הצווחות מסוכנות
גל החקיקה של אנשי הימין בענייני מערכת המשפט לא יוביל לשינויים הנדרשים. להפך - ישראל נפגעת והאוליגרכיה מתחזקת
אם נבדוק כל הצעת חוק או יוזמה ממחלקת דנון-אלקין-אקוניס, יימצאו לה הצדקות, ולא רק ממשפט העמים. הביקורת הנוקבת על בית המשפט העליון למשל הגיעה לא רק ממרכז המפה הפוליטית, אלא גם מהשמאל. הייתה זו ציפי לבני שנכנסה לעימות עם הנשיא דאז אהרן ברק בעניין המינויים לבית המשפט העליון. היו אלה רוני בר-און, יוסי ביילין, יולי תמיר, סילבן שלום ועוד רבים אחרים שהשמיעו ביקורת נוקבת על אותה אוליגרכיה שיפוטית.
היה זה מני מזוז שנכנס לתפקידו עם אמירות קשות על תפירת תיקים על ידי הפרקליטות. היו אלה אנשי אקדמיה שהשמיעו ביקורת נוקבת. דן מרידור צריך להודות,
כשהאנרכיסטים יוצאים בשצף קצף נגד הרחבת ההתנחלויות הם צודקים, אבל הם האחרונים שאפשר לקנות מהם ביקורת. הם חשודים מראש. לדידם, עצם קיומה של מדינת ישראל הוא פשע נגד האנושות. זו התסמונת, גם אם במינון נמוך יותר של היוזמות מתוצרת דנוןאלקין. הם אולי צודקים נקודתית. הם אומרים, כמעט בדיוק, מה שלבני ובראון אמרו לפניהם. אבל הם חשודים מראש. החשש הוא שהכוונות שלהם הרבה יותר רחבות.
הדברים הללו אינם מצדיקים את הקמפיין חסר המעצורים שמתנהל עכשיו בישראל. סכנה לדמוקרטיה? אתם רציניים? עד עכשיו היו אלה גופי השמאל השוליים, שהשפעתם גדולה בעולם, שטענו שישראל איננה דמוקרטיה, שהיא מדינת אפרטהייד ועוד שאר סיסמאות נבובות שחוסות תחת המכנה המשותף של דמוניזציה.
והנה בשבועות האחרונים אלה לא האנרכיסטים ולא עדאלה ולא נועם חומסקי או נורמן פינקלשטיין שמפיצים ארס קבוע נגד ישראל. עכשיו אלה ציפי לבני ונחמן שי. הם מדקלמים במרץ את אותן סיסמאות. הם מדברים על חיסול הדמוקרטיה. ועם כל הכבוד לכל היוזמות הללו יחד, שאפשר ומותר להתווכח עליהן, ורובן לא יגיעו לשלבים סופיים של חקיקה - הן רחוקות מ"חיסול הדמוקרטיה".
לבני וחבריה מהמחנה הציוני עשו בשבועות הללו טעות איומה. אם עד עכשיו שמענו רק את עוכרי ישראל הקבועים שהופכים את ישראל למצורעת, עכשיו גם הם במחנה. הם לא התכוונו לדבר הזה. הם התכוונו לביקורת. אבל זו לא הממשלה שחוטפת. אלה לא חברי כנסת מהימין שמתרגשים או נפגעים מהביקורת. זו מדינת ישראל שנפגעת. הביקורת נגד היוזמות-לגיטימית, אבל ההגזמות הפרועות חצו את כל הקווים האדומים. חכמים, כך שנו רבותינו, היזהרו בדבריכם. אז נכון שמדובר בפוליטיקאים, אבל גם הם מתבקשים להיות קצת יותר זהירים וקצת יותר חכמים.
בסיכומו של יום פסטיבל היוזמות של הימין רק פגע בצורך בשינויים אמיתיים ביחסי הכוחות שבין הרשויות. יש כמעט קונצנזוס על כך שיש צורך בשינוי. הביקורת של פרופסורים מכובדים על האקטיביזם קדמה בהרבה לביקורת של פוליטיקאים מימין. היה זה פרופ' ריצ'רד פוזנר מגדולי המשפטנים בארצות הברית, שטען שהאקטיביזם של אהרן ברק הוא דיקטטורה שיפוטית; היה זה פרופ' אנדרי מרמור שטען שבג"ץ הפך לסניף של המפלגה הליברלית; היה זה נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי המנוח, שהשמיע ביקורת נוקבת ועקבית; והרשימה ארוכה.
אלא שכל אלה שיש להם ביקורת עניינית מעדיפים לשתוק בימים הללו. הם אינם מוכנים להיות חלק מהגל של הימין הקיצוני. הם אינם מוכנים שדורסנות פוליטית תחליף דורסנות שיפוטית. בפעם הבאה שחברי כנסת מהימין יבקשו להכניס שינויים ביחסי הרשויות, בסמכויות בג"ץ, בתחומי האקטיביזם, בענייני עמותות שמאל, הם מתבקשים לעשות זאת עם קצת פחות קצף על השפתיים ולאחר הידברות, ולא רק עם עצמם.
גם השינויים שיעברו, כמו השינוי הקוסמטי לחלוטין בהרכב הוועדה למינוי שופטים - לא ישנו דבר השינויים שיש צורך לבצע - לא יבוצעו. ועל כך נאמר, עם יריבים כאלה לאנשי האוליגרכיה המשפטית-שיפוטית אין צורך באויבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם