גם בעזה מזהים את הזמזום שלפני התקיפה
בזמן שתושבי הדרום למדו לזהות את שריקת הרקטות, בעזה מכירים את הזמזום מחריש האוזניים של המל"ט ואז כולם רצים להסתתר
"תיכנסו פנימה, תיכנסו פנימה", האיצו השוטרים המזוקנים, במראה האופייני לאנשי חמאס, בעוברים והשבים. ואז אחד מהם אמר, תוך שהוא מצביע על השמים: "זנאנה, זנאנה". זה השם שהעניקו העזתים למל"טים של ישראל, הנוכחים באופן מאיים ומתמיד בחיי היומיום של תושבי רצועת האדמה הצפופה הזאת לאורך הים.
בתרגום חופשי, "זנאנה" פירושו "זמזום". אבל במצרים השכנה, שמהווה השראה למנהגים ולתרבות בעזה, משתמשים במונח כדי לתאר רעיה המטרידה בלי הרף. התיאור הקליל עומד בניגוד להשפעה הקשה שיש למל"טים על החיים בעזה, שבה חיים 1.6 מיליון פלסטינים בצפיפות במחנות פליטים.
בתי הקומות הפזורים בין מטעי הזיתים והתמרים משמשים מחסה לחמושים פלסטינים. אבל זמזום המל"טים הוא אולי העדות המוחשית ביותר לעינה הפקוחה של ישראל וליכולתה לתקוף בכל רגע. הקונפליקט בין ישראל לפלסטינים, במקום נגיש יחסית כמו רצועת עזה, מאפשר הצצה מוחשית בסוג זה של קרב בשלט רחוק ובחייהם של האנשים המושפעים מכלי הלוחמה המודרנית.
מאז נחטף גלעד שליט הגבירה ישראל את האינטנסיביות של המעקב האווירי ברצועה. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם טוען ש-825 בני אדם נהרגו על ידי מל"טים בעזה מאז אירוע החטיפה. רוב ההרוגים, אומרים אנשי הארגון, הם אזרחים שזוהו כחמושים בטעות, או שנלכדו בגשם הרסיסים הקטלני. לשם השוואה, מכון מחקר אמריקאי אומר שמל"טים של ארצות הברית הרגו לפחות 1,807 חמושים ואזרחים בפקיסטן מאז 2006.
בצפון הרצועה התגובה להופעתם של המל"טים מעל היא מהירה, ומבחינת אחדים, כמעט אינסטינקטיבית. הנוכחות הכמעט מתמדת שלהם מעצבת את החיים על פני הקרקע באלף דרכים, החל מהאופן שבו חמושים מתקשרים ביניהם, דרך צבע האימוניות שאנשים לובשים לריצת בוקר ועד לאיכות הקליטה של צלחות הלוויין.
כשהזמזום מתחיל, חייט מובטל באחד הכפרים צועד לעבר החלונות ופותח אותם כדי להבטיח שהזכוכית תהיה בטוחה מפני הפיצוץ שהוא משוכנע שיגיע. הפיצוץ האחרון זעזע את האזור בסוף אוקטובר, כשישראל הגיבה בירי מל"טים ומטוסי אף-16 על מתקפת טילים על אשקלון, והרגה תשעה חמושים פלסטינים. "מבחינתנו, המשמעות של המל"טים היא מוות", אומר חמדי שאקורה, סגן מנהל המרכז לזכויות אדם. "כשאנחנו שומעים אותם, אנחנו שומעים מוות".
כ-45 קילומטר צפונית לעזה, בסמוך לנמל התעופה בן-גוריון, נמצא מקום לידתו של המל"ט המודרני, במתחם הצנוע של התעשייה האווירית, חלוצי כלי התעופה הנשלטים מרחוק. אחד מאבות המל"ט הוא שלמה צח, ראש מנהל מדעי הטיסה.
צח היה חלק מקבוצה קטנה שייצרה את מל"ט המודיעין הראשון, אחרי מלחמת יום כיפור. אחד הלקחים מכשלי המלחמה ההיא הוא הסכנה הנשקפת מהעדר מודיעין בזמן אמת. ישראל לא יכלה לעקוב אחר סוללות טילי הקרקע-אוויר המצריות, והמידע שהיה בידי הטייסים והשריון עליהן היה ישן וחסר ערך.
צח נזכר באחד הימים הכואבים, שבו ישראל איבדה עשרות מטוסים בגלל אש נ"מ. לפני סוף המלחמה צח וצוותו, שעבדו מסביב לשעון, פיתחו מטוס הטעיה הנשלט מרחוק, כדי למשוך את אש האויב. תמונות מאותה תקופה מראות חבורה של מדענים פרועי שיער המצולמים עם דגם אדום וקטן של מטוס, שממנו התפתח המל"ט של היום. ביניהם היה גם אייב כרם, שהיה מחלוצי מפתחי המל"ט שנמצא בשימוש על ידי ארצות הברית. "ניסינו הרבה דברים מעניינים, אבל לא כולם הצליחו", נזכר צח.
כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, צח ועמיתיו פיתחו את ה"צופה", המל "ט הראשון שבו נעשה שימוש בשדה הקרב. כלי
הביקור היה תחילתו של שיתוף פעולה ארוך שנים בין ישראל לארצות הברית, שבשנים האחרונות הפך גם לתחרות עזה, כשחברות משתי המדינות מנסות לספק את צורכי שוק המל"טים ההולך וגדל. "ארצות הברית לא הייתה נתונה במלחמה באותו זמן", אמר טומי סילברינג, קצין ישראלי בכיר במיל' העומד בראש חטיבת המל"טים של התעשייה האווירית. "כך שרוב הידע הקרבי הגיע מכאן".
צח נזכר שב-1974, כשישראל ייסדה את תעשיית המל"טים, איש לא רצה בהם. כיום, ההאנגרים של החברה מלאים במל"טים מכל מיני סוגים, חלק מהם בעלי מוטת כנפיים כשל בואינג 737, ואחרים שניתן להכניס לתרמיל של חייל, ולשלוט בהם ממחשב נייד או מסמארטפון. חלק מהם יכולים להישאר באוויר במשך 40 שעות, בגבהים של למעלה מעשרה קילומטרים, ואחרים מעוגנים לקרקע, מחוברים לשקע חשמלי וחגים מעל אזורים שישראל רוצה לצפות בהם.
הטסה של מל"ט קלה מאוד, ודורשת רק העברה של עכבר על פני מפה אלקטרונית, השולחת את כלי הטיס לנקודה המבוקשת. מל"טים לצורכי מודיעין צופים במטרות ביום ובלילה בעזרת רדאר המתביית על חום, או "צובעים" מטרות בעזרת קרני לייזר לטובת מתקפות של אף-16 ואפאצ'י. מל"טים חמושים מצוידים בטילים מיוחדים המונחים על ידי חיישנים שנמצאים על כלי הטיס עצמו.
"אני יכול לראות אם המכונית שלך חמה משום שנהגת בה לא מזמן, או אם אתה מעשן סיגריה", אמר סגן אלוף ר', מפקד יחידת המל"טים שטסים מעל עזה. הקצין סיפר שעבר בכמה יחידות של צה"ל, אבל כיום, לדבריו, תוכנית המל"טים מבוקשת ביותר. "זה העתיד", הוא אומר.
המל"טים שלו ממריאים ממסלול שאותו הם חולקים עם מסוקי אפאצ'י בפלמחים. כעבור כמה דקות הם מעל עזה, שם הם עורכים אימונים, ניסויים ומספר הולך וגדל של משימות מבצעיות. "הרעיון העיקרי הוא שאומרים לי מה לחפש ואני אומר מה אני רואה", הוא אומר. "בשל העובדה שעזה היא אזור עירוני צפוף מאוד, שבו אזרחים ומחבלים נמצאים יחד, הדרך היחידה להבחין ביניהם היא באמצעות ראייה, וזה התפקיד שלנו".
חמדי שאקורה, פעיל זכויות אדם, ירד מדירתו באחד הבקרים האחרונים ומצא פתק מבתו, ביסאן בת ה-22, סטודנטית לרפואה. היא ספרה ארבעה מל"טים מעל ויעצה לאביה לוותר על ריצת הבוקר שלו. "אבל הייתי כבר לבוש, ואמרתי לעצמי שאני לא יכול ככה. אני לא יכול לשנות את חיי בגלל זה", הוא נזכר.
הוא יצא, אבל אחרי מאה מטר חזר בפחד, אחרי ששמע מספר מל"טים מזמזמים מעל. "אז חזרתי לדלת ואמרתי לעצמי: 'בחייך, חמדי, זאת עזה'". הוא נזף בעצמו ויצא שוב. הוא הגיע לאותו מרחק ואז שם לב שכרגיל, הוא לבוש באימונית שחורה, הצבע המועדף על חמושים פלסטינים. הוא חזר שוב הביתה והניד בראשו נוכח הגיחוך שבמצבו. "זה משפיע על כל היבטי החיים שלנו, כל היום", הוא אומר.
למל"טים יש גם משמעות נוספת מבחינת שאקורה. לפי השקפתו, הם מהווים הוכחה שישראל עדיין מחזיקה ברצועה תחת כיבוש לא חוקי, אף על פי שנסוגה והוציאה את המתנחלים משטחה. ישראל טוענת שהיא כבר לא מחזיקה באזור, כך שהיא לא אחראית לבריאות ולרווחה של התושבים על פי החוק הבינלאומי.
אבל ישראל שולטת במעברי הגבול בינה ובין עזה, במרחב הימי ובמרחב האווירי שבו חגים המל"טים. "זו המשמעות הראשונה שלהם", הוא אומר. "הצבא הישראלי אולי לא נמצא בשטח, אבל הוא באוויר, צופה תמיד בכל סנטימטר רבוע בעזה. הם לא חייבים להיות ברצועה כדי להשפיע על כל היבטי חיינו.
המידע שנאסף על ידי המרכז הפלסטיני לזכויות אדם מאז קיץ 2006 משקף את אופי העימות של ישראל עם עזה. בשנת 2009, שבה התקיים מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 315 בני אדם על ידי מל"טים, לפי המרכז.
המספר השנה עומד על 60, אבל אבו אחמד מעריך שהמספר גבוה מדי, ושרבים ממקרי המוות שמייחסים למל"טים בעצם נגרמו על ידי מסוקים ומטוסי קרב, בסיוע מעקב של מל"ט. כמנהיג הג'יהאד האיסלאמי בעזה, אבו אחמד גדל הגוף והמזוקן מכיר את הדברים מקרוב.
"אבו אחמד" הוא כינויו של המפקד, המשתדל לפעול הרחק ככל האפשר מהמל"טים. הווילונות במשרדו מוסטים, והקירות מכוסים בפוסטרים המהללים את לוחמי הג'יהאד שנהרגו בקרב. עציץ פיקוס פינתי מוסיף מעט חיים למשרד. בהתמודדותו עם הצבא הישראלי, לאבו אחמד יש חוק בסיסי: ככל שהאמצעים של ישראל נעשים מתוחכמים יותר, על האמצעים של ארגונו להיות פשוטים יותר.
"כשהמל"טים מעלינו, עלינו להיפגש פנים אל פנים", הוא אומר. "אסור לנו לנסוע במכוניות שלנו או במוניות. אז אנחנו הולכים. זה ברור כשעוקבים אחרינו". הוא מונה את השמות השונים של המל"טים הישראליים, ה-Heron וה-Hunter בין השאר, ומזכיר את הטווחים והגובה המקסימלי שאליו הם יכולים להגיע.
יש יחידה של הג'יהאד האיסלאמי שעוסקת באיסוף מידע כזה, אם כי המודיעין הזה, וגם הנשק המשופר שמגיע דרך המנהרות, לא סייעו לארגון להתגונן מפניהם. הם מעולם לא הפילו אחד מהם.
"אנחנו מייעצים לאנשים לחשוב על הצליל הזה כמו על גשם. משהו שהוא קליל ומהווה חלק מהחיים כאן", אומר אבו אחמד. "אבל אין לנו יכולת להתמודד עם המל"טים האלה.
הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא להזהיר את האנשים שלנו ולעזור להם להתחמק מהם". הוא קופא לרגע ואז מוסיף בהשלמה: "אנחנו נסתגל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם