הרהורים באוטובוס מהדרין
חברה שמכילה שונויות קיצוניות, חייבת אחת לעשור לפחות - סמל. סמל כמו טניה רוזנבליט, שיעלה את כולנו על בריקדות ויאפשר לנו להוציא קיטור כדי שנוכל להוסיף להתקיים אלה לצד אלה
בכל-זאת, למי שמוכן להישאר איתי עד הסוף צפויות כמה נקודות למחשבה שאינן זוכות לליבון כי מורכבויות חברתיות לא עוברות מסך בדרך-כלל. מורכבויות חברתיות נשארות בסוף היום ברמת הכותרת במקרה הטוב, ועל רצפת חדר העריכה במקרה הפחות טוב.
אתמול נסעתי באוטובוס חרדי. כבר חדשות. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שנדרשתי להשתמש בקו חרדי, אבל פתאום הייתה לזה משמעות; הקונפליקט העכשווי של החברה הישראלית במיקרוקוסמוס, קו 497 מבני-ברק לבית שמש. ובהתקדמותי אל ירכתי האוטובוס, קול פנימי שבי התריס: פמניסטית את קוראת לעצמך? אישה חזקה? למה שלא תעשי מעשה טניה? למה לא תוסיפי נדבך חשוב למאבק המגדרי בבחינת צעד קטן באוטובוס- צעד גדול לקהילת הנשים הישראלית.
ובהתיישבי במקום נוח וטוב בתווך מצאתי את עצמי ממשיכה להתייסר בשאלה האם בזאת באמת נבחנת עוצמתי הנשית. האם הרגע הכרעתי שאני בעצם, לא עלינו, שוביניסטית? לא, ענה לי קול נשי חזק בתוכי. הבחירה שבחרתי הייתה של אישה שהפמניזם שלה לא סותר את הרצון שלה לכבד את רצונם של אחרים, גם אם עולמם שונה ורחוק כל-כך מעולמי שלי.
טניה רוזנבליט - סמל? בהחלט, אבל לצד היותה סמל מוחשי להדרת נשים המנוגדת לחוק שאותה יש לשלול מכל וכל היא גם סמל נוסף בפסיפס העדין בהיסטוריה המשותפת שלנו כחברה מורכבת ומשוסעת, שתרצה או לא היא תקועה ביחד לעוד הרבה שנים.
נזכרתי היום בחוויה חזקה שחוויתי לפני שלוש עשרה שנים בנקודת ציון אחרת אך דומה בקויה הכלליים. גם אז היו אלה בני האור מול בני החושך. גם אז כל צד התבצר באמת שלו כאילו הפעם, הפעם זה באמת להיות או לחדול.
"פעמוני היובל", 1998. מדינת ישראל בת חמישים. על האווירה החגיגית השתלט אז שיח קולני בתקשורת סביב המופע של להקת בת שבע, "אחד מי יודע", במופע שנחשב פרובוקציה פר-אקסלנס בעיני שומרי דת ומסורת וסמל לחופש הביטוי בעיני החילונים.
כולם עלו על בריקדות. גם אני. מצאתי את עצמי כלואה ברכב בדרך לאן-שהוא בערב יום העצמאות של אותה שנה עם חברתי הטובה, קרן, בחורה חילונית. נלחמת על עמדתי כאילו היושבת לצדי היא האויב המר ביותר. למרות שהרגשתי שמדובר בשיח חירשים, גם ברמה הלאומית וגם בתוך האוטו שבו הייתי מצויה, הרגשתי שיש לזה חשיבות אמיתית.
חברה שמכילה שונויות קיצוניות שכאלה לאורך שנים, חייבת אחת לעשור לפחות - סמל. סמל שיעלה את כולנו על בריקדות, סמל שבו נוכל למצב את עצמנו ולהגדיר את האני שלנו בתוך החברה הישראלית, סמל לשם הוצאת קיטור כדי שנוכל להוסיף להתקיים אלה לצד אלה.
אולי זו הסיבה שאני מתקשה בכלל לזכור מה היה סופה של פרשת "אחד מי יודע", כשם שאני מתקשה לזכור את אקורד הסיום של אירועים דומים אחרים. היה זה ויכוח לשם ובזכות הויכוח, ולא לשם שורה תחתונה כלשהי שבוא תבוא.
אין בדברים הללו ניסיון לחמוק מן השאלות הקשות שעולות ובצדק על מקומה של החברה החרדית במרקם החיים במדינת ישראל. כמו-כן, גישה סלחנית כלפי גורמים קיצוניים שמפעילים אלימות מכל סוג על כל אדם, אישה או גבר, תוביל אותנו למחוזות מסוכנים. גם לא נעלמה מעיניי ההזדמנות הנדירה לנצל את גל האהדה התקשורתית והציבורית לנשים בעקבות הדרתן (המשגה מוצלחת כל-כך) לשם יצירת שינוי מהותי ביחס לנשים במדינת ישראל.
אני רק מבקשת להכניס את האירועים להקשר רחב יותר ולהציע לכולם לזכור שגם אחרי פרשת טניה וגם לאחר פרשות אחרות שעוד יבואו, יוסיפו הויכוחים הבלתי נעימים הללו להיות נדבך חיוני ואף רצוי להמשך קיומינו כחברה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם