לגלעד שרון יש כמה מעגלים לסגור
לפני שהוא מחזיר את אביו לחוות השקמים, לבנו של רה"מ לשעבר בטן מלאה: ההשמצות, החקירות נגד משפחתו והתנהלות הממשל
בן הזקונים של אריאל שרון ממקד מבטו בנקודה עלומה בחדר. אפילו הצחוק שלו קצר וחריף ועצוב. "תמיד עשה רק מה שהוא רוצה. גם לא הוריד במשקל. הרופאים משתגעים מזה, מודדים לו את המזון, מחשבים את הקילוגרמים ולא מבינים איך נשאר גדול כל כך".
נם האיכר, והחיטה צומחת שוב. ושוב ושוב. גלעד מצלם את המשק פושט ולובש צורה. מביא אל מיטת החולה ריחות וצבעים, נופים ופיסות חיים. ילדים נולדים, מבכירות ממליטות, גדיים פועים. הרבה לפני התרדמת ידע אריאל שרון פציעות שסיכנו את חייו. האיש הגדול הזה, חסון וסוער כסוסי הפרא שהדהיר בחוותו המשגשגת, נאבק לא אחת עם קשיי הרדמה שלא עלתה יפה.
"ויום אחד אכלנו נקניק עם חרדל חריף במטבח המשק", מספר גלעד. "והיה כל כך טעים שאבא שלי אמר,'אם אי פעם אני לא מתעורר מהרדמה או משהו, רק תנו לי להריח חביתה עם נקניק ומיד אני קופץ על הרגליים'". ושוב הצחוק הנבוך הזה, והבזק הדמיון בין השניים מפציע במלוא עוצמתו. "מי שחושב שלא הבאתי חביתה עם נקניק לבית החולים ונתתי לאבא להריח, לא מכיר אותי".
נו?
"לצערי, נאלצתי לאכול את זה לבד".
בוקר בוקר נוסע שרון אל אביו מחוות השקמים אל המרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "יותר קשה יהיה לא לבוא", הוא אומר בפשטות. אבל בשבועות הקרובים ייפסק המסע היומי. "אחי עומרי ואני החלטנו להחזיר את אבא הביתה. כבר הבאנו אותו לחווה לסוף שבוע והיה טוב מאוד. עכשיו אנחנו בשלב הפרוצדורות, נערכים מול בית החולים וקופת חולים, ואחריו הוא ישוב לחווה לתמיד".
החווה מחכה לשרון. המטבח, הסלון והחדר שבו דיבר עם הרמטכ"ל בפעם האחרונה. "ישבנו איתו כמו תמיד. אני וענבל על הספה, אבא עם הילדים על המיטה, וראינו'ארץ נהדרת'. היה מצחיק. אחר כך כל אחד הלך לחדר שלו. ופתאום הרגשתי שמשהו לא בסדר. שמעתי אותו נותן הוראה לרמטכ"ל להגיב לירי מהרצועה בירי מספינות חיל האוויר. כל הפרמטרים היו תקינים, לחץ דם ודופק, ובכל זאת משהו היה שונה.
"בתחילה אבא לא היה מוכן לנסוע לבית חולים. אחר כך כבר היה מוכרח. בדרך איבד את ההכרה. נסענו להדסה בירושלים למרות המרחק, כי התיק הרפואי שלו היה שם, הכירו אותו והכל היה ערוך לקראתו. הכניסו אותו לחדר ניתוח. ממקלט רדיו במסדרון שמעתי שספינות חיל הים השיבו אש למטרות השיגור ברצועה. אני זוכר שבתוך כל הטירוף חייכתי לעצמי. הנה אבא כאן נלחם על חייו, ובחוץ ההוראות שלו ממשיכות להתקיים.
"חודש שלם הייתי איתו ברצף מחוץ לחדר טיפול נמרץ במחלקה הנוירוכירורגית. אחי ואשתי היו אחראים לגיחות הביתה לילדים ולמשק. שבת אחת, אחרי שלושה ניתוחי ראש, נכנס רופא עם בגדים של היפי, ג'ינס קרועים, צמיד עור על היד, אבל מתנהג בביטחון. אמרתי לו מה שאמרתי לכולם, 'מלחמה על החיים של אבא', והוא הסתכל עלי במבט טוב לב כזה, כאילו אני לא מבין את המצב ואמר לי, 'בוא, אנחנו צריכים לדבר, החדר שלי בקומה שלוש'. אמרתי ,'אני לא זז מקומה שבע'. אז הלכנו לחדרו של מנהל המחלקה. היו שם רופאים
"היה לו משהו בבטן והרופאים חשבו שהוא גמור, שאין בכלל מה להוריד לחדר ניתוח. אחד מהם אמר: 'אם זה היה אבא שלי, לא הייתי מנתח'. נזכרתי שכמה שנים קודם לכן, בשיא מחלתה של אמי לילי, אחד הרופאים אמר לנו שאם זו הייתה אמו, הוא היה נותן לה להיגאל מייסוריה. האמירה ההיא עשתה על אבא שלי רושם עצום. אם רופא בעל סמכות אומר דבר כזה, כנראה שזו האמת הסופית. כל הרופאים שטיפלו באבא שלי היו מסורים ונפלאים, אבל אני למדתי שהקטע של'אם זו הייתה אמא שלי, אם זה היה אבא שלי', הוא טריק ישן של רופאים. חשבתי לעצמי, אולי לא כל הרופאים משתגעים על אבא ואמא שלהם".
כששרון ירד לניתוח, הסיכויים שניתנו לו היו אחד לאלף. "ראובן אדלר אמר, 'אני הולך על האחד'", משחזר גלעד. "ישבנו במקום קצת מבודד וזינקנו על כל חלוק ירוק שיצא מהחדר. אחרי כמה זמן הרופא אמר לי, 'זה נראה יותר טוב ממה שחשבנו'. ואחר כך יצא המנתח בחלוק מגואל בדם, הרים את האגודל וסימן שהכל בסדר".
הזמן הרב חידד תובנות שלא נרכשות בבית ספר לרפואה. "אנשי טיפול נמרץ, הליכתם מהירה, החלטית", מאפיין גלעד. "המרדימים שלווים, כמו גוזל, מרדימים בשקט. לא אומרים מילה ואתה כבר כמעט לא שם. הכירורגים מדברים באבחת סכין. בחיתוך דיבור. אתה לא פותח בטן של מישהו בהססנות. והנוירוכירורגים הם אנשים עם סבלנות אינסופית. הרי הם עובדים לפעמים על ניתוח של 15 שעות ויותר".
רק פעמיים בחודש הראשון יצא לריצה עם חבר בהרי ירושלים. ראו עקבות של צבאים, ואחר כך עדר שלם בא לקראתם. "וזה היה מנחם במובן מסוים. וכשהסתיים החודש ונסעתי לחווה, הכל בחוץ השתנה כל כך, באתי אל בית החולים בחיפזון, עם נעליים, וכשיצאתי הן כבר לא התאימו למזג האוויר. השקדיות פרחו, הכלניות הציפו את השביל והכל היה ירוק".
מתי הבנת שאביך כבר לא יהיה מה שהיה?
"המדרג שמעניין אותי הוא שיחיה, להציל את חייו. ואחר כך שהתקשורת תהיה כמה שיותר טובה, ואחר כך מתפקד ברמה כזו או אחרת. כל השאר פחות מעניין אותי. אני לא משחרר. לא מוכן. בחודשים הראשונים ישבתי בחדר ההמתנה מול טיפול נמרץ ופתאום נכנסה אישה לחדר. היו לה מדים של אחות, עיניים חודרות כאלה ושיער שחור. היא הסתכלה עלי במבט עז ואמרה לי,'אתה יכול לשחרר. זה תלוי רק בך'. אמרתי לה,'בחיים אני לא משחרר'. וזהו . לא ראיתי אותה יותר. מאז אבא חי, וזה סימן שאנחנו עושים עבודה טובה".
אביך היה בולדוזר, איש של סערה וכבוד. שאלת את עצמך אם הוא עצמו היה משחרר אילו הבין שמצפות לו שנים ארוכות בתרדמת?
"המצב הרפואי של אבא שלי הוא בכלל לא כזה שיש לגביו שאלה של הארכת חיים מלאכותית. אבא שלי חי. מצבו הרפואי מוגדר כהכרה מינימלית. כלומר ערכים תקינים של לחץ דם וכל השאר. אבא שלי יושב כמה שעות ביום, ושוכב ומקשיב ומסתכל בעיניים פקוחות ולפעמים מגיב ומבצע מה שמבקשים ממנו. נכון שהוא מוגבל, אבל הוא לא נראה חסר ישע. אין לו הבעה כזו אפילו. יש לו צבע טוב ובריא בלחיים. אז על מה מדברים בכלל?".
אפשר שכושר ההישרדות שלו בניגוד לכל הסיכויים, דווקא הולם את אופיו ואישיותו. "אני פה", הוא אומר, "ואני עקשן. תמיד הייתי. לא תיפטרו ממני כל כך מהר". "כשאבא שלי ישן, הוא נראה כמו בעל אחוזה ששקע בתרדמה. כשהוא ער, יש לו את המבט החודר הישן. הלוואי שהיה יכול להגיב יותר. אבל זה מה שיש".
אתה מאמין שהוא יתעורר אי פעם?
"אני לא יודע. אני מניח שבסטטיסטיקה קשה למצוא תקווה, אבל אם הייתי בודק סטטיסטית את כל מה שעברנו עם אבא שלי בשש השנים האחרונות, לא היינו מגיעים עד היום. היו לו מספיק הזדמנויות ללכת, אם היה רוצה ללכת. אבא שלי הוא חזק מנטלית ופיזית. הוא מיוחד. וכן, אני יודע איפה אני חי, אבל אני מקווה להכי טוב שאפשר. כשעוד התעניינתי בסטטיסטיקה, שאלתי רופא בהדסה מה הסיכויים של אבא שלי. והוא אמר לי ביושר,'אני לא יכול לענות לך כי אף אחד לא שרד מלכתחילה אירוע כמו שלו'".
גלעד שרון, 44, איש עסקים בעל תואר שני בחקלאות, אחראי לניהול חוות השקמים. מאז ומעולם התגורר בה עם הוריו. אליה הביא את אשתו ענבל ושם נולדו ארבעת ילדיו. הקשר העמוק לאדמה משליך על אופיו. כמוה שתקן, עקשן ומסוגר, אבל כשהוא נפתח, הוא חם, שנון, רגיש ומלא חיים. הסקרנות מסגירה אותו וגם חוש ההומור שירש מאביו, יחד עם החיוך המצודד. בינואר האחרון התפקד לקדימה, המפלגה שהקים אביו. במערכת הפוליטית מעריכים כי שרון הבן עשוי להיכנס לפוליטיקה לקראת הבחירות הקרובות. מעת לעת הוא מפרסם טורי פובליציסטיקה ב"ידיעות אחרונות", ולאחרונה כתב ספר ביוגרפי על אביו.
"שרון - חייו של מנהיג" (הוצאת מטר) הוא תיעוד חד צדדי של בן המעריץ את אביו ורואה בו דמות מופת ומודל חיקוי. הספר כתוב היטב, חושף אירועים מאחורי הקל- עים ואף מסמכים נדירים מארכיונו הפרטי של האיש שסימן ההיכר שלו היו העיפרון והפנקס. פרקים מסוימים נוגעים ללב. מות האח הבכור גור בתאונת נשק והוא בן 11 בלבד. השבר הנורא שפקד את המשפחה ושהשלכותיו יעברו כחוט השני בכל השנים שיבואו. דמות האם ומותה, והקשר האמיץ של בני המשפחה שעמד בראשה מצביא, גיבור מלחמה וממגר טרור, אך גם פזיז ונטול מרות שהסתבך בתקריות דמים.
בספר אביך מתואר כלוחם ומנהיג ללא רבב, חף ממשגים ותמיד צודק.
"אבא שלי לא חף מטעויות. ללכת כמפלגה ב-1967 - זו הייתה טעות. לקיים משאל מתפקדים בליכוד לפני ההתנתקות היה טעות. אבל בסופו של דבר, כשאני בוחן את הקריירה שלו, רב החיוב על הטעויות, אחרת לא היה מה שהוא. אני לא מסתיר או מייפה, אבל עמדתי על אבא שלי היא חיובית. אני לא מרגיש צורך להתנצל על זה. אני לא מהאו"ם. אבא שלי הוא איש מיוחד. אלמלא היה כזה, הספר לא היה נכתב עליו. הוא היה האיש שחזה את מלחמת יום כיפור וניצח בה, הוא היה האחראי להפצצת הכור בעיראק ופיקד על פעולות מבצעיות מורכבות מגיל 25. למרות גילו הצעיר הייתה לו דלת פתוחה אצל ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא היה קצין מוכשר ואמיץ יותר מהאחרים, ולהישגים שלו אין אח ורע בצבא".
הפרשנות שלך לאירועים שנויים במחלוקת בקריירה המדינית והפוליטית של אביך נעה בין קורבנות לקנאה. זו לא זווית צרה מדי?
"לאבא שלי לא הייתה סבלנות לבינוניות, דבר שאולי הקים עליו אנשים בסביבתו הקרובה והרחוקה. וגם מערכת הקשרים שלו עם בן-גוריון גרמה לאנשים לקנא. בכל כינוס של הצבא בן-גוריון היה מגיע ושואל איפה שרון. והוא היה אז קצין זוטר וכל הקצונה הבכירה של צה"ל שמעה וראתה בקנאה גדולה. מדי פעם היה ניגש קצין בכיר ללחוץ את ידו של ראש הממשלה, ובן-גוריון, שהיה בעצמו שחקן לא קטן, שאל אותו, 'מי אתה? מה אתה עושה בצבא?'. עד שהקצין האומלל היה מתחרט שניגש אליו בכלל. בן-גוריון לא התעניין יותר מדי בשרשרת הפיקוד. גם את אבא שלי זה לא עניין. לנו הוא היה אומר במשך השנים, 'גם הבינוניים רוצים לחיות'.
"בשנים האלה, כשפעולה רדפה פעולה, לפעמים לילה אחרי לילה, אני לא בטוח שהייתה לו הסבלנות לקצינים שלא עמדו בסטנדרטים שלו. לרוב, הוא לא היסס לשלוח אותם מהיחידה. אפילו דיין סמך רק עליו. אחרי שהביא את בר-לב לפקח על מבצע כנרת, הוא קרא לאבא שלי ואמר לו, אתה מכיר את השטח ואת הכוחות, אתה תפקד על המבצע. פניו של בר-לב התכרכמו מקנאה וזעם. אי אפשר היה לצפות שיאהב את אבא שלי אחרי דבר כזה".
אביך ספג ביקורת ציבורית ופוליטית על היציאה למלחמת לבנון. אתה כותב בספר שהסיבה לכך היא שהיה שר מוכשר, תמים ונאיבי, שנפל קורבן למלעיזים.
"העובדות הן שהצפון ספג ירי רקטות בלתי נסבל שלא היה מקובל על בגין וממשלתו. יעדי המלחמה להפסיק את הרקטות והפגזים על הצפון הושגו במלואם בתוך ימים ספורים. כשאני משווה בין שתי מלחמות לבנון מבחינת החופש הבינלאומי, אז במלחמת לבנון הראשונה רייגן היה על הקו מיד בהתחלה ויצר לחץ עצום להפסקת הלחימה. במלחמת לבנון השנייה היה לנו חודש שלם של חופש פעולה מוחלט. שני היעדים במלחמות היו להפסיק את הירי לעבר ישראל. בראשונה זה הושג תוך שבוע, בשנייה הירי לא הופסק אפילו אחרי חודש".
ואירועי סברה ושתילה?
"הטבח בסברה ושתילה היה פשע כבד וטרגדיה גדולה. רק שאנשים נטו לשכוח שהיו אלו ערבים נוצרים שרצחו ערבים מוסלמים והאשימו את הישראלים בתוצאה".
הישראלים נתנו לנוצרים להיכנס למחנות.
"מה היה עדיף, להכניס כוחות צה"ל למחנות? ואם היינו נכנסים ונהרגים, כולם היו צועקים,'למה לא נתנו להם להסתדר לבד'. לניסיון להאשים את הדרג המדיני לא היה אח ורע. הטבח בכפר קאסם לא הגיע לראש הממשלה ולשר הביטחון. הפלת המטוס הלובי בהוראה ישירה של הרמטכ"ל דוד אלעזר לא הגיעה לגולדה, לדיין ואפילו לא לאלעזר עצמו. ומישהו האשים את פרס על כפר קנא? הרי מאה אזרחים נהרגו שם. במלחמת לבנון, כשמטוס הטיל פצצה בכפר, אולמרט או פרץ נתנו את הדין? היה פה סטנדרט כפול. חיפשו את הראש של שרון.
"אבא שלי הרגיש שנעשה לו עוול גדול. אני זוכר שהפגינו מול הבית שלנו עם שלטים'רוצח, רוצח'. כל הדרך הייתה מלאה שנים בלכלוך הזה. אפילו ילדים מהכיתה שלי הגיעו להפגין, וכמה בנות אמרו שזה לא יפה לעשות לי את זה מול הבית. מי שהרחיק לכת מכולם היה המגזין 'טיים', שפרסם שאבא שלי בעצם עודד את הנוצרים לרצוח את המוסלמים. השקר הזה כל כך קומם אותו, שהוא החליט לתבוע את העיתון. אני זוכר את המשפט. הייתי שם עם אמי, ומולנו ישב עורך דין נפוח עם לחיים אדומות, שילוב של חשיבות עצמית והרבה ויסקי, ומאחוריו סוללה של משפטנים בכירים. קראו לו תומס משהו השלישי, בטח דור שלישי לבעלי לחיים אדומות נפוחות. ישבנו למטה וראינו על מסך ענק איך הם הקרינו רפש על אבא שלי כדי לנסות להוכיח שכבר אי אפשר להשמיץ אותו מרוב שכבר הושמץ. כמובן שבית המשפט קבע שהמגזין שיקר ונהג ברשלנות.
"בפרשת סברה ושתילה חבריו של אבא שלי נידבו את ראשו. בגין נשאר בתפקיד והוא לא. בפרדס אצל אביו, סבא שלי היה אומר לו, 'תעשה מה שתרצה בחיים, רק דבר אחד תבטיח לי, לעולם אל תסגיר יהודים'. לכן אבי לא הצטרף לפלמ"ח. וכשהוא עזב את משרד הביטחון וסקר את משמר הכבוד והסתכל על החיילים, לא היה לו קל. כי לא מסגירים יהודים. באחת השיחות שלו עם בגין הוא אמר לו פעם,'מנחם, אתה הסגרת אותי'. ואת יודעת מה, אני מאמין שאחת הסיבות שבגין, שהיה אדם ישר, החליט לפרוש ולהתבודד, הייתה גם בגלל הסיפור הזה".
אתה מכנה את שמעון פרס בספר "נחמד".
"ברמה האישית הוא בן אדם נחמד. לו ולסוניה היו תמיד קשרים טובים עם אבי. תרומתו לביטחון המדינה ידועה. עם זאת, צריך לזכור שפרס היה זה ששבר את הקונצנזוס הישראלי בענייני ביטחון המדינה. הדוגמה הבולטת הראשונה הייתה תגובתו להפצצת הכור העיראקי. אפילו ג'יימס בייקר אמר,'אנחנו טעינו וישראל צדקה'. אבל פרס תקף את בגין והאשים אותו ששלח טייסים וסיכן אותם כדי לקדם את עצמו בבחירות. בגין היה המום. הוא אמר,'אני אשלח את בחורינו למות, או גרוע מכך, לשבי, כדי להרוויח קולות?'. בהכרעות רבות של ענייני ביטחון לאומי שמעון פרס הגיב בצורה שגויה. ככל שהיה יעיל, כשהדברים היו מגיעים לפלסטינים, שם הוא איבד את זה. הייתה לו תשוקה בלתי ניתנת לריסון להוכיח שהוא לא טעה באוסלו ושצריך לחלץ את ערפאת מהבידוד. זה גרם נזק".
מלשכת נשיא המדינה סירבו להגיב לדברים.
את רבין כינית בספר "אדם לא חזק".
"לרבין ולאבא שלי היו קשרים ארוכים ויחסים קרובים. אחרי מלחמת יום כיפור רבין מינה את אבי למפקד גיס למורת רוחם של אנשי מפלגת העבודה. בקיץ 1975 הוא ביקש ממנו לכהן כיועצו לענייני ביטחון. בספר הזיכרונות שלו רבין מציין שאבא שלי אמר לו אז'אני חולק על העמדה שלך, אבל כל עוד אני יועץ שלך, אתן לך את העצות הכי טובות לעמדותיך'. הוא ראה בזה ביטוי ללויאליות. אחרי מותו ניסו להפוך את רבין להרבה יותר ותרן ופשרן, שמאלני אפילו, ממה שהיה באמת. אני זוכר שיחת טלפון של אבא שלי כראש האופוזיציה עם לאה רבין שהייתה על ערש דווי. רבין אמרה לו, 'נכון שיצחק לא היה מוותר על ירושלים?'".
ראש הממשלה נתניהו מוזכר בספרך ולא לטובה.
"אבא שלי עבד קשה בשביל נתניהו, וכשנבחר, הוא השאיר אותו בחוץ. ככה באה לידי ביטוי נאמנותו של נתניהו, אחרי שאבא שלי רץ בשבילו בכל מקום אצל החרדים והחב"דניקים וגשר וצומת ושכנע אותם לא לוותר על אף קול. אני זוכר שהיה חוזר אחרי יום עבודה למענו ואומר,'יש סכנה שהמועמד שלנו ייבחר'. אחרי שטקס ההשבעה של נתניהו נראה כמו בזאר טורקי מביש, הוא הבין שאין ברירה ושעדיף ששרון יהיה בפנים. כך הפך אבי לשר התשתיות. לנתניהו יש כישרונות וחסרונות. אבא שלי היה מודע היטב לכל הצדדים באישיותו המורכבת".
ומה אתה חושב על ראש הממשלה?
"שהוא נואם מצוין, יודע את מלאכת ההסברה, אבל גם לחיץ, מזגזג, מפחד. אין אצל נתניהו קווים אדומים. לא ברור בכלל מה זה אצלו קו אדום, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. כשאבא שלי הגיע להסכמה על בנייה בתוך קווי היישובים זה היה נראה לנתניהו מתון מדי. אחרי שהופעל עליו לחץ, נתניהו הקפיא את כל הבנייה לגמרי, מה שאף אחד לא עשה לפניו ומה שהפך מיד לדרישת סף של הפלסטינים. עכשיו הוא תקוע עם זה. ראש ממשלה צריך להיות קר מזג, אמין וברור במה עומד מאחורי ה'כן' וה'לא' שלו. הממשל האמריקאי יודע לחיות עם מחלוקות בישראל. הממשל לא יודע לחיות עם מצב עמום, כשלא שמים לו את הכל גלוי וברור על השולחן. עם נתניהו הם לא יודעים איפה הם עומדים".
מלשכת נתניהו נמסר בתגובה: "גלעד שרון היה ונשאר פאתטי בדיוק כמו מפלגת קדימה שבה הוא מנסה למצוא מקום. אפילו חיפוש מעמיק באינטרנט לא ימצא עדות לעשייה כלשהי שלו. במנהיגות אחראית ימשיך ראש הממשלה בנימין נתניהו להוכיח כי הוא מוביל את אלה שעושים".
ומה דעתך על יאיר לפיד כפרסונה פוליטית?
"יאיר לפיד הוא איש ראוי. כולם ראויים".
וציפי לבני?
"גם לבני ראויה. ומופז. בהחלט".
למה אין בספר מילה אחת על החקירות נגד אביך, נגדך ונגד אחיך עמרי?
"החקירות נפתחו לפני 13 שנה ונסגרו כולן, חוץ מאחת שגם היא תיסגר. 13 שנה זה המון זמן אפילו במונחים ישראליים. שלושה מארבעת ילדי נולדו בתקופה הזו. עדר הכבשים שלנו הכפיל את עצמו".
כתבת בספר על דברים ישנים יותר.
"העובדה שהתיקים שנפתחו נסגרו מעידה שהכל דברי הבל. היועץ המשפטי כתב על פרשת האי היווני שאין אפילו 'ראיות תומכות במקורב'. אבא שלי התייחס לזה בביטול, וכך גם אני ככותב. לא זכורה לי איזו תגובה קשה שלו לחקירות. אבא שלי רגיל לעמוד בראש מערכות וגם מולן. זה לא טלטלה וגם לא הכי נעים. אבל אם אתה מרגיש שלם עם עצמך, זה מקל".
תיק סיריל קרן עדיין פתוח.
"לי ברור שאין בו ממש. אנחנו עובדים על פי חוק, וכל אחד מבין שלהתעסק כל כך הרבה שנים בתיק אחד זה לא בסדר".
עמרי אחיך נחשד בקבלת כספים למימון הבחירות הפנימיות. הוא הודה ברישום כוזב ועדות שקר ונשלח לכלא.
"חוק המפלגות מאשר שימוש במשהו כמו 800 אלף שקל למתמודד בפריימריז, מה שמאפשר לו לשלוח שניים-שלושה מכתבים לחברים, לא יותר. לא היה אחד שעמד במגבלה הזו, ולכן לא אכפו את החוק לפני עמרי ואחריו. למה הדבר דומה? לחוק שאוסר לנסוע מתל אביב לחיפה במהירות גבוהה מעשרה קמ"ש. כולם נוסעים במאה קמ"ש, ועוצרים רק אחד. אי אפשר לעמוד במגבלה הזו. ועמרי לא שיחק עם החוקרים, הודה בכל, שילם את חובו וגם סירב לבקש חנינה. לדעתי, נעשה לו עוול גדול.
"אחי לא עבריין. הוא היה שנים קצין בקבע וגם פעיל חברתי שמתנדב ברשות שמורות הטבע. הוא לא אחד שמתחבא. אני זוכר שבתיכון הוא הלך עם כמה חברים והעיף את האוטוביאנקי של המורה אילנה ממקום אחד למקום אחר. למרבה הצער, נגרם למכונית נזק קל. אחי היה היחיד שניגש למורה, הודה במעשה וביקש לשלם את הנזק".
יש הטוענים שעמרי נשכב על הגדר למען אביך, שההודאה ששלחה את עמרי לכלא הצילה את אריאל שרון מתביעה משפטית.
"עשינו כל מה שיכולנו כדי לחסוך מאבא שלי עניינים פיננסיים ולוגיסטיים. היו לו מספיק טרדות על הראש וכל מה שיכולנו להוריד מעליו הורדנו. אבא שלי לא היה מעורב בכל הצדדים הפיננסיים. וגם אם היה שואל לא היינו אומרים לו. אבא שלי הוא אחד שלא יודע איפה יש לו חשבון בנק וכמה כסף יש לו או אין לו. מגיל מאוד צעיר אני טיפלתי בדברים האלה על מנת להקל עליו. לכן זה לא שמישהו נשכב על הגדר למענו. אחי בא ביושר והודה בדברים. רק שהיה פה חוסר צדק. כל מי שהשתתף אי פעם בפריימריז היה צריך לשבת יחד איתו".
איך המשפחה הגיבה למאסרו?
"אבא שלי כבר היה מאושפז באותו זמן. אני ביקרתי את אחי בכל פעם שמותר היה לבקר, ואני חושב שלי היה יותר קשה מאשר לו. אח שלי הוא איש חזק. אני חושב שכשהוא יצא מהכלא גם האסירים והסוהרים הצטערו שהוא עוזב. כולם אוהבים אותו".
כשאביך יזם את ההתנתקות ב-2005 עלתה טענה שהיא נועדה להסיט את הדיון ותשומת הלב הציבורית מהחקירות. אמרו, "עומק החקירה כעומק העקירה".
" לא כולם חייבים להסכים עם דרכו של אבא שלי. אפשר לחלוק עליה, זה לגמרי לגיטימי. אבל אני חושב שלפחות את הזכות שכל אחד במדינה יידע שההחלטות שלו נעשו אך ורק מתוך מחשבה על טובת המדינה, הוא הרוויח ביושר. הרבה אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם כועסים עליו, אבל הם חיים בזכות היציאה מעזה. להחלטה הזו נדרשה מנהיגות חזקה להורות וגם לבצע".
היוזמה מאחורי ההחלטה, כך לפחות נרמז בספר, הייתה של גלעד עצמו. "באחת הפגישות (במשק) ישבתי ליד אבא שלי עם אדלר, וייסגלס וארד", כותב שרון. "אמרתי לאבי, 'אני לא מבין את עמדתך בנוגע לרצועת עזה. משהו לא עגול, החיים בלתי אפשריים, הטרור לא פוסק, אי אפשר לחיות ככה. או שאנחנו לא שם או שהם לא שם'. המשכתי להציג את קו המחשבה הזה. אבא שלי הקשיב. ייתכן שאמר משהו כמו 'מעניין'. אחר כך אמר, 'תכתוב את זה על נייר'. זו הייתה הפעם הראשונה שנושא פינוי היישובים בחבל עזה עלה אצל אבא שלי על השולחן. באוקטובר כתבתי נייר עמדה, נתתי לאבא שלי, לא הזכרתי במפורש אלא את העיקרון. אבא שלי החליט לאמץ אותו".
"הייתה לי הפריבילגיה להשמיע הצעות לאבא שלי", אומר גלעד. "ראש ממשלה שומע הרבה הצעות ורעיונות, אבל בסופו של יום האחריות שלו. הוא היחיד שבוחר מה לקבל ומה לדחות".
פרשנים טוענים שבעקבות ההתנתקות התחזק שלטון חמאס ברצועה.
"מה הקשר? נניח שהיינו יושבים בנצרים, המוני הפלסטינים שבחרו ברוב גדול בחמאס לא היו מצביעים לו? ישראל צריכה להישאר ברצועה כדי להשפיע על תוצאות הבחירות הפנימיות של הפלסטינים? כאבא לילדים באזורי עימות, לא מעניין אותי אם מי שיורה את הרקטות הם חמאס או פתח".
ההתנתקות חיזקה את חמאס שאינו מכיר בישראל. עם הפתח קל יותר לנהל משא ומתן.
"לפני ההתנתקות הנוכחות של צה"ל ברצועה הגיעה ל-13 גדודים . מספר הקורבנות הלך וגדל, והציבור לא היה מוכן לשלם את המחיר. בזמן'עופרת יצוקה' לא שמעתי אף פרשן שמציע שהצבא יישאר ביישובים. הם ידעו שהדבר חסר תכלית ושמחו שהיה מישהו מספיק אחראי כדי להחליט ולבצע את ההתנתקות".
היית שותף לדיונים בפורום החווה?
"לא הסתובבתי עם תג שכתוב עליו 'פורום החווה'. אני רק יכול לומר שאבא שלי ידע להפעיל מערכת. זה לא מקרה שאף אחד מהעוזרים שלו לא כתב נגדו שום ספר ועד היום כולם בקשר הדוק איתו. לשכת ראש הממשלה בזמנו של אבי עבדה בצורה יעילה ושקטה, ואנשיו לא עזבו אותו כל שני וחמישי כפי שקורה היום. הייתה מנהיגות שפויה. היה שיקול דעת. אנשים שעבדו איתו מעריצים אותו עד היום. אבא שלי הקשיב לאנשים לפני שקיבל החלטה ורק אחר כך החליט. וכשהחליט, לא נבהל ונסוג מכל שריקה או ביקורת. לא כמו היום, שמחליטים ואחרי שעה מישהו כותב משהו וישר מבטלים בהיסטריה ומכנסים מסיבות עיתונאים. אי אפשר לנהל ככה מדינה. בטח לא את מדינת ישראל".
שרון סבור שזו הסיבה שאביו הפך לסבא הלאומי. אחרים טוענים שהמחלה הציבה אותו במרכז הקונצנזוס. נוסטלגיה כוחה רב ליפות את הזיכרון. פרקים אחדים בספר מרככים עוד יותר את תדמיתו המחוספסת. מאירים מנעד רגיש, כמעט אפשר לומר רומנטי, באופיו והליכותיו של ראש הממשלה לשעבר. ייתכן שזהו תעלול ספרותי, עוד נדבך בדרך אל המיתוס. סביר יותר שהיה כזה באמת, חם, מחבק, איש משפחה, איש אדמה.
"אנא בדקי אם יורד גשם", כתב למנהלת הלשכה שלו, "חייב להתעודד". גם כשהיה בעיצומה של ישיבת ממשלה חשובה היה מבקש שידווחו לו כמה עגלות נולדו, כמה פרות נחלבו. "הייתי מעביר כל הזמן דיווחים על המלטות, ואם הייתי מתרשל, הייתי מקבל טלפון מהלשכה", אומר גלעד. "ובבית היה אבא לכל דבר. לימד אותי לרכוב על סוסים, נסע איתי על הטרקטור לשיחות קרבה. אפשר היה לסמוך עליו. לגמרי".
ואמך?
"אמא שלי החליטה במודע, מתוך כוח, להקדיש את עצמה למשפחה. הקשר שלה עם אבא שלי היה קרוב מאוד. היה להם סיפור אהבה ענק. היא הצטרפה אליו כמעט לכל הופעה בטלוויזיה או בפני ציבור, מסדרת לו את העניבה והצווארון לפני, אומרת מה דעתה אחרי. היא מאוד אהבה פרחים. אמרה לנו, 'גנן טוב יודע גם לעקור, וטבח טוב נבחן בבשר שלו'. תמיד היו פרחים יפים בבית וריח של עוגה טובה. אחי עמרי ואני היינו צוחקים על היצריות ההונגרית שלה, שלוקחת הכל עד הקצה. אפילו הנקניקים מגיעים עם סרט צבעוני.
"כשהייתה מתעצבנת הייתה אומרת לי, 'אחרי שאני אמות תצטער שהרגזת אותי'. ואני הייתי אומר לה, 'תפסיקי לאיים, בסוף עוד נקבור אותך בבית הקברות הזה והזה'. והיא הייתה אומרת, 'השתגעת? זה יהרוג אותי'. כשחלתה בסרטן ואבא הבין שזה סופי, זו הייתה בשבילו מכה נוראה. לפעמים היה נדמה לי שהוא כועס עליה שהיא הולכת לו. המחשבה שיישאר בלעדיה הייתה בלתי נסבלת עבורו".
בספר כתבת שאביך דיבר עם נשים בדיוק באותו האופן, בין שאמך הייתה נוכחת ובין שלא.
"אמא שלי לא הייתה פמיניסטית. פעם היא אמרה לי שלא יפריע לה אם יעשה משהו, יפריע לה אם הוא יתאהב במישהי. היא ידעה מה יש לה בבית ולא ניסתה לאלף את האריה. היא בעצמה הרי הייתה לביאה".
למה עמרי לא היה שותף בכתיבה?
"הספר הוא פרויקט משפחתי, ועמרי קרא את כתב היד. אנחנו אחים וחברים קרובים מאוד".
ועכשיו הם מכינים לאריאל שרון את החדר שלו בחוות השקמים. גם אחרי פטירתה של אמם הוא העדיף את הלינה בבית על פני המעון הרשמי בירושלים. "כי בבית יש פעימות חיים שעשו לו טוב", אומר גלעד בפשטות.
"איך שנכנסים עוצרים במטבח. תמיד יש משהו על הכיריים או כוס תה. והילדים באים, ויש את קולות בעלי החיים והמשק, הטלאים והתרנגולות והסוסים. ולכל עונה יש את הריח שלה. באביב יש ריח חריף של שחת שנקצרה ובחורף ריח אדמה רטובה. גם הצבעים מתחלפים והנופים משתנים. הקיץ צהוב, שדות החיטה מצהיבים לאט. ואחר כך הסתיו חום ויבש. ואחריו החורף שצובע את האדמה בירוק. אבא שלי אהב את הטבע בחווה. זה עשה לו טוב. הכוח שלו לא בא מהעסקנות המפלגתית, הפוליטית אלא מהמשפחה, מהאדמה, מהמשק. זה מילא אותו אנרגיה. בבסיסו הוא היה פרדסן".
אתה מתגעגע אליו.
"הרבה פעמים חשבתי לעצמי, מה באמת חסר לי בהיעדרות שלו. הרי בחיים לא שיתפתי אותו בטרדות עבודה ולוגיסטיקה. תמיד אמרתי לעצמי,'יש לו מספיק על הראש, הוא צריך גם את החבילה שלי?'. אני חושב שאני מתגעגע לנוכחות שלו. החמה, המצחיקה, האכפתית. עם כל הכבוד לציבור, לי חסר אבא. לפני שיצא מהחווה לבית החולים היה לנו רגע לבד. רק שנינו. אמרתי לו'אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך'. אחר כך התגברתי על המבוכה שלי ואמרתי'אתה יודע שאני אוהב אותך'. אבא שלי השיב,'אני אוהב אתכם'. הוא עוד היה שלב אחד אחורה במבוכה. אבל אני הבנתי. אני הרי מכיר אותו טוב כל כך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם