שגרירינו באוהל הצ'יף: רופאים בארץ הישימון
איך הפכו פרופ' שלמה מעיין ורעייתו ד"ר רבקה מעיין, זוג מומחים מהדסה, למלאכים של שבט האוגללה מוכה העוני בשמורה בדקוטה הדרומית?
כמו מרבית הגברים בני שבט האוגללה, יש לו שיער ארוך שאסוף לקוקו ותווי פנים מחוספסים שמסגירים את מוצאו האינדיאני. פור בר הוא גבר גדל גוף שמגיע לעבודה במכנסי ג'ינס משופשפים ובמגפיים כבדים, אחד שלחיצת היד שלו גורמת לך לקחת הפסקה של כמה שניות להתאוששות. על הקיר שמאחוריו תלוי הדגל האדום של השבט.
"אני לא סומך עליך", הוא אומר ללא התראה מוקדמת ורוכן קדימה בתנועה מאיימת. "אתם בתקשורת אוהבים לעוות כל מה שאומרים לכם, לייצר סיפורים מכלום". במקרה שלו, חוסר האמון בתקשורת מייצג גם את החשדנות הגדולה של המיעוט האינדיאני באמריקה כלפי הרוב הלבן ונציגיו.
"מושל דקוטה הדרומית רצה להיפגש איתי, אבל לא הייתי מוכן לראות אותו בשום אופן", הוא מספר בגאווה. "מבחינתי, גם אם סגן הנשיא ירצה להיפגש אני לא אסכים. מדובר בממשל ששולט בנו באופן לא חוקי. ממשל שגזל מאיתנו את האדמה, גנב לנו את הזהב, לקח מאיתנו את המחצבים. הם הרסו לנו את החיים ויצרו מצב מכוון שנועד לפגוע בנו. אין לי אמון בממשל הפדרלי. אני מאמין בשבט שלי, באנשים שלי, במסורת שלנו".
ליד השולחן מולו יושב פרופ' שלמה מעין, מנהל המרכז לרפואת איידס בבית החולים הדסה עין כרם. לפיין רידג', נקודת הריכוז הגדולה של בני שבט האוגללה השוכנת בגבול הדרום-מערבי של דקוטה הדרומית, הוא הגיע לפני כחודש, והצטרף לאשתו, ד"ר רבקה בקנרוט מעין, רופאה בכירה ביחידה לנפרולוגיה ויתר לחץ דם בהדסה שנמצאת פה כבר שלושה חודשים.
פרופ' מעין לא התקבל באותה עוינות השמורה לנציגי התקשורת הלבנה. להפך, הוא זוכה לכבוד רב; חודש אחרי שהגיע, נראה שמצוקת התושבים נכנסה לו עמוק מתחת לעור. הוא לא מפסיק לתהות למה לא מנסים למשוך לשטח השמורה מפעלים קטנים, למה לא מקדמים יזמות עסקית, למה הנהגת השבט לא מסייעת לתושבים להקים עסקים זעירים בשטחי השמורה. מכבסה, אולי חנות בגדים.
נראה שאתה ממש כועס שהם מקבלים את הנחשלות שלהם כעובדה מוגמרת.
"כן, אני מרגיש מתוסכל מאוד מהמצב הכלכלי הקשה בשמורה, מהנצחת הדלות ומהכניעה לרוטינה של אין עם מי לדבר ואין על מי לסמוך. חורה לי מאוד לראות שאין בשמורה אפילו מפעל קטן אחד, שאין ניצני יוזמה עסקית בשטח. חסרה לי יוזמה מקומית של אנשי השבט עצמם, יוזמה שמשתמשת
אולי משום שזה הגורל של מי שתקוע בעיירה מבודדת בדקוטה הדרומית, מאות קילומטרים מהעיר הגדולה הקרובה ביותר.
"מדוע, אם כך, בעיירה שאדרן שבנברסקה, שלא נמצאת בתחום השמורה, מרגישים 'אמריקה', עם אורות ועסקים וקצת תחרות למרות הריחוק הגדול, ואילו בשמורה, שהיא שממה עסקית מלאה בייאוש, מקבלים את המצב בהשלמה. מדוע אף חברת ענק לא יכולה להביא לשמורה מפעל לייצור חלקי מכוניות, נניח. מנוף כלכלי יוציא אנשים מהאלכוהול וההזנחה. ייתן תקווה".
שינסה לשכנע קודם את תום פור בר. עולם המושגים של סגן הצ'יף שונה ודרך המחשבה רחוקה מאוד מזו של פרופ' מעין. במקום בתי עסק חדשים הוא מדבר על תלושי המזון שכמעט כל התושבים בשמורה תלויים בהם תלות מוחלטת. במקום לחשוב על פתיחת מכבסה הוא חושב איך יפנה את שלוש המשפחות שישנות לו באמצע הסלון. במקום להילחם על הגדלת התקציב של הממשל הפדרלי הוא מדבר על הסיוע החודשי שמגיע מהקזינו המקומי.
מדובר בלא יותר מחמשת אלפים דולר שאמורים להתחלק בין 40 אלף בני השבט. בכל מקום אחר זה בקושי קופה קטנה. במקרה של שבט האוגללה - חמצן לנשימה. "בטח שזה עוזר", הוא מדגיש. "זה מאפשר לנו להסיע תושבים לבית חולים, לעזור לאנשים במצוקה".
ומצוקה לא חסרה בפיין רידג', פינה אפלה וקודרת בחצר האחורית של אמריקה. אתר מורשת שאדמתו חרושה צלקות מדממות שהותירו כמה מהקרבות המפורסמים ביותר שידע המאבק רב השנים בין המיעוט האינדיאני לרוב הלבן. הידוע שבהם, הטבח ב"פלג הברך הפצועה" - הקרב הגדול האחרון בין האינדיאנים לצבא האמריקאי - נערך בדצמבר 1890 והסתיים במותם של קרוב למאתיים מבני שבט הלאקוטה, ששבט האוגללה הוא חלק ממנו.
כיום מפוזרים 40 אלף בני שבט האוגללה על שמורה ששטחה קרוב לחצי משטח מדינת ישראל. אלא שהגודל האדיר מטעה. רוב השמורה הוא מאות קילומטרים של ישימון, מתוכם ראויים לעיבוד חקלאי לא יותר משלושה אחוזים. כביש ראשי אחד חוצה את השמורה מצפון לדרום, סביבו אדמת טרשים צחיחה שכולאת בתוכה אלפי אינדיאנים המתגוררים בקרוואנים מיושנים, מבודדים. חלונותיהם שבורים, גגותיהם דולפים, קירותיהם סדוקים, כמעט בכל אחד מהם מצטופפות עשר נפשות ויותר.
חייהם של האוגללה הם שילוב של עבר טראגי ומציאות קודרת. שיעורי האבטלה מגיעים ל-80 אחוז. 49 אחוז מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני. שיעור התמותה כתוצאה מסוכרת גבוה פי שלושה מהממוצע הארצי. תוחלת החיים הממוצעת לגברים היא 48 שנה, לנשים – 52.
הנחשלות היא דרך חיים, והאלכוהול חלק בלתי נפרד משגרת יומם של רוב התושבים. 80 אחוז מבני הנוער התנסו בסמים, קרוב ל-50 אחוז מהנערות נכנסות להריון לפני גיל 18. 70 אחוז לא מסיימים תיכון. לרוב הנשים יש עשרה ילדים, ובכל משפחה קיימת נוכחות כבדה של השכול. ואם זה לא מספיק, גם מזג האוויר לא חס על יושבי המקום - שילוב קטלני של 31 מעלות בחודשי הקיץ ומינוס 14 מעלות בחורף.
"הבעיה הכי גדולה של תושבי השבט היא שהם לא יודעים איך לכלכל את עצמם בצורה נכונה", תוקף תום פור בר. "משפחה ממוצעת מקבלת בין 500 ל-700 דולר בחודש מהממשלה ועוד 600 דולר בתלושי מזון. אני גידלתי את שלושת הילדים שלי עם אלף דולר בחודש, וכולם יצאו בסדר. הבעיה היא שרוב התושבים לוקחים את הכסף ושורפים אותו בקזינו ועל אלכוהול. הם צריכים להיות יותר אחראים".
כבר כמה עשרות שנים האלכוהול הוא הבעיה הכי גדולה בשבט. הוא מכתיב את חייהם של המבוגרים וחורץ את גורלם של התינוקות, שרבע מהם נולדים עם תסמונת אלכוהול עוברית, שגורמת לנזק בלתי הפיך בפעילות מערכת העצבים והמוח. בעקבות זאת, כבר מאה שנה אסורה מכירת אלכוהול בשטח השמורה.
במקום זאת מדרימים התושבים לעיירה בשם ווייטקליי השוכנת בגבולה הצפוני של נברסקה, מרחק שלושה קילומטרים מפיין רידג'. בווייטקליי מתגוררים 18 תושבים שמחזיקים ארבע חנויות של משקאות חריפים ומתפרנסים היטב מהרגלי השתייה הסופניים של אנשי השבט.
"לפני 12 שנה אח שלי ובן דוד שלי נרצחו כשהם הלכו לקנות שם אלכוהול", פור בר מספר. "ארגנתי צעדת מחאה. במשך חודש וחצי סגרנו להם את החנויות. אבל מיד אחר כך הם חזרו לפתוח אותן".
עכשיו הוא שוקל בעצמו לבטל את האיסור, שלא ממש עזר להילחם בתופעה. "בכל מקרה האלכוהול לא ייעלם מהשמורה, אז שלפחות ההכנסות ילכו אלינו. אני מדבר על עוד חמישה מיליון דולר בשנה. זה הרבה מאוד כסף. כבר 15 שנה מתנהל דיון בעניין. אין ספק שזה נושא רגיש. הכסף הזה יכול לעזור ללא מעט אנשים, אבל לפני שאני מקבל החלטות מסדר גודל כזה, אני הולך לבקש עצה מזקני השבט, שממשיכים להתנגד למהלך".
פרופ' מעין לא בטוח שחנויות לממכר אלכוהול הן סוג בתי העסק שבני השבט צריכים. "השאלה היא מדוע אין יוזמות עסקיות מצד האינדיאנים עצמם. הרי מידת הכישרון הבסיסית שלהם לתחזק חיים ומסורות לא מוטלת בספק. אז נכון, במאבק הדמים עם הלבנים הם הפסידו בגדול, אבל זה קרה לפני יותר מ-150 שנה"
"חסרות הגמישות וכושר ההסתגלות של הצ'יפים ושל האינדיאנים למציאות שונה, וזה פוגע בכולם. כפי שאמר סגן ראש השבט שלא מכיר בשלטון האמריקאי ומסרב לפגוש את נציגיו, 'עד היום עוד לא למדנו לקרוא את הקודים החברתיים האמריקאיים'. ובינתיים חנויות האלכוהול שיושבות כפרזיטים על אם הדרך לשמורה ומוכרות יין ובירה לאינדיאנים עושות חיל".
לפיין רידג' הגיעו רבקה ושלמה מעין במקרה. בני הזוג, לשניהם ותק של עשרות שנות רפואה, החליטו לעזוב למשך שנה את המשרות היוקרתיות שלהם בהדסה ולעבור לניו יורק: הוא יצא לשנת שבתון באוניברסיטת קולומביה; היא יצאה לחופשה ללא תשלום. "הפעילות שלי הייתה בעיקר במחלקה למחלות זיהומיות ובבית הספר לבריאות הציבור. בשניהם העברתי מדי פעם הרצאות ועזרתי בתחומי המחקר", הוא מספר.
רבקה, לעומתו, שגדלה בארצות הברית ולמדה בה רפואה, התקשתה להסתגל לתפקידה החדש כתיירת ועקרת בית. "יש משהו מתסכל במצב שבו אתה לא עובד", היא אומרת. "העבודה ברפואה חסרה לי מאוד. אז התחלתי לחפש. הבעיה הייתה שבגלל שבמשך 20 שנה לא עבדתי כרופאה בארצות הברית, חברות הביטוח לא היו מוכנות לבטח אותי. מה גם שחיפשתי עבודה לטווח קצר".
אחרי חצי שנה של ארוחות צהריים עם חברות ומשלוח אי-מיילים עם קורות חיים, הגיע טלפון עם ההצעה לעבור לבית החולים בפיין רידג', דקוטה הדרומית. רבקה מעין לא טרחה לבדוק שמדובר בעיירה השוכנת במחוז השלישי בעוניו בארצות הברית וששיעורי האלימות בה גבוהים במיוחד. "ברגע שקיבלתי את הטלפון היה ברור לי שאני הולכת על זה".
היו רגעים שהתחרטת על כל הסיפור?
"ביום הראשון שלי פה הגיעו אלי כמה אנשים שדרשו מרשם למשככי כאבים נרקוטיים. אנשים שהם מכורים, חלקם טיפוסים מאוד מפחידים, אחד מצולק כולו, עם עבר ממושך בבתי סוהר. היה לי ברור שאותו בחור לא באמת זקוק למשככים מבחינה רפואית, ולכן סירבתי לתת לו מרשם. בתגובה הוא עזב את החדר כועס, ואני זוכרת שזה הפחיד אותי, במיוחד עקב האלימות הרבה בשמורה. היה בזה גם לא מעט תסכול, המחשבה שאני נדרשת לעבוד על תקן של ספקית נרקוטיקה מזיקה במקום לעזור לתושבים כרופאה. באותו ערב חשבתי שלא אשאר פה".
"יחד עם זאת, יש פה גם הרבה חולים שזקוקים לטיפול רפואי מסור, ויש גם הרבה הערכה לטיפול כזה. יש כאן המון בעיות רפואיות, שאינן מטופלות עקב הזנחה שנדיר לראות כמותה בישראל. יש שכיחות גבוהה ביותר של סוכרת, והרבה מקרים של היענות נמוכה להנחיות וטיפול. ביום טיפוסי עשיתי בדרך כלל לפחות אבחנה אחת של סוכרת חדשה ושתיים של טרום סוכרת, וראיתי מספר חולים שלא אספו את התרופות, שניתנות בחינם, כאלה שהפסיקו טיפול ללא סיבה ברורה, ורמות סוכר גבוהות פי ארבעה-חמישה מהנורמה, אתגרים רפואיים לא קלים".
עד כמה בית החולים בנוי לתת מענה לצרכים הרפואיים של התושבים?
"בית החולים משתדל לספק טיפול מיטבי. הטיפול חינם, ושעות העבודה במרפאה ארוכות וכוללות סופי שבוע וחגים. אך יש פה לא מעט בעיות. לדוגמה, אין פה יחידת טיפול נמרץ. אין הנשמה, אין צנתורים. רוב הזמן יש רק כירורג אחד. נוצר מצב שכל דבר מסובך צריך להעביר לבית חולים אחר.
אין פה רפואת כף רגל, למרות שיש פה המון חולים סוכרתיים. פיזיותרפיה יש רק יומיים בשבוע, רופא עיניים לא היה במשך תקופה ארוכה, ועכשיו הביאו אופטומטריסט על תקן רופא. אולטרה סאונד אין בסופי שבוע, כך שכדי לבצע בירור פשוט ובסיסי בסוף שבוע, אני נאלצת לשלוח חולה לבית חולים בראפיד סיטי (160 ק"מ צפונה - צ"י)".
לבעיית המרחק צריך להוסיף את התחבורה הלא מוסדרת לשמורה והעובדה שרבים מהחולים שמופנים לטיפול בבית החולים בעיר הקרובה מסרבים להגיע לשם מחשש שלא יהיה להם איך לחזור לשמורה. מי שכן הולך חוזר לא פעם עם שברי מידע ובלי התיק הרפואי. "בהדסה אני מטפלת רק בחולים שהם בתחום הטיפול שלי. אבל פה אין למי להעביר דברים הלאה, אז לא פעם אני צריכה לטפל במצבים שאני לא מרגישה איתם הכי בנוח".
באופן אירוני, דווקא בית החולים של פיין רידג' יכול להיחשב כאחת מנקודות האור בחייהם של בני שבט האוגללה, סמל לחיים הנורמליים שהיו יכולים להיות להם. בית החולים, ללא ספק המבנה המרשים ביותר בשטח השמורה, הוא מודרני, נקי, מרושת במערכת מחשוב מתקדמת, ועם צוות רופאים מסור. רק חדר ההמתנה מסגיר את הייאוש הגדול.
עשרות אנשים ממלאים אותו בכל שעות היום, לא כולם באמת סובלים ממחלה שדורשת טיפול. רבים הם כאלה שלחיים בחוץ אין מה להציע להם, אנשים שמכורים לאלכוהול, לסמים, למשכי הכאבים. "מבחינתי", אומר פרופ' מעין, "דווקא בגלל המצב של בית החולים יש פה אתגר בלתי רגיל בשבילי כרופא".
איך בדיוק?
"ברפואה המודרנית כל רופא מתמקד בתחום הצר שבו הוא מתמחה, ואם מגיע אליו חולה עם בעיה אחרת, אז הוא מעביר את התיק לרופא אחר. אלא שפה יש לך הזדמנות לעשות בדיוק את מה שלשמו הלכת לבית ספר לרפואה. אתה עושה פה רפואה ראשונית שדורשת ממך לפתור את כל סוגי הבעיות באופן עצמאי, בין אם זה אורתופדיה, רפואה פנימית או רפואת עור"
"אם אתה אוהב לעבוד בתור סוליסט, זה המקום האידיאלי עבורך. מגיעים אליך חולים שאתה מגלה אצלם מחלות כרוניות שניתנות לטיפול, ואתה מאריך להם את החיים. זו רפואה משפחתית במובן הקלאסי של המילה. מגיע אליך בחור שכל מה שהוא רוצה זה משככי כאבים, אבל אתה בודק אותו ומגלה שיש לו סוכרת. יש סיפוק גדול ביכולת לפצח תעלומה כזאת".
יש משהו מעורר כבוד ביכולת של שלמה ורבקה מעין לחזור לרפואה בסיסית במקום מרוחק ונטול הילה מקצועית, למרות עשרות שנות הוותק הרפואי שלהם והגעגועים לנכדה הראשונה שנולדה לאחרונה.
האנרגיה שלהם מזכירה צעירים אחרי צבא. לא רבים במעמדם היו מסכימים לבלות חודשים בשמורה מבודדת, לחלוק את כלי המטבח עם השכן, רופא מאקוודור, להתרגל למזון לא מוכר. במקביל שלמה מנסה להמשיך לקדם פרויקטים רפואיים חדשים באתיופיה, שהפכה למרכז הפעילות העיקרי שלו מחוץ לישראל.
כשאתה רואה את המצוקה הגדולה של אנשי השבט, עוברות מחשבות לוותר על החיים הנוחים בארץ ולהישאר בשמורה?
"רבקה ואני ישראלים שחיים בארץ וקשרנו את עתידנו ועתיד משפחתנו עם המדינה לטוב ולרע. יחד עם זאת, אני בהחלט מודע לכך שהמקצוע המיוחד בו בחרנו מאפשר לנו להשפיע משמעותית על בריאות אנשים באופן אוניברסלי. הרגשות ההומניים והחמלה בהחלט מדריכים אותי ומשמשים תמריץ לבחירות המקצועיות שלי. וכן, יש גם את יצר ההרפתקנות והעובדה שמדובר בחוויה מיוחדת"
"כך היה בשארם א-שייח בשנות השבעים כשהייתי הרופא של הבדואים בדרום סיני, וכך גם במקרה של אתיופיה, שבה אני מסתובב כבר 15 שנה ומריץ פרויקטים שקשורים ברפואת איידס ורפואה טרופית. העיסוק באוכלוסיות מוזנחות, עניות ומעוטות יכולת ממלא אצלי את הצורך לתרום להעניק, להיות משמעותי".
אנחנו יושבים בסלון דירת הרופאים שבית החולים הקצה להם, מרחק הליכה מהמקום שבו הם עובדים. דירה צנועה, חדר שינה, סלון ולא הרבה מעבר. במבט ראשון מזכירה מעונות סטודנטים, במונחים מקומיים היא נחשבת למגורי יוקרה. יש בה מערכת הסקה מרכזית, מים זורמים, קירות שאינם מתקלפים. על השולחן בסלון בזאר תרבויות קולינרי: גוואקמולי מקסיקני, מוצרלה אמריקאית וטחינה ישראלית ששלמה מנסה להפיץ את טעמה בין חבריו החדשים.
בארץ הם השאירו שלושה ילדים, אחת סיימה לימודי ריפוי בעיסוק ולומדת כעת לתואר בבריאות הציבור, שני מסיים תואר באווירונאוטיקה בטכניון, והשלישית סיימה את שירותה הצבאי לא מזמן. את הבת הבכורה, לילי, הם נושאים איתם לכל מקום מאז שנפטרה לפני שלוש שנים, בגיל 29, כתוצאה מלוקמיה.
"כשהיא נפטרה היא הייתה בשנה החמישית של לימודי הרפואה", מספר פרופ' מעין, "אבל עוד קודם לכן, בשנת 2000, לפני שהתחילה עם הלימודים, היא לקחה חברה ונסעה להתנדב בבית יתומים באתיופיה. לאחר מכן, במהלך הלימודים היא ארגנה לעצמה רוטציה בבית ספר לרפואה בהודו. היה לה מאוד חשוב לחיות את השונה. בדיוק דיברנו על זה שהפעילות שלנו פה הייתה מתאימה לדברים שהיא כל כך אהבה לעשות. מבחינתי, אחרי שהיא הלכה במסלול שלנו, זאת ההזדמנות שלנו ללכת כעת בדרכה. לילי כל הזמן רצתה לעזור לאנשים אחרים, וזה משהו שמאפיין את המשפחה שלנו".
הדיבור על לילי קשה להם. לשכול, כפי שאפשר לצפות, נוכחות גדולה בחייהם. כשרבקה מדברת על בתה, היא מתקשה לכבוש את הדמעות. לא פעם היא מפסיקה את הדיבור ומחליפה נושא, רגע לפני שהיא פורצת בבכי. "מבחינתי, הקשר ללילי הוא בעובדה שקל לי יותר כשאני עסוקה", היא אומרת. "גם ככה אני חושבת עליה כל הזמן, אבל כשאני עסוקה יותר קל לי להתמודד עם זה".
עד כמה המקרים הרפואיים פה שונים ממה שמקובל לראות בארץ?
שלמה: "יש פה המון אלימות. אתה מטפל בהמון חולים עם פגיעות חיצוניות של חתכים, חבלות, מוטות ברזל. יש פה הרבה מקרים של אלימות על רקע שכרות".
רבקה: "הרבה מהם עובדים בחוות, אז אתה יכול לראות לא מעט מקרים של אנשים שנפגעים מבולי עץ שנופלים עליהם, או פציעות כתוצאה מפגיעת סוס. בנוסף, יש המון מקרים של שברים כתוצאה מנפילות על הקרח. וכמובן שיש בעיה גדולה של סוכרת, והרבה מקרים של תינוקות שסובלים מתסמונת אלכוהול עוברית. זה הגיע לכזה מצב, שאם רואים אישה בהריון שמחזיקה בקבוק אלכוהול מותר לעצור אותה".
יש להם ביטוח רפואי?
שלמה: "למעטים בלבד יש, אבל הם כן מקבלים ביטוח ממשלתי שמגיע להם במסגרת ההטבה הכללית של השבט. הבעיה היא שכדי שהם יהיו זכאים לביטוח, הם חייבים לגור בשטח השמורה, מה שאומר שברגע שהם יעזבו את אותה, הם לא יהיו זכאים לקבל ביטוח בריאות. כך שאם יש לך אינדיאני שרוצה ללכת לעבוד בנברסקה, לדוגמה, ברגע שהוא זקוק לטיפול רפואי הוא חייב לחזור לשמורה. כך שלמרות שמדובר בהטבה, זה סוג של מלכודת דבש, שבסופו של דבר נועדה לוודא שהם נשארים בשמורה ולא יוצאים החוצה".
לבית של רבקה ושלמה מגיעים דרלין ווקס אאוט ובאד רד הוק. זוהי שעת ערב, והטמפרטורה בחוץ נושקת לאפס מעלות. דרלין מגיעה בחולצת שרוולים קצרה. באד לא לובש הרבה מעבר לכך.
דרלין הכירה את רבקה בבית החולים, שאליו הגיעה לצורך טיפול בסוכרת שלה. היא אישה נעימה, רהוטה, בעלת השכלה אקדמית שהופכת אותה לחריגה בנוף המקומי. כמו רבים מבני השבט שלהם, גם דרלין ובאד, שחיים יחד כבר 24 שנה, לא טרחו להתחתן.
כשאני שואל כמה אחים ואחיות יש לה, דרלין נאלצת לעצור רגע כדי לספור, עד שהיא משיבה: "עשרה בסך הכל, שבע בנות ושלושה בנים". לא כולם מאותו אבא. "אבא שלי מת ממחלה כשהייתי בת שלוש. לפי מנהגי השבט, לאלמנה אסור להתחתן מחדש במשך ארבע שנים. אז אחרי ארבע שנים אמא שלי התחתנה שוב. בעלה השני מת כשרכב שניסה לתקן נפל עליו ומחץ אותו. השלישי מת כתוצאה מאולקוס".
במקום שבו שיעור הנשירה מהתיכון עומד על 70 אחוז, דרלין מספרת בגאווה על שני התארים האקדמיים שלה אבל אלה רק הופכים את סיפור חייה לקשה יותר לעיכול. בניגוד לרוב בני השבט דרלין יצאה מתחום השמורה, ראתה את צדדיה היפים והמפותחים יותר של ארצות הברית, ביקרה באירופה, עבדה במשך כמה שנים כעוזרת לרופא, וחזרה לחיי הדלות של השמורה - לאבטלה, לדירה הרעועה, לאלימות. וגם היא מלאת טענות לשליטים הלבנים של הארץ. "הממשל הפדרלי דאג ליישב אותנו באזורים גיאוגרפיים כאלה שאי אפשר לגדל בהם כלום. הם עשו הכל כדי שלא נשגשג, שלא נטפס למעלה בסולם החברתי".
באד, בן 50, מפעיל חדר כושר מיושן שהנהגת השבט פתחה בניסיון נואש להוציא את בני הנוער מהרחוב. כשהוא לא שם, הוא רץ. שמונה קילומטר, פעמיים ביום, בבוקר ובערב. בסוף שנות השישים התגייס לצבא, הוצב בבסיס בגרמניה, ואחרי שנתיים חזר לשבט.
"אני אוהב לחיות בין האנשים שלי", הוא מסביר. "יש לנו תרבות משלנו, ערכים משלנו. אנשים פה מאוד פתוחים, עוזרים זה לזה". ובחוץ? "כשאנחנו יוצאים מחוץ לשבט, אנחנו נתקלים לא פעם בגזענות. אנשים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו שווים פחות. בדיוק כמו שהסתכלו על השחורים, שנחשבו בעיניהם לחצי חיות-חצי בני אדם".
לשחורים הייתה בשנות השישים מהפכת שוויון הזכויות שלהם, והיום יש להם נשיא בבית הלבן, למה לכם לא?
"ההבדל הוא שהשחורים היו צריכים לאמץ את התרבות האירופית הלבנה כדי שיקבלו אותם, ואנחנו מתעקשים לשמור על התרבות שלנו. הבדל נוסף הוא שהממשל בא ולקח את האדמות שלנו מאיתנו. אנחנו הקבוצה היחידה בעולם שברגע שתינוק נולד הוא מקבל כרטיס מיוחד עם מספר, כדי שהממשל הלבן יוכל לעקוב אחרינו בצורה מסודרת. הם רוצים לדעת בדיוק כמה אינדיאנים יש, כדי שיהיה להם יותר קל לשלוט בנו. בנוסף הם עוקבים מי מתחתן עם מי ומאיזה שבט, כדי לדעת כמה דם אוגללה זורם לך בוורידים".
בעיניים יהודיות קשה שלא להזדעזע ממעקב "טוהר הדם" שמתבצע בקרב השבט. הכרטיס שבאד נושא איתו מלמד כי הוא 25/32 טהור , תוצר של נישואים מחוץ לשבט שידעו כמה מאבותיו. דרלין, לעומתו היא כמעט טהורת דם (Full Blood), או 31/32.
"התיעוד של טוהר הדם שלנו מאפשר להם לבצע מעקב מדויק אחרינו וכך לדעת כמה סיוע לתת לכל אחד מאיתנו", מסבירה דרלין. "אם אני, לדוגמה, טהורת דם ואתה שלוש שמיניות, אז אני אהיה זכאית לסיוע גדול יותר מבחינת הקרקעות שייתנו לי, תלושי מזון ושירותי חינוך. זאת הדרך שלהם לשמור אותנו בתוך השמורה ולהבטיח שלא נצא החוצה".
בשנים האחרונות דרלין מכהנת כחברה במועצת השבט. לדבריה, לא פעם הדיונים גולשים לצעקות. "אתמול הייתה לנו ישיבה סוערת במיוחד", היא חושפת. "לא יכולתי להאמין למה שהלך שם. שני בחורים צעירים מהקהילה שלי הלכו לחפש עבודה בראפיד סיטי, ואני רציתי שהנהלת השבט תאשר להם תשלום חד פעמי של מאה דולר להוצאות דלק ואוכל. אבל הם בשום פנים לא הסכימו. אני לא מבינה את זה. מדובר בשני בחורים צעירים שכבר כמה ימים ישנים בתוך האוטו שלהם, מנסים למצוא עבודה ולהרוויח כסף. עכשיו אני לא יודעת איך הם יחזרו משם".
עשר בבוקר. אל השולחנות בדוכן האוכל שבתחנת הדלק בשמורה יושבים גברים באמצע החיים, עדות נוספת לאבטלה הגדולה. האווירה כלפי חוץ נעימה, קולנית. צחוקים מתגלגלים נשמעים מכל עבר. רק העיניים מסגירות את הייאוש.
"כל בוקר אני בא לפה", מספר ליאון באבייר, בן 50. על השולחן לידו מונח העיתון המקומי. הוא עובר עליו מתוך הרגל, מחפש עבודות שלא קיימות. "כבר שנתיים אני מובטל. הצעות לעבודה, הוא מבהיר, לא חסרות, אבל כולן באות מהצד השני של הגבול, מחוץ לשמורה.
"עבדתי בתוך פועל בניין. אחר כך בחנות כלי בית. עבדתי גם במשך כמה שנים בשיפוצים", מספר באבייר. לפני שנתיים החליט לעזוב הכל ולחזור לשמורה. "אחותי מתה מסרטן. הרגשתי שהגיע הזמן להיות חזרה בבית, קרוב למשפחה". או לפחות ממה שנשאר ממנה. "ההורים שלי הלכו לעולמם כשהייתי ילד. אמא מתה מסרטן, ואבא בתאונת עבודה. אחרי שאחותי מתה לפני שנתיים, שני אחים נוספים נהרגו בתאונת דרכים כשנהג משאית שיכור דרס אותם. האלכוהול הרג הרבה מאוד אנשים בשמורה, יותר מדי".
כמו לא מעט גברים בשמורה, ליאון מעולם לא התחתן. מה שלא מנע ממנו להביא לעולם ילדים עם נשות השבט. אחרי תאונת הדרכים הקטלנית שקיפחה את חייהם של שני אחיו, קעקע מתחת לעינו השמאלית ציור קטן של דמעה. את שאר חלקי ארצות הברית, כמו מרבית אנשי השמורה, ראה בעיקר בקולנוע. "אני חולם לבקר יום אחד בניו יורק. שמעתי שגם וושינגטון מאוד יפה ושבקליפורניה יש מזג אוויר נפלא".
בינתיים , אחרי שנתיים של חוסר עשייה והרבה שתייה, הוא שוקל לחזור לאומהה. "אני כל הזמן חושב על זה. אבל זה לא צעד כל כך פשוט. הלבנים שם לא אוהבים אותנו. יש שם לא מעט גזענות. הם מסתכלים עלינו כאילו אנחנו שווים פחות. אבל בסוף הם יצטרכו להתרגל אלינו. לי אין בעיה עם אף אחד, לא משנה אם הוא שחור, לבן או צהוב".
למרות החיים הקשים וחסרי התקווה של אנשי השמורה, שלמה מעין לא שותף לביקורת שהם מטיחים בממשלת ארצות הברית. "אני לא יכול לבקר היום, 150 שנה לאחר סיום מלחמות האינדיאנים, באופן בלעדי רק את השלטון", הוא אומר.
"הממשל הפדרלי, שכמעט השמיד תרבות שלמה בזמן ההגירה מערבה, מנסה כעת לעזור לאינדיאנים. אבל הממשל עוזר בעיקר למי שיודע לעזור לעצמו. כשאני רואה את השירות הרפואי שמקבלים האינדיאנים, אני יודע שהזנחה במובן המקובל אין כאן. מה שכן, צריך לחזק את המערך שעוקב אחרי חולים כרוניים - זאת בהחלט נקודת חולשה. כמו כן, נראה לי שהבעיה איננה בממשל הפדרלי בלבד אלא גם באוכלוסייה המקומית".
שלמה , מחאת הרופאים תפסה אתכם באמריקה. יש הבדל בין מה שאתם מרוויחים בארץ ובין מה שמשלמים לכם פה?
"ברור. אין פה שאלה בכלל. המשכורות פה גבוהות בהרבה, אבל אתה גם עובד קשה. מוסר העבודה פה גבוה מאוד, והדרישות ממך גבוהות. אתה עובד המון שעות, אבל אתה גם מתוגמל טוב בהרבה ביחס לישראל. עם זאת, עדיין מדובר במשכורות נמוכות ביחס למקומות אחרים בארצות הברית. יש פה מעט רופאים אמריקאים מהשורה. חלק מכובד של הצוות פה מגיע ממדינות זרות".
למה?
"רופא אמריקאי שסיים תואר בבוסטון, קרוב לוודאי שלא יגיע לפה. יותר מדי אנשים לא מוכנים לצאת מהקופסה של עצמם ולטפל באוכלוסייה נזקקת. המערכת המקומית הייתה רוצה רופאים קבועים. יש פה תחלופה אדירה, רק בשנה האחרונה התחלפו 125 אנשי צוות רפואי. זה מצב גרוע. אתה רוצה להגיע למצב שיש לך רופא קבוע, מישהו שמכיר את המשפחות באופן אישי, שיודע מה הרקע הרפואי של כל חולה".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם