זכרונות אחרי מותן: מה קרה למפלגות המרכז
שינוי, הגמלאים, ד"ש - כולן ניסו להשפיע אבל עד מהרה התפצלו, הסתכסכו ונעלמו. גם לטומי לפיד זה קרה. האם גורלו של בנו יהיה שונה?
אם לפיד היה מתייעץ עם ד"ר אפרת קנולר קודם שהחליט לזנוח את משרת ההגשה היוקרתית באולפן שישי, היא הייתה ממליצה לו ככל הנראה לוותר על המעבר מערוץ 2 לערוץ 99. קנולר, מרצה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן ומרכזת המגמה למדעי החברה במכללה האקדמית בצפת, כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על "צמיחתן והיעלמותן של מפלגות המרכז בישראל", מחקר שיראה בקרוב אור בספר.
"מפלגת מרכז כשמה כן היא", מסבירה ד"ר קנולר. "זו בעצם מפלגה שמוכנה להצטרף לקואליציות הן של הימין והן של השמאל. במצעה אפשר למצוא גם חינוך, גם חוץ וביטחון, גם כלכלה, גם רווחה וגם נושאים של דת ומדינה. המצע הוא בדרך כלל מאוד כוללני ועמוס, משום שהיא רוצה למשוך מצביעים גם מהימין וגם מהשמאל. יש במפלגות האלו לפעמים דברים בלתי אפשריים כמו תמיכה מצד אחד בהחזרת שטחים ומהצד השני תמיכה בחיזוק ההתנחלויות. אלו הן מפלגות של גם וגם".
מאפיין נוסף של מפלגות מרכז הוא האישיות הכריזמטית שעומדות בראשן, או כפי שד"ר קנולר מכנה אותן - "מפלגות אישיות". בעבודתה היא טוענת כי מפלגות כאלה נוטות לעמעם את המימד האידיאולוגי לטובת האיש שעומד בראש המפלגה. התלות הזאת, כפי שמלמדת ההיסטוריה, רחוקה מלהיות בריאה.
לפי קנולר, רשימת המרכז הראשונה הייתה רפ"י, שהוקמה ב-1965 על ידי פורשי מפא"י, ובראשם דמויות מהבולטות בתולדות המדינה כמו דוד בן גוריון, שמעון פרס, משה דיין ויצחק נבון. ממש כמו מפלגות המרכז של ימינו, רפ"י נתפסה כ"מפלגת מצב רוח". ד"ר קנולר מעדיפה את הכינוי "מפלגות הבזק" או "מפלגות פרפר".
רפ"י זכתה בעשרה מנדטים והייתה לסיעת אופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה הסיעה לקואליציה ומשה דיין מונה לשר הביטחון בממשלתו של לוי אשכול. בינואר 1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ועם אחדות העבודה-פועלי ציון במסגרת מפלגה חדשה, "מפלגת העבודה", ובכך הקיץ עליה הקץ.
בהקשר דומה מזכירה ד"ר קנולר את מפלגת תלם, שהוקמה ערב הבחירות לכנסת העשירית על ידי דיין ושני חברים שפרשו מהליכוד. אלא שבזמן הקמת המפלגה דיין כבר סבל מסרטן, והוא נפטר מספר חודשים לאחר הבחירות. תלם התפצלה מיד. חבר הכנסת מרדכי בן פורת הקים את סיעת התנועה להתחדשות וחבר הכנסת יגאל הורוביץ
מפלגה נוספת שהסתמכה על האישיות הכריזמטית של מייסדה הייתה יחד, שאותה הקים עזר ויצמן ב-1984 לאחר שהתפטר מתפקידו כשר ביטחון בממשלתו של מנחם בגין. תוצאות הבחירות הסבו לו מפח נפש. ויצמן זכה בשלושה מושבים בלבד בבחירות לכנסת האחת עשרה (איתו נבחרו לכנסת בנימין בן אליעזר ושלמה עמר). למזלו , התברר לו כי מפלגתו הפכה ללשון מאזנים בין המערך לליכוד.
"גם המערך וגם הליכוד עלו אליו לרגל אבל הוא כפה עליהם ממשלת אחדות, ממשלת רוטציה בין שמעון פרס ליצחק שמיר. לאחר שזו הוקמה ויצמן נדחק לשולים וקיבל רק תפקיד של שר בלי תיק", מזכירה ד"ר קנולר. ויצמן הצטרף עם מפלגתו למפלגת העבודה באוקטובר 1986 ובכך הסתיימה ההרפתקה הפוליטית העצמאית שלו.
יוצאת דופן בהיסטוריה של מפלגות המרכז היתה ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי), שצמחה יש מאין על רקע המחאה הציבורית בעקבות מלחמת יום הכיפורים. "ד"ש היתה גם מפלגת מרכז וגם מפלגת כוכבים", אומרת ד"ר קנולר. "היא הוקמה מחיבור של תנועת שינוי שבראשה עמדו אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי ויונתן שפירא עם קבוצה בראשות יגאל ידין. מאוחר יותר הצטרפו אליה קבוצות נוספות, כמו שמואל תמיר וקבוצת יוצאי ליכוד ואנשים מהעבודה כמו מאיר עמית. בעצם, לא היה מכנה משותף אידיאולוגי ביניהם".
ד"ש היתה מפלגת מרכז עם מצע עמום, שגרפה אומנם במערכת הבחירות הראשונה בה התמודדה לכנסת התשיעית 15 מנדטים אך כעבור שנתיים התפרקה והפכה לאפיזודה חולפת. "מנחם בגין הצליח להרכיב ממשלה בלי ד"ש", מנתחת קנולר. "יגאל ידין ניהל מו"מ ארוך וביזיוני עם בגין ולבסוף, כשהם הצטרפו לממשלה, המפלגה החלה להתפורר ולא השאירה שום חותם".
מפלגת סטארים נוספת שצצה ונעלמה במהירות היתה מפלגת המרכז, שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה על ידי חברי כנסת שפרשו ממפלגות העבודה, הליכוד וצומת. הכוכב המבטיח של המפלגה היה הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין שחק, שהודיע על התמודדות לראשות הממשלה מטעם מפלגת המרכז אך עד מהרה דעכה הפופולריות שלו בציבור. בהנהגת המפלגה זכה לבסוף שר הביטחון היוצא יצחק מרדכי, שלמרות עימות טלוויזיוני לוהט עם ראש הממשלה בנימין נתניהו לא סחף את הבוחרים. כמו קודמותיה, סבלה מפלגת המרכז משערוריות (פרשיית המין של מרדכי) ומפיצולים והתפוגגה חיש קל.
מפלגת מרכז אחת, קדימה, שרדה בכל זאת. אף שהוקמה סביב האהדה העצומה לה זכה אריאל שרון, לדברי ד"ר קנולר אין זו מפלגת מרכז קלאסית, משום שבניגוד לקודמותיה נמנעה מלהצטרף לאחת משתי הקואליציות האפשריות, של הימין או של השמאל. קדימה הקימה תחילה קואליציה כזו בעצמה ולאחר מכן בחרה להשאר באופוזיציה. עם זאת, הסקרים האחרונים אינם מנבאים טובות למפלגה, וכניסתו של יאיר לפיד לזירה עשויה לפגוע בה באופן משמעותי.
ד"ר קנולר סבורה כי מכל מפלגות המרכז ו"מפלגות האישיות" נטולות האידיאולוגיה שהתמודדו בעבר לכנסת, מפלגתו המסתמנת של יאיר לפיד מזכירה יותר מכל דווקא את שינוי של אביו, יוסף טומי לפיד.
"שינוי קמה ב-1999 וביטאה את הצורך לתת תגובה לקיצוניות החרדית. כל קיצוניות מעוררת קיצוניות נגדית. הכספים הרבים שהועברו לש"ס בתוקף ההסכמים הקואליציוניים עוררו אז זעם רב בקרב חלקים גדולים של הציבור. שינוי הציגה עצמה כמייצגת של מעמד הביניים ושל הציבור החילוני, הציגה את החרדים כאויבי העם וקבעה עקרון שלא יושבים בקואליציה עם החרדים".
לדבריה, "יאיר לפיד, כמו אביו, הוא אישיות תקשורתית מוכרת מוערכת. הוא חייב להתמקם במרכז ולהציג עצמו כמייצג מעמד הביניים כי השמאל תפוס והימין תפוס. אם הוא לא ייצג את מעמד הביניים במרכז אין לו מה למכור. הוא חייב למלא את הנישה שבין מפלגת העבודה לליכוד. הוא מן הסתם יניף את דגל יחסי דת ומדינה ואת סוגיית החרדים, אבל לא באותו להט כמו אביו".
אלא שההשוואה למפלגה של לפיד האב אינה מבשרת טובות לבן. שינוי השיגה בשיאה 15 מנדטים, אבל איבדה מכוחה במהירות עד להתרסקות הסופית, בעקבות בחירתו של רון לוינטל למקום השני בפריימריס ב-2006 ופרישתו של לפיד.
"להערכתי גורל מפלגתו של יאיר לפיד יהיה בסופו של דבר זהה לגורל מפלגת שינוי", מנבאת קנולר. "טומי לפיד ניהל את שינוי כמעט בלי לשתף את חבריו למפלגה. אם יאיר לפיד ינהג בדרך דומה צפוי לו גורל דומה. אם יידע לנהל נכון את ענייניו אולי יוכל לשרוד מעבר לקדנציה אחת. בכל מקרה, בהיעדר דבק אידיאולוגי ישנה סבירות גדולה שאם מפלגתו תיכנס לקואליציה היא תתפלג ותתפצל ולבסוף ותיעלם כמו כל קודמותיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם