אחת מחמש: סגן נ' עולה על המסלול
טייסת מסוקי הסער הטרייה שסיימה קורס טיס בבסיס חיל האוויר בחצרים: "אם למישהו יש בעיה שיש כאן בנות, הוא יכול לא להיות פה"
"הערכים שהביאו אותי לקורס טיס הם לא שוויון ופמיניזם", היא אמרה השבוע. "אלה ערכים שגדלתי עליהם בבית: לשאוף גבוה, להצליח, לעשות כמה שיותר. אני לא מאלה שחושבים שבנות יכולות לעשות את כל התפקידים בצבא".
נ' ממשיכה: "בסוף, להיות לוחם בשטח, שנלחם פנים אל פנים מול אויב, עם נשק, זה לא בהכרח משהו שבת יכולה לעשות. לדעתי, לא. פיזית, בנים יותר חזקים. אבל בתפקידים כאלה, כמו טייסים, שהקשר עם האויב הוא לא פנים אל פנים, אין לנו שום בעיה להשתלב. טייס וטייסת, מהבחינה הזאת, זה אותו דבר".
סגן ד', טייס ינשוף, גם הוא בוגר קורס 163 אמר: "יש הבדלים בין גברים לנשים. רואים את זה בעיקר בשלבים הפיזיים בקורס", הוא מספר. "למרות שהם מותאמים לבנות, יש כאן דברים שלא הרבה בנות יכולות לעשות. לבנות יותר קשה ואי אפשר להתעלם מזה. גם אחר כך. צרפי בת אחת לחמישה בנים שכל הזמן כולם יחד, ההסתגלות, ההשתלבות, צריך בשביל זה אופי מיוחד. לדעת לקחת דברים בצחוק, ובקלות, ובפרופורציות. זה שונה אצל בנים ואצל נ', או הבנות האחרות. בגלל זה כשאני מסתכל על נ', אני ממש גאה בה".
בתוך הטירוף של הדרת נשים, כשבריונים מנסים לגרש נשים מהמרחב הציבורי והרחוב הישראלי מבעבע ורותח, סיימו השבוע בחיל האוויר חמש בנות קורס טיס (מתוך 27 בנות שהתחילו את הקורס ועשרות בודדות של מסיימים בסך הכל). מספר שיא של בוגרות: שתי טייסות מסוק סער (ביניהן סגן נ'), שתי נווטות קרב וטייסת תובלה אחת. הטייסות מסרבות להיות במוקד תשומת הלב. לכל שיחה עם טייסת חדשה הצטרף גם טייס חדש.
"אני לא יודעת אם זה סמלי", אמרה סגן נ', כשתהיתי אם אפשר לקשור בין הדברים. "ברור לי שאין שום סיבה שאישה לא תשב בכיסא הקדמי של האוטובוס. אם למישהו זה מפריע, אז שילך לשבת בספסל האחורי בעצמו. ככה אני רואה את זה. בדיוק כמו בקורס. זאת אומרת, אם למישהו יש בעיה שיש בנות בקורס טיס, או בנות טייסות, אז הוא יכול לא להיות פה".
"לאנשים קשה להתרגל לשינויים. גם אצלנו היו אנשים שהיו צריכים להתרגל לזה שבנות נמצאות בצוות אוויר. יש בנים שזה יותר קשה להם, גם מתוך הקורס שלנו. יש כאלה שאהבו אותנו בתור חברות,
היא לא מרגישה שהיא סמל וטוענת שעניין השוויון בין המינים הוא ממש לא הדבר שדחף אותה לקורס. "אני לא מסמלת לנשים אחרות 'בגלל שאני בת אני יכולה', או 'בנות יכולות'. לא בגלל זה אני כאן,'מההיבט הפמיניסטי'. אני באה להראות שאם רוצים משהו, אז אפשר להשיג אותו. אם הולכים עם זה עד הסוף, לא מוותרים, ממשיכים הלאה גם ברגעים קשים, אז בסוף מגיעים לאן שרוצים. אני לא אומרת 'הנה, הראיתי לכל הגברים שבת יכולה לסיים קורס טיס'. זה לא מעניין אותי".
"היה סיפוק אדיר, היה מרגש להסתכל רגע במראה, לראות שני ארונות על הכתפיים (דרגות הסגן שקיבלו ביום שלישי השבוע בוגרי הקורס, ח.ק.ב), אבל זה לא ברמה שעכשיו צריך להתחיל למרוח את זה על כל העיתונים. יש חמש נשים שסיימו קורס, יופי. לא צריך לצאת מפרופורציה". סגן ד': " אנחנו זה הצד הנכון, שאליו צריך לכוון ולשאוף. בעיני, זה סמלי שזה קרה דווקא השבוע".
סגן נ', 22, נולדה במושב מולדת. אביה, טייס קרב. היום הוא מנהל בית ספר ומורה לפיזיקה, טייס בשירות מילואים ומדריך בבית הספר לטיסה. אמה, סגנית מנהל בתיכון עמק חרוד. יש לה אחות גדולה, דוקטורנטית במכון ויצמן. אחיה הצעיר יתגייס בחודש הקרוב לקורס טיס. "המלצתי לו לחתום ויתור", היא צוחקת, "מסכן, בגלל שהוא יודע מה מחכה לו".
היא גדלה בגן נר. לפני כשנתיים עברה המשפחה לכפר תבור. על אף שאבא שלה טייס קרב, היא מספרת שמעולם לא הרגישה שהיא גדלה בתוך "משפחת חיל האוויר". היא כן זוכרת הזנקות והקפצות מהתקופה שהייתה ילדה, וביקורים בבסיס של אבא. "בערך בסוף היסודי, תחילת כיתה ז'", היא משחזרת, "רציתי להיות טייסת. אחר כך זה התפוגג".
לכן , אמרה לי, העובדה שסיימה קורס טיס היא בעיקר מפתיעה. "כי אני לא טום בוי באופי שלי", הסבירה . "לא עשיתי סימנים שאני אעשה תפקיד קרבי בצבא לפני שהתגייסתי. לא היה על זה אפילו דיבור בבית, שאני 'אהיה טייסת', בניגוד לשיחות שיש עם אחי. בכלל רציתי להיות מדריכת שריון".
"בחדר שלי לא תמצאי מטוסים על הקירות", אמרה, "אמנם לא תמצאי דברים ורודים, אבל גם לא דברים שקשורים לצבא. לא שיחקתי כדורגל ולא כדורסל. לא בניתי טיסנים ולא שיחקתי במשחקי מחשב. רקדתי. הייתי בלהקה ייצוגית של עפולה'הורה עפולה'. הכי בת. לבשתי חצאיות ושמלות".
והיום?
"בקורס למדתי להסתדר יותר עם בנים, אבל עדיין יש לי בבית מלא חברות בנות, ואנחנו עושות גם דברים שבנות עושות. הולכות לקניות, הולכות לשבת בפאב, הולכות למספרה. זה לא השתנה בגלל שאני טייסת".
ד', גדל ביישוב צור יצחק, סמוך לכוכב יאיר. אבא שלו סגן אלוף במילואים. יש לו עוד שתי אחיות גדולות, אבל שום קשר לחיל האוויר. חמישה בוגרים מהמחזור שמעליו בתיכון, טייסים. בשכבה שלו, הוא אומר, "עשו חרם על קורס טיס". ד' הדריך בתנועה ולמד במגמה ביולוגית. "רציתי בכלל להגיע לשייטת, בסוף התגלגלתי לטיס. אני לא בטוח שהמפתח הוא שצריך לרצות להיות טייס. צריך פשוט לרצות להצליח".
שניהם , גם הוא וגם נ', עשו שנת שירות (כמו כמעט רבע מבוגרי הקורס הנוכחי, ח.ק.ב) בכפר הנוער בניצנה. גרו בקומונה, 20 חבר'ה שחמישה מהם התקבלו לקורס טיס. בסופו של דבר, אחד חתם על ויתור והתגייס לסיירת מטכ"ל, שניים נשרו ורק נ' ו-ד' סיימו.
בקומונה הם נפגשו בפעם הראשונה. ד' היה מדריך טיולים והיה אחראי לבוסתן במקום. נ' הייתה מדריכה חברתית של נוער שרק עלה לארץ מאתיופיה. עד היום היא שומרת איתם על קשר, דרך הפייסבוק. על שנת השירות הם אומרים שהייתה "תרומה נטו". מי שנותן, הסבירו לי בלי ציניות, נותן קודם כל לעצמו.
"זאת הייתה השנה הראשונה של החבר'ה האתיופים בארץ, ואנחנו בעצם היינו הישראלים הראשונים שאליהם הם נחשפו", אומרת נ'. " יש פער עצום", היא מספרת. "המסר שלי אליהם היה שהכי טוב יהיה להם, כדי להשתלב בחברה הישראלית, זה להתגייס לצבא".
יש אמנם נשים טייסות, אבל אין עדיין טייס ממוצא אתיופי.
"כן. אני חושבת שזה בגלל שהם עדיין מרגישים מיעוט. הם צריכים לקבל ביטחון עצמי. זה עניין של זמן".
במהלך שנת השירות הם עשו את הגיבוש לטיס. בחיל האוויר יש גיבוש נפרד לחיילות ולחיילים. "מרגע שהגעתי לגיבוש, החלטתי שאני נותנת הכל", מספרת נ'. "כבר לא הייתה לי שאלה. הלכתי עם זה עד הסוף. קורס טיס לא נבחן בכושר הגופני. הכושר הגופני נבחן כאן רק בהקשר של איך הוא משפיע על הכושר המנטלי. פחות משנה איזה תוצאה אתה עושה בריצה. ככל שאתה יותר בכושר, ככה יותר קל לך. לי היה קושי בשנה הראשונה. אני זוכרת שבגיבוש היו מלא בנות. כל אחת רצתה להתבלט, כמו בקבוצת בנות טיפוסית. במעט זמן יחסית את אמורה להראות את היכולות שלך, ואני באופי שלי פחות דורסנית. לא התאמצתי להתווכח עם בנות.
"אחר כך, כשאמרו לי שעברתי, הסיפוק היה אדיר. זה באמת לא היה חלום חיי, להיות טייסת, אבל ההחלטה שלי הייתה שאני חייבת לעשות הכל כדי להצליח. אם יגידו לי שאני לא מתאימה, אז אין מה לעשות, אני מי שאני וזהו, אבל שלא תהיה לי תחושת החמצה, שלא עשיתי את המקסימום מצדי. ככה היה גם אחר כך, כל הקורס. אמרתי'אין לי בעיה שיחליטו בשבילי שאני לא מתאימה, אבל לפחות אני אדע שעשיתי הכל'. אין מצב שאני אעוף מהקורס ואני אדע שיכולתי לעשות את הדברים אחרת".
מה היה הרגע הכי קשה?
"זה לא רגע, כמו ההרגשה הזאת, שנכנסים לקורס, ופתאום הבום הזה, שכולם שפיצים, אחד אחד. מגיעים לקבוצה של אנשים שכולם חזקים בכל. כולם עם כישורים חברתיים מאוד גבוהים, כולם מאוד חכמים, מאוד מאתגרים. זה לא ככה בדרך כלל בבית ספר, או בסביבה הרגילה. מצד שני, זה גם מה שיפה. הקטע הזה, שצריך לעמוד כל הזמן בקצב".
ד': " לי היה הכי קשה השלב המתקדם בקורס. העומס, הלחץ, כשברור כל הזמן שאתה עדיין במיון, עדיין אפשר להעיף אותך".
מתי מתאהבים בטיסה?
נ': " אני, בטיסות הראשונות אמרתי 'וואי, זה כיף'. אז נדבקתי בחיידק. אמרתי בפעם הראשונה 'אוקיי, נראה לי שאני רוצה להמשיך'. ההורים שמרו על אדישות. יותר כדי לא להלחיץ אותי. בדיעבד, שניהם לא ציפו שהבת שלהם תהיה טייסת. אמא שלי בכלל לא רצתה. היא השלימה עם זה שיהיה לה בן קרבי, אבל לא בת קרבית. מצד שני, הייתה גם המון תמיכה בבית. לא פחדתי לעוף מהקורס ועכשיו'אוי, מה יגידו עלי בבית'. להפך , הרגשתי שמאוד מכבדים את זה שאני משקיעה ונותנת מעצמי את המקסימום".
במסגרת הקורס נ' השלימה תואר בכלכלה ובניהול. ד' עשה את התואר שלו בפוליטיקה, ממשל וניהול. יחד עם קבוצה של חברים מהיישוב שבו גדל, כולם משרתים שירות קרבי, הקים את עמותת "אחים". הם עורכים מסיבות, ואת ההכנסות מהן הם תורמים בכל פעם למטרה אחרת. כך, למשל, אספו 35 אלף שקל, כדי לאפשר ניתוח ראש לילדה בת ארבע, חולת סרטן. "גם נהנים מהמסיבות וגם שמחים לתרום", הוא אומר.
שנה אחרי תחילת הקורס, כמו בכל קורס טיס, חולקו ל"מגמות". גם נ' וגם ד', הוחלט, יטוסו במסוקי סער. נ' לא תהיה טייסת קרב כמו אבא שלה. "בהתחלה הייתה תחושת כישלון", אומרת נ'. "היה צריך לעכל את הרעיון. גם לא היה לי מושג מה זה מסוקים, כי גדלתי עם אבא טייס קרב. אבא דווקא התלהב. אני התלהבתי אחרי הצ' ק הראשון (שלב, ח.ק.ב). הבנתי שזה המקום שלי. יש המון עבודה עם 'הירוקים' במסוקים, עם הכוחות בשטח. אני מאוד קרובה לזה אישית. זה לראות את הלחימה מקרוב".
"תמיד שומעים על הלוחמים שרואים את המסוק, מרגישים שזה'המלאך הלבן' שבא להציל אותם, לקחת אותם משדה הקרב. אני חושבת על ההרגשה שתהיה לי אחרי החילוץ הראשון. הידיעה שאם לא הייתי שם, מישהו היה מת, וזה שאני הצלחתי להציל אותו, לחלץ אותו ולהביא אותו בזמן לבית חולים".
ד': " יש כאלה שהתפקיד שלהם הוא לתקוף. אם יפציצו את הכור באיראן אנחנו כנראה לא נהיה שם, אבל זה בסדר גמור. אני לא מאוכזב מזה. התפקיד שלנו זה דווקא להציל חיים. זה אחד הדברים היותר מספקים שיש, להציל חיים, לא משנה באיזו סיטואציה".
מבין בוגרי קורס 163, יש גם שני זוגות. שני טייסים ושתי טייסות. "בנים ובנות ביחד, קורה שמתאהבים", אומרת נ'. סגן ד' אומר שהם "אחלה זוגות" ושהוא "מבסוט מהם". לו עצמו יש חברה כבר חמש שנים. בחצי השנה הראשונה של הקורס, הוא אומר, היא הייתה בקורס קצינות, והם התראו אולי פעמיים. לנ' אין חבר. "ממש לא משנה לי אם אני יוצאת עם טייס או לא", היא אומרת.
"המיתוס 'הטובים לטיס' נכון חלקית. אני רואה המון חברים שלי, מדהימים, אנשים אחד-אחד, לא טייסים. אני לא יכולה להגיד שאני יותר טובה או נחשבת מהם. גם לא משנה לי מה אומרים על זה שאני טייסת, אבל אני אצא רק עם בנים שיפרגנו".
היא וד' חברים טובים. בזכות העובדה שהיו יחד בקומונה, הם כמעט כמו משפחה. מרגישים כמו שניים שגדלו יחד מילדות. עכשיו הם גם טסים יחד. "קורה הרבה פעמים שיושבים מלא אנשים ויש איזה ויכוח, או מדברים על משהו, ואני פשוט יכול להסתכל על נ', לעשות משהו עם העיניים, והיא כבר תבין מה אני רוצה, בלי מילים", מסביר ד'. "באוויר, כשאנחנו טסים, זה מתחדד. זה הופך את הטיסה להרבה יותר טובה".
על מגרש המסדרים הרגישו סיפוק, הם אומרים, אבל גם הקלה. בני המשפחה שלהם הגיעו לטקס, וגם כל חברי הקומונה. בשבוע הבא הם יוצאים לרגילה, חופשה בת שבוע, ואחריה יתחילו ללמוד בקורס בן כמה חודשים. בסופו ישובץ כל אחד מהם בטייסת שלו. הם חתומים לשירות קבע בתשע השנים הקרובות. "אנחנו בהתחלה של ההתחלה", אומרת סגן נ'. " להיות טייס זה כבר מקצוע. זה כמו להיות מג"ד בשריון. אלה החיים שלך, בזה אתה עובד. קם בבוקר, הולך לטייסת, חוזר בערב הביתה. עבודה".
ד' לא רואה מניעה להמשיך בצבא גם אחרי תקופת הקבע. "אולי אפילו להיות מפקד טייסת", הוא אומר. נ' חושבת אחרת. אין לה בעיה להתחתן, ללדת ילדים ולהמשיך לטוס. "אבל", היא אומרת, "אני לא רואה את עצמי ממשיכה בצבא בעוד עשר שנים".
מה תעשי?
"אני כנראה אעבוד עם נוער, בחינוך. אם אעבוד עם האוכלוסייה האתיופית, אז אולי חניך שלי יהיה הטייס האתיופי הראשון בחיל האוויר. הלוואי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם