ראשי » חדשות » חדשות בארץ » בארץ

"גם אנחנו רוצים מקום לזכר ילדינו שנפלו"

אביו של סמל יהונתן איינהורן שנפל בלבנון השנייה מנסה 4 שנים עם עוד הורים שכולים להקים מצפור לזכר ילדיהם. "לא ביקשנו אגורה, רק היתר"

ביום שני שמע דוד איינהורן את דברי השבח שהרעיף ראש הממשלה נתניהו על עצמו, באמצעות יועציו, במהלך טקס הזיכרון ל-44 הנספים באסון הכרמל. מה שהרגיז אותו במיוחד היה הפרק המהלל את הקמת האנדרטה לזכר ההרוגים.

שלוש פעמים הזכיר המנחה, דן כנר, כי נתניהו היה האיש שיזם את הקמת האנדרטה. "האנדרטה הוקמה ביוזמתו של ראש הממשלה", אמר המנחה פעמיים. "האנדרטה הזו הוקמה ואושרה בממשלה ביוזמתו של העומד בראשה, מר בנימין נתניהו", הוא הוסיף מאוחר יותר בטון חגיגי, והזמין את ראש הממשלה לפודיום.

איינהורן, אביו של סמל יהונתן איינהורן, שנפל במלחמת לבנון השנייה החליט שהוא לא עובד באותו היום. ארבע וחצי שנים הוא מנסה יחד עם ההורים השכולים האחרים, שבניהם נפלו בלבנון, להקים מצפור בהר אדיר, שצופה אל שדות הקרב. שום דבר לא עוזר, והם נזרקים מפקיד אחד לוועדה אחרת. "ביום שני עזבתי את העבודה באמצע. אני לא מסוגל. זה הרג אותי. בימים האחרונים אני לא בנאדם. אני לא מבין את הפרופורציה במדינה הזו. בשביל מה שלחנו את הילדים שלנו להילחם, להיהרג, אם כך מתייחסים לזיכרון שלהם? ", הוא אומר בכאב.

"אנחנו רוצים להקים מקום לזכר חיילים שנתנו את החיים שלהם למדינה, ולא נסעו לחלץ אסירים, עם כל הכבוד", ממשיך איינהורן. "שלחנו חיילים לקרב, לא לשרת בבתי סוהר. אבל אצלנו שום דבר לא זז. אנחנו מתרוצצים שנים כמו עכברים. כאן תוך שלושה חודשים הקימו אנדרטה שעלתה תשעה מיליון שקל. גילחו חצי הר בשמורת טבע. העיקר לרצות את ההורים ואת המשפחות. פתאום ראש הממשלה מגיע ליום השלושים שלהם, לטקס השנתי. תזכיר לי טקס רשמי לזכר החללים באחת מן המלחמות שראש הממשלה הגיע אליו".

" ולמה נתניהו בא לכרמל? ", שואל איינהורן. "כי הוא מפחד מוועדת חקירה? כי אצלנו ועדת וינוגרד כבר הייתה? ככה הוא סותם להורים בכרמל את הפה. הציבור צריך להבין מי מתייחס לאילו חללים ובאיזו רצינות. ריבונו של עולם, הרי אנחנו מדברים על משהו צנוע פי אלף, על מצפור. תשעה מיליון שקל? אפילו אגורה לא ביקשנו. רק היתר".

באוגוסט 2006 נפל סמל יהונתן איינהורן, חייל בחטיבת הצנחנים, בכפר עיטא א-שעב בדרום לבנון. איינהורן היה בן 22 במותו. כמה חודשים מאוחר יותר יזם האב דוד את הקמת המצפור בהר אדיר שמתנשא מעל גבול הלבנון, בין היישוב מתת לקיבוץ סאסא. "הרעיון היה להקים תצפית", מספר אינהורן. "רוב רובם של 121 החללים במלחמה נפלו במקומות שניתן לראות ממרומי הר אדיר: בינת ג'בל, מארון א-ראס, עיטא אשעב, כפר רמיש ואחרים. חשבנו לחקוק את שמות החללים על לוחות במרפסת המצפור, כל לוח מול המקומות שבהם הם לחמו. ההורים יוכלו להשקיף כך על הכפרים שבהם נפלו הבנים. אני יכול לראות משם את הבית שבו לחם ונפל דוד".

איינהורן גייס כמה הורים שכולים אחרים כדי לקדם את המיזם, ביניהם משה מוסקל (אביו של סמ"ר רפאל מוסקל) וחיים צמח (אביו של סמ"ר עוז צמח), אריאלה גולדמן (אמו של רס"ל נועם גולדמן) ויעקב חסון (אביו של רס"ל גיא חסון). "בפסח הראשון אחרי המלחמה, באפריל 2007, יצאנו לסיור ראשון במקום. זה היה מאוד מרגש. כל ההורים יכלו להתייחד מרחוק עם זכרו של בנם. התחושה הייתה הרבה יותר מציאותית. זה בער בי בנשמה. החלטנו שפה יקום מצפור שנעלה אליו בכל שנה, לפני הטקס הממלכתי בהר הרצל", מספר איינהורן.

המצפור עדיין לא קם, אבל מסורת העלייה למרומי הר אדיר מתקיימת כבר שלוש שנים. ההורים מקיימים במקום טקס צנוע, אף על פי שאין שם תנאים מסודרים. הם קוראים לאירוע "מסע החיים". ההורים ובני המשפחות מתכנסים במפקדת האוגדה הצפונית בבירנית ועולים להר. אף גורם רשמי לא מלווה אותם ביום הזה. "פיקוד הצפון מתגייס לעזור לנו, אבל אין סיכוי שראש הממשלה יגיע לסיור או לטקס. למה שיגיע, בעצם? הבנים נפלו במשמרת שלו? הם סוהרים? הם בסך הכל חיילים שנפלו על הגנת המדינה. אפילו שרים לא באו. אפילו לא חברי כנסת ".

זה כאב לכם?
"מאוד, מאוד. אלה שהרימו יד בממשלת אולמרט כדי שהילדים שלנו ילכו למלחמה שממנה לא חזרו לא מכבדים את עצמם ואת היד שהרימו. השרים הללו לא שאלו מעודם בני משפחה שכולה איך הם מרגישים. אשאל אותך יותר מזה. מה המרחק של הר הרצל מהכנסת? שבע דקות נסיעה? עשר דקות? מי מגיע לאירוע אזכרה רשמי לזכר הבנים חוץ מאשר השר שצריך לדבר? לא מגיעים 20 חברי כנסת וגם לא עשרה, ביניהם כאלה שהצביעו פעם בעד היציאה למלחמה".

הם שכחו הכל?
"תשמע, אני מתקשר כל שנה ללשכת יושב ראש הכנסת. אני חושש שהוא לא יזכור לציין את ט"ז בתמוז, שזה יום האזכרה הרשמי לחללי מלחמת לבנון השנייה".

מסע הייסורים הבירוקרטי של איינהורן וחבריו סביב המצפור בהר אדיר עדיין נמשך, ולא נראה שיש לו סוף. בתחילת 2008, אחרי הסיור הראשון על ההר, הגיע איינהורן למשרדו של יגאל בן ארי, מנהל רשות הצפון של רשות הטבע והגנים. "בן ארי אמר לי שמדובר בשמורת טבע, אבל הוא קונה את הרעיון", מספר איינהורן. "בהמשך הגיעו גם ההורים האחרים. הסברנו לכל הגורמים שאנחנו לא מזיזים חצי עץ או גזע עץ ועובדים רק על פיסת קרקע שיכולה ממילא להכיל את המצפור. עשינו תוכניות, סימנו שבילים מסודרים ודרכי גישה. אני הרי רוצה להגיע למקום גם כאשר אהיה בן 80".

בסוף 2009 ישבו ההורים השכולים עם פורום ההנהלה של רשות הטבע והגנים. "המנכ"ל אלי אמיתי, מנהלי המחוזות והיועצים המשפטיים היו שם. כולם אישרו את הפרויקט. ביולי 2010 קיימנו את הטקס השנתי בהר אדיר. אמיתי דיבר בטקס והכריז כי'במקום הזה יקום מצפור לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה'. גם אלוף פיקוד הצפון דיבר. גם ראש המועצה המקומית מעלה יוסף, אבי קרמפה, דיבר והודיע שהוא תומך בהקמת המצפור. בשנה וחצי האחרונות עבדנו על התוכנית. לקחתי אדריכלים וקונסטרוקטור. רשות הטבע והגנים עבדה על זה יחד איתנו".

בפברואר 2011 הגישו ההורים השכולים את התוכניות לוועדה המחוזית של משרד הפנים, שמשרדיה נמצאים בנצרת. הם לא קיבלו שום תגובה. "אני מתקשר אליהם ושואל מה קורה, והם אומרים לי שהם איבדו את התוכניות. מה שאתה שומע. לא מצאו, לא ידעו, לא כלום. טלפנתי ליוסי ברון, מנהל מחוז הצפון במשרד הפנים, הוא הבטיח לי שינסה לבדוק. בסוף הם איתרו את התוכניות והגישו אותן לוועדת משנה שדנה בהיתרים".

נו, ומה קרה אז?
"בוועדה הזו מופיע יוחנן דרום מהחברה להגנת הטבע והוא החליט שמה שאנחנו עושים בהר אדיר זה מבנה ולא מצפור. מכיוון שזה מבנה צריך לשלוח את כל התוכניות שוב ליועצים המשפטיים של מחוז הצפון של משרד הפנים. הסתבר לי שהחברה להגנת הטבע תוקעת לרשות הטבע והגנים כל פרויקט. מה זה מעניין אותם אם מדובר בחללים ובמשפחות שכולות? ".

יוחנן דרום ישב בוועדה גם כרכז שימור הסביבה בחברה להגנת הטבע וגם כמי שמייצג את ארגוני הסביבה. דיברתי איתו שלשום. "העניין מאוד רגיש, אבל בעייתי", הוא מודה. "הם לא רוצים מצפור. לא מדובר בשתי אבנים שמונחות זו לצד זו. הם רוצים מבנה עם יסודות וכדומה, והכל בתחום השמורה. אם היה מדובר רק במצפור, ההורים לא היו מגיעים לוועדה המחוזית. גם אם רשות הטבע והגנים אישרה להם, הרשות הזו היא לא מוסד תכנוני".

דרום לא אוהב, לדבריו, את האנדרטאות הרבות שמונחות בהר אדיר. "יש יותר מדי, וזה בעייתי", הוא אומר. להורים השכולים הוא הציע תצפית אחרת, לא הרחק מהמצפור המיועד בשמורה, שיש בה גם כמה שרידים ארכיאולוגיים בעלי פוטנציאל עיכוב. בינתיים העניינים רק הולכים ומסתבכים. ראשית, ההורים מתנגדים לכל חלופה; שנית, המקום שמציע דרום נמצא בשטח ששייך לצבא, ועכשיו צריך לחכות לאישורים ולבדיקות מקרקעין של משרד הביטחון; שלישית, היועצים המשפטיים של הוועדה המחוזית עדיין לא החליטו מה לעשות, והם יכולים לפסול הכל.

דוד איינהורן וחבריו לשכול חיפשו ישועה במקום אחר. "הוועדה המחוזית הודיעה לנו שהמצפור המיועד נמצא תחת האחריות של המועצה האזורית הגליל העליון. משום כך ועדת התכנון במועצה הזו היא זו שצריכה לתת היתר. במילים אחרות: אנחנו מתחילים את כל הסיפור מההתחלה".

רגע, אמרת לי שראש המועצה האזורית מעלה יוסף היה בטקס ותמך בפרויקט. למה הוועדה של מעלה יוסף לא מחליטה?
"הר אדיר יושב על קו התפר שבין שתי המועצות, גליל עליון ומעלה יוסף. הלכנו לגליל עליון".

מה קורה עכשיו?
"התחילה פרוצדורה. לפני חודש נפגשנו עם אלדד שוהם, מהנדס הוועדה המקומית ועם אורי עמית, מהנדס המועצה. הם שני אנשים יקרים מפז, שמוכנים לעזור לנו. אל תשכח שמדובר בנסיעה לקריית שמונה הלוך וחזור. זה יום שלם. גם ראש המועצה אהרון ולנסי מוכן לעזור. בימים האלה אנחנו מריצים מחדש את כל התוכניות והקונסטרוקציות ומעבירים אליהם".

היועצים המשפטיים של הוועדה המחוזית הם היררכיה גבוהה יותר. בינתיים הם לא עונים לכם.
"אני לא אחכה יותר, די. כמה אפשר לענות אותנו. מילה אחת של ראש הממשלה לשר הפנים והיינו חוסכים שלוש שנים של התרוצצות אינסופית. מה, צריך להישרף בתאונה בכרמל כדי לקבל הכרה? לא מספיק למות בקרב על הגנת המדינה? ראית מה עשו שם? חצבו חצי הר. אצלנו זה כלום. אני לא משנה כלום ולא מזיק לכלום. אני לא רוצה להיכנס לקטע הרגשי אבל בכל זאת, הסוהרים נשלחו לפנות אסירים. הילדים שלנו נשלחו למלחמה נוראה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...