אדוני הנשיא, רוץ לבית שמש
כמי שמעמדן של נשים חשוב לו כ"כ, קח איתך את הגברות שמנהלות את בית הנשיא ובוא איתן לבית שמש. כנהג מספר 1, אל תאבד שליטה על ההגה
בעצם לא רק שם. דור של ישראלים נבוכים צריך לקבל מסר בהיר עד כמה אתה נחרץ. עד כמה אתה בצד ההומני של המתרס. אתה, אחרון המנהיגים ההיסטוריים, שיצקת מים על ידיו של מחולל המדינה הזאת. הוא ודאי לא היה רוצה לראות נשים נדחקות לירכתי האוטובוס.
אני יודע שהשלום יקר לך. מדי פעם צצות ידיעות שנקטת יוזמה כזאת או אחרת, שפגשת אישיות כזאת או אחרת. לא שאתה צריך עדכון ממני, אבל השלום בטיפול נמרץ ואני לא רואה אותו יוצא לחדר התאוששות.
הדגל מוטל עתה ברחובות בית שמש ומחכה למישהו שיניף אותו. נכון שקולך נשמע בכל פעם שהוא צריך להישמע: שסע חברתי, חילול מסגדים והשפלת נשים. סלח לי שאני קורא לבושה בשמה ולא "הדרת נשים", אבל הפעם כל מילת גינוי, ולא משנה מאיזה פה תצא, מהדהדת בריקנותה.
עייפנו ממילים נכונות שמתפזרות כערפילי שחר בלי להשאיר אחריהן מעשה. הפעם צריך יותר, כי זאת המלחמה האמיתית על הבית. לא ייתכן בית שישכון בו שלום כל עוד אחת היושבות בו אינה יכולה לעלות על כל אוטובוס וללכת בכל רחוב. בה"ד 1, ירושלים , בני ברק ועכשיו בית שמש.
מדאיגה במיוחד המהירות שבה קרו הדברים. חשכה שהמתינה דרוכה למוציא לאור. ומה בסוף? האם נמצא את עצמנו חיים במקום שממאיס את עצמו מיום ליום או שנלחץ בזמן על הברקס? זה אוטובוס חיינו, אדוני הנשיא. אתה, כנהג מספר אחת, לא יכול להירדם על ההגה.
אני יודע עד כמה מעמדן של נשים חשוב לך. לפני כארבע שנים נפגשנו לארוחת בוקר בבן שמן. מצאתי אותך מאוהב. לא רק בסוניה ז"ל שאת בית נעוריה הראית לי. גם בגברות שמנהלות את בית הנשיא. אמרת אז שכל חייך עבדת עם גברים ועכשיו עלית מדרגה - אתה עובד עם נשים.
זימרת שיר הלל כפי שרק רומנטיקן כמוך יכול. ציינת שנשים הרמוניות יותר מאיתנו הגברים, שהן בלתי מפוענחות, שכל אחת ציוויליזציה בפני עצמה. אין שתיים דומות. עכשיו זאת השעה שלך ושלהן. קח את הנשים שאיתך, אם מותר לי להציע, ובוא איתן לבית שמש.
עלה איתן לאוטובוס ההשפלה ושב איתן בחרטומו. לך לבית הספר "אורות בנות" ותן חיבוק גדול לילדה נעמה. ברור שזה לא יביא פתרון מיידי ואולי אף יחולל בלגן.
אבנים, מכות, אתה יודע. אבל הנשיא קנדי לא היסס לשלוח חיילים של המשמר הלאומי כשרצה להכניס סטודנט שחור לאוניברסיטה הגזענית של מיסיסיפי.
בית המשפט העליון פסק לפני כן כי ג'יימס מרדית' זכאי ללמוד ב"אול מיס", שם החיבה של האוניברסיטה. כשמושל מיסיסיפי סירב לציית, הנשיא הלך עד הסוף. מלווה בשני מרשלים ובמאה שוטרים של צבא ארה"ב, חצה מרדית' את שער האוניברסיטה. ג'ון קנדי לא קבע אז רק את עתידו של אותו סטודנט שחור, אלא גם את דמותה של החברה האמריקאית.
גם המאבק בארץ אינו רק על נשים, אלא על עצמנו, על דמותנו, על "מי אנחנו". אם החרפה הזאת תתעצם, היא תהיה של כולנו. אתה יכול עדיין לעצור אותה. לכן, אדוני הנשיא, אנא רוץ לבית שמש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם