוד במקום פתוח כמו שדה התעופה כשעשרות אנשים סביבו, הוא לא בעל הסתברות גבוהה. ובכל זאת - האיש הושפל ונעצר לחמש שעות, וסיפורו סובב עולם ומלואו.
בימים אלה שוהה עבדכם הנאמן בצרפת. כל אדם שני שיודע שאני ישראלי שואל, בנוסח כזה או אחר: השתגעתם? ואין מילים בפי. הרגישות המיוחדת לכל מה שמתחזה להטרדה מינית ביחד עם ההטרדה הביטחונית יצרו מצב נפיץ. טירוף כפול. הביטחוניזם שלנו מוצדק והפמיניזם מוצדק. אלא שלפעמים אנחנו מאבדים את המעצורים.
גיבורנו השני הוא אבו קתדה - אזרח ירדני ממוצא פלסטיני, מזוהה עם אל-קעידה, שקיבל מקלט בבריטניה ועסק בהסתה ובפעילות עוינת. שמו נקשר הן לפיגועי התופת בארה"ב והן לסדרת הפיגועים שהרעישה את לונדון בקיץ 2005, והוא מבוקש במדינות רבות.
שש שנים וחצי ישב אבו קתדה במעצר ללא משפט, בהמתנה לגירוש. יש ראיות, אך קשה להציג אותן בגלל שלל סיבות, כמו חשיפת מקורות מידע. כך שלא היה משפט. בריטניה החליטה להסגיר אותו לירדן. לאחר תהליך ארוך החליט ביהמ"ש האירופי לזכויות אדם לקבל את עתירתו של האיש הנרדף נגד בריטניה, ולמנוע את הסגרתו לירדן - משום שבירדן יש גם עינויים. שופט בריטי נאלץ לשחרר אותו למעצר
האבסורד הזה יוצר זעם ומהומה, ובכלל זה קריאות להתנתקות מבית המשפט האירופי. זו בערך כמו קריאה פומבית להתנתקות מבג"ץ. מאז הגיע הארכי-מסית לבריטניה זכתה משפחתו, בת שבע הנפשות, לתשלומי סעד בסדר גודל של חצי מיליון לירות שטרלינג. בתמורה העניק להם האיש גשם של שנאה.
אין ספק שבריטניה יודעת להשקיע באורחיה. עכשיו, מתברר, הם תקועים עם האיש. לא להקיא ולא לבלוע. בריטניה מגבשת הסדר עם ירדן בנוגע לעינויים כדי לאפשר את הגירוש. אלא שגם הגירוש לא יעזור. אבו קתדה כבר גידל דור של יורשים. גם בנו הגדול ממשיך את דרכו ומפיץ את הארס בעצמו.
המערב, נחזור ונאמר, הוא מקום מופלא בזכות המאבק לחופש, לשלטון החוק, לשוויון האישה. אבל לפעמים יש צורך גם בגמישות. מתברר שלא רק אנחנו איבדנו אותם.
הסיפורים של לנצמן ואבו קתדה הם גידולי הפרא של שיח הזכויות. זו תופעה גלובלית, ואין כאן שום נחמה. בין העולם החופשי, עם זכויות האדם, לבין העולם החשוך - מיותר לציין מה עדיף.
אלא שלפעמים, רק לפעמים, יש צורך להפעיל גם את השכל הישר. אין צורך ללקות בשיתוק בכלל ובשיתוק מוחין בפרט. צריך לקדש את החופש ואת החירות ואת זכויות האדם ואת שוויון האישה. אין שום צורך לקדש את האבסורד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם