יש לי אחות
היא נולדה כתוצאה של רומן זריז בין אבא שלי לנערת תסריט איטלקייה, ופגשתי אותה רק פעם לפני שנים, כשהייתי בן 13. אבל בזכות מייל בודד ששלחתי לה, היא הפכה לאחד האנשים הכי קרובים לי בחיי. תכירו: אסיה נוימן דיין, אחותי
זה לא הכניס סדר בחיי, ועד היום אני מתקשה לענות על שאלות פשוטות כמו כמה אחים יש לי. יש לי כל כך הרבה, מכל כך הרבה סוגים (ביולוגיים, חורגים, אחים מצד משפחתי המאמצת), שכדי שאענה על שאלה כזו אני צריך לפנות ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
אבל זה היה אלבום קסום בעיניי. מבעד לתמונות נגלו אלי כל מיני פרצופים מופלאים של אנשים שנהגתי לפגוש בהתכנסויות משפחתיות. יותר מהכל היה קסום בעיני העמוד שהוקדש ל"אסיה אחותי שגרה רחוק". בעמוד הזה היו שתי תמונות של ילדה שמעולם לא פגשתי אך הזכירה במבנה הפנים והצבעים את אחותי עמליה. אבא שלי טען כי גם היא "אחותי".
לעתים הייתי לוקח את האלבום הזה ומביט בתמונות של הילדה הזאת, שכל מה שידעתי עליה זה שהיא גרה רחוק, והייתי חושב לעצמי איזה חיים יש לה שם, ברחוק שלה, האם היא יודעת עלי, האם גם לה יש אלבום עם תמונות שלי שאבא הכין לה, ואיך זה שלהבדיל משאר האנשים שהיו באלבום אף פעם לא ראיתי אותה.
ואז יום אחד, כשהייתי בן 13, אחותי אסיה הגיעה לביקור בארץ עם אמא שלה. פגשתי אותה במפגש פסגה משפחתי שבו נכחו כל ילדיו של אבי: עמליה, אבנר, אסיה ואני. האירוע נערך בבית של אבא שלי בצד העייף של רמת גן. לקראת כתיבת הטור הזה ניסיתי לשלוף ממוחי המתכלה כמה זיכרונות מאותו מפגש, רק כדי לגלות שאני זוכר הכל חוץ מאשר את האינטראקציה ביני לבין אסיה.
אני זוכר את האוכל, את העראק והיין, זוכר את הסלון המוקפד ואת האור של שעות אחר הצהריים שחדר אליו. אפילו את חלקיקי האבק שנראו מבעד לקרני האור האלה אני זוכר. אבל אני לא זוכר שום שיחה, חצי שיחה, רבע שיחה, ביני לבין אסיה. אולי כי לא הייתה כזו. אולי זה קשור לכך ששנינו היינו אז ילדים צעירים וביישנים (אסיה גדולה ממני בשנתיים, כך שהיא הייתה אז בת 15), שלא לדבר על חומות השפה והתרבות שחצצו בינינו.
אבל זה לא ממש הפריע לי. גם לא הפתיע אותי. כבר התרגלתי לכך שבמשפחה שממנה אני בא אחים ביולוגיים לא אמורים לפתח קשרים קרובים זה עם זה. מאז ומתמיד הרגשתי שכל אחי נמצאים במין מרוץ בלתי נגמר לגור כמה שיותר רחוק אחד מן השני. עמליה חיה בניו יורק ומתכוונת להישאר שם; אבנר נטש מזמן את הארץ לטובת השקט הקוסמי של האיים בתאילנד; ואסיה מתגוררת מאז שנולדה בעיר האופנה והכדורגל מילאנו. כל אחד נמצא בפינה אחרת על הגלובוס, כאילו היינו סניפים קטנים של אבינו ברחבי העולם, שגרירי משפחת דיין בתפוצות.
לפעמים אני פותח את האטלס והכתובות של אחי מזנקות אלי כמו נקודות שחורות על המפה ואני מדמיין שאני צריך לחבר ביניהן כדי שבסוף ייצא ציור של משהו. רק שהציור הזה אף פעם לא ממש ברור לי.
אני גם לא זוכר באיזה טון הסתיים המפגש - אם זה היה מסוג האירועים המשפחתיים שנגמרים בהבטחה נחרצת להיפגש שוב - אבל זה לא ממש חשוב. כי המציאות הקשה לעיכול, העצובה, היא שהמפגש הזה, שהתרחש בערך לפני 15 שנה, היה הפעם האחרונה שבה היינו כולנו, כל האחים, יחד באותו חדר.
ובכל זאת דבר אחד טוב קרה במפגש הזה: בעקבותיו גיליתי עוד על אסיה ועל איך בדיוק נקלעה לעץ המשפחתי הענף שלי. ב-1978 שיחק אבי בסרט בינלאומי שביים מנחם גולן בשם "קשר האורניום" וצולם בחלקו באיטליה. בין עשרות העובדים על הסט הייתה גם נערת תסריט בשם אוגוסטה נוימן. בין אבי ואוגוסטה התפתח רומן קצר שבמהלכו היא נכנסה להריון. בסופו נולדה תינוקת שנקראה אסיה - על שם אבי, כמובן.
כשאסיה נולדה, אבי כבר חזר לארץ והמשיך בחייו (בין השאר חייו כללו את הפגישה עם קרוליין לנגפורד, מה שהוביל שנתיים אחר כך ללידתו של האדם המכונה "אני").
זהותו
אני לא בטוח שאסיה תאמין לי, אבל במהלך שנות ילדותי ונעורי אבי סיפר לי מדי פעם עליה בהתלהבות ובאהבה שאפילו גרמו לי לקנא בה. נכון שהוא לא נהג להגיע לביקורים במילאנו, אבל מהיכרותי איתו אני יכול להגיד שזה לא אומר שום דבר על האהבה שלו כלפיה.
"כעסתי עליו במשך כל כך הרבה שנים", היא כותבת בהמשך המייל, "ולא השלמתי עם העובדה שכמעט לא ראיתי אותו, עד שהגעתי לגיל 20 ופתאום הבנתי אותו, הבנתי את חייו, והבנתי שאנחנו צריכים לסלוח אחד לשני ולשכוח ממה שהיה בעבר".
היום אסיה בת 30, מאורסת לבחור מקסים בשם אנטוניו ועובדת כעורכת ועוזרת במאי באחת מתחנות הטלוויזיה המובילות באיטליה. אני חושב שהעיסוק שלה בקולנוע וטלוויזיה תרם המון ליחסים שלה עם מי ששנינו קוראים לו אבא.
אני זוכר איך הוא זרח אחרי אותה שיחת טלפון שלהם לפני שנים שבה היא אמרה לו שזה מה שהיא רוצה לעשות בחייה. אולי זו הייתה ההוכחה הסופית עבורו שמדובר בבתו, ואולי הוא חשב שבשפת הקולנוע יהיה לו יותר קל לתקשר איתה. כך או כך, מיד בתום השיחה איתה הוא סיפר לי עליה ויכולתי לראות עד כמה הבחירה המקצועית שלה עשתה אותו מאושר.
בשלב הזה גם אני הייתי בוגר יותר והפסקתי לקנא באחי בכל פעם שאבי הזכיר אותם לטובה, להפך. כל כך שמחתי לשמוע על השיחה ביניהם, שהתיישבתי מול המחשב וכתבתי לאסיה מייל. כתבתי שאני שמח לשמוע על הכיוון החדש בחייה ושאני עוד יותר שמח לשמוע שהיא ואבא מסתדרים טוב יותר, כי היא אחותי לכל דבר והיא חשובה לי.
בתגובה קיבלתי את אחד המיילים המרגשים, האוהבים, הכנים והמופלאים שקיבלתי אי פעם. אסיה כתבה לי כמה שמחה לקבל את המייל ממני, כמה שאני ואבא ועמליה ואבנר ושאר בני המשפחה חשובים לה, שהיא מתגעגעת מאוד אלינו, שהיא תשמח אם ייצא לי להגיע למילאנו בקרוב, ושמבחינתה אני אחיה לכל דבר.
מה שבלט בטקסט שלה היה הנימה האותנטית והישירה של המילים. היה נדמה שהמייל ספוג בדמעות של התרגשות כנה. וזה כבש אותי. מה גם שאת המילים שבהן השתמשה לא שומעים כל יום במשפחה שלי.
בזכות מייל בודד הפכה אסיה מאחות סודית שגרה "רחוק" לאחד האנשים הכי קרובים אלי. מאז לא הפסקנו להתכתב ולדבר בטלפון. למרות ששנינו מתקשרים אחד עם השני באנגלית - שהיא לא שפת האם של אף אחד מאיתנו - אני תמיד מרגיש שאנחנו מדברים באותה שפה. למעשה, היא מבינה אותי הרבה יותר טוב מהרבה אנשים דוברי עברית שאני מכיר, ביניהם חלק מאחי.
לפני שבועיים שלחתי לה מייל ושאלתי אותה אם זה בסדר מצדה שאכתוב עליה בעיתון. היא השיבה שאין לה בעיה (הוכחה די חותכת שמדובר באחות בשר ודם, תוצר של משפחת דיין), ושהיא מוכנה לשתף פעולה בכל צורה שאבקש.
איך ששמעתי את זה שיגרתי אליה סט קצר וממצה של שאלות. הנה כמה מהן:
לא מזמן הוספת את שם המשפחה דיין לשמך המלא (אסיה נוימן דיין). למה עשית זאת? למה זה היה חשוב לך?
"בשנים האחרונות אני ואבא מאוד התקרבנו, מערכת היחסים שלנו מאוד התחזקה, ואני פשוט מרגישה הרבה יותר שאני חלק מהמשפחה הזו. מאוד חשוב לי להיות אחות, בת או נכדה במשפחה שלנו. אני גם חושבת שזו הדרך הפרטית שלי להכריז: 'יש לי משפחה ואבא למרות שאנחנו לא חיים באותה מדינה'".
מה סיפרו לך במשך השנים על המשפחה שלך בישראל? סיפרו לך, למשל, על סבא משה?
"זה מצחיק, כי למדתי על סבא משה בבית הספר. אני זוכרת שכשהייתי בת שמונה או תשע, יום אחד פתחתי את ספר ההיסטוריה שחילקו לנו בכיתה והייתה שם תמונה של סבא משה. מאוד הופתעתי מזה, וזה גרם לי להרגיש גאווה מיוחדת במשפחה שממנה אני באה. מאז ומתמיד אמא שלי סיפרה לי על ההיסטוריה של המשפחה שלנו, תמיד ידעתי מי אני ומאין באתי".
איזה יחסים את רוצה שיהיו לך עם בני המשפחה בישראל?
"הייתי רוצה להיות יותר קרובה לכולם בישראל ובהחלט הייתי שמחה להגיע לעתים יותר קרובות לארץ, אבל זה כל כך מסובך בשבילי. אני חושבת שאני חייבת להתחיל להגיע יותר או שהגעגועים יהרגו אותי יום אחד".
כמישהי שמשקיפה על המשפחה שלנו מרחוק, איך היית מתארת אותה?
"משפחה חזקה, יצירתית ומשוגעת. נראה כאילו לכל אחד במשפחה יש כישרון ספציפי בשדה הפעולה שלו: פוליטיקה, קולנוע, מוזיקה וכו'. אני מרגישה שיש לי מה ללמוד מכל אחד ואחד במשפחה".
האם את רואה את עצמך כחצי ישראלית?
"זה מוזר, אני חייבת להתוודות שאני לחלוטין רואה את עצמי כישראלית. בתוך תוכי אני מרגישה הרבה יותר ישראלית מאיטלקייה. הדרך שבה אני ניגשת להרבה מאוד דברים בחיי היא מאוד 'ישראלית', אפשר להגיד. כנראה שאין מה לעשות, זה עניין מולד".
וקצת אחרי התשובות לשאלות, ממש בסוף המייל, היא הוסיפה שלוש מילים שהן הכל בשבילי: "אוהבת, אחותך אסיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם