כולנו עומדים לקרוס
רוב האנשים שאני מכיר מותשים. חוץ מראווי שאנקר
פעם בשנה הם נוסעים למה שהם מכנים חופשה, בחוץ לארץ, עם הילדים או בלעדיהם, ומתרוצצים ללא הפסק כדי להספיק כל מה שתכננו. אני לא טוען שאין אנשים שיודעים לנוח, אני טוען שמנוחה נהפכת ליותר ויותר נדירה.
לפני בערך 15 שנה נשלחתי לקליפורניה לראיין את נגן הסיטאר ההודי ראווי שאנקר. טסתי 12 שעות לניו יורק, ומשם תפסתי טיסה לסן דייגו, שארכה 5 שעות נוספות. אחרי עוד שעה של נסיעה בשאטל הגעתי למלון הולידיי אין בעיירה בשם אנסיניטס, לחוף האוקיינוס השקט. מותש לגמרי נשכבתי על המיטה בחדר. השעה היתה ארבע אחר הצהריים. עוזרתו האישית של שאנקר קבעה לאסוף אותי בשש. כיוונתי שעון לחמש וחצי ומיד שקעתי בשינה עמוקה.
כשהצלצול החזק של הטלפון העיר אותי כבר היה שש ועשרה. העוזרת חיכתה חסרת סבלנות ועצבנית בלובי. בקושי הספקתי לשטוף פנים. קרוע מעייפות, בדיסאוריינטציה מוחלטת, נעלתי נעליים, לקחתי את התיק ורצתי ללובי. ברברה נראתה מודאגת. היה ברור ששאנקר פינה שעה אחת לראיון הזה ושהוא יכעס אם אאחר או אם סדר יומו ישתבש.
נכנסנו לאוטו המשוכלל של ברברה. זה היה באביב, חודש מאי. בדרך משדה התעופה הייתי עייף מכדי להתרשם מאנסיניטס, אבל כעת, בחושך, יכולתי לראות שהחיים שם טובים. פרבר אמיד אפוף המיית גלי אוקיינוס, למרגלות הרי דרום קליפורניה המוריקים.
גלשנים נקשרו לגגות המכוניות החונות מחוץ לבתים המרווחים, משב האוויר היה צלול מבעד לחלון הפתוח. ברברה סיפרה על שני בניה התיכוניסטים ועל החלטתה לקחת עבודה במשרה חלקית כעוזרתו האישית של אייקון המוזיקה ההודית.
הדרך התעקלה. שאנקר התגורר בראש גבעה. אני זוכר את הרושם הראשון שהלם בי כשנכנסתי לביתו: ביתו היה מקדש לשלוות רוחו. הייתי בלא מעט בתי עשירים בחיי, אבל הבית של שאנקר היה ההמחשה המושלמת ביותר לאידיאה של בית שנבנה אך ורק כדי שבעליו לא רק ירגיש בו בנוח במידה הגבוהה ביותר האפשרית, אלא ממש יתבצר
לא הייתה זו פנסיה. שאנקר לא פרש מהחיים. איש קטן וכחוש, לבוש בגלבייה לבנה, הוא המשיך בעשייה רציפה והתמיד באורח החיים התובעני והספרטני שסיגל לעצמו; התאמן כל יום על סיטאר במשך 14 שעות, שמר על משטר תזונה קפדני.
שאנקר רדה בעצמו במשמעת חסרת פשרות. הוא רצה, והוא המשיך לרצות, והוא לא נח. שלא במקרה, ברגע שנכנסתי בדלת ביתו החל להתנגן בראשי השיר של להקת ראשים מדברים על גן עדן, שבו שר דיוויד ברן בקולו הגבוה והנוירוטי שגן עדן הוא מקום שבו שום דבר אף פעם לא קורה. הבית של שאנקר היה גן עדן פרטי שלו. אף פעם לא קרה בו שום דבר ששאנקר לא רצה שיקרה. הוא היה הבוס, הוא משל במרחב. לא רץ בשביל אף אחד.
קינאתי בו קנאה עזה והרגשתי פער אדיר בינינו. לא בשל מצב חשבון העו"ש אלא בשל חוסר המאמץ, בשל אי הבזבוז המוחלט שבחסותו חי. אפילו את ברברה, שהתאמצה בשבילו, הוא לא ראה ממטר.
והיא בטח לא הייתה היחידה. אני מוכן להמר על סכום גדול שאקח בהלוואה מהבנק שגם אשתו הראשונה, שממנה התגרש, לא רוותה ממנו נחת. ואני בטוח שהרומן שלו עם סו ג'ונס הניו יורקית, אותו רומן שהביא לעולם את נורה ג'ונס, עלה ביוקר לסובביו.
ברור לי לגמרי שאותו מרחב של שקט ששאנקר יצר לעצמו באנסיניטס כיסה על כאבים ולחצים ועומסים שאינם שונים מאלה של כל אחד מאיתנו. ברור לי שהשלכתי על שאנקר ממצבי שלי והפכתי אותו לפנטזיה אידיאלית - הוא בגן עדן, ואני נופל ממנו. אבל תבינו, הבית שלו נגע בעצב רגיש - בבית שלי.
אותו מקום שאצל כולנו הוא המקור לעומס ולהתשה ולכתמי מיץ על הרצפה נדמה אצלו כהפסקה מכל זה, כשטח מוגן. מקלט מדיני. מובלעת של שקט וריכוז וחיסכון במשאבי אנוש. כשהוא נפרד ממני בפתח הבית הבטתי במים הדוממים בבריכה ובגבעות שהשחירו באפלת הלילה והקשבתי לדממה המוחלטת. שום דבר לא יקרה לראווי שאנקר בביתו חשבתי. לא יפריעו לו. יהיה לו שקט.
נותרו לי יומיים להעביר עד הטיסה חזרה. יום אחד התרוצצתי, חציתי את הגבול לטיחואנה, הסתובבתי בדאון טאון של סן דייגו, שחיתי באוקיינוס השקט. ביום האחרון התיישבתי על מרפסת החדר והשקפתי על הגבעות. יום שלם ישבתי על המרפסת והשקפתי על הגבעות. נשמתי. שתקתי. הבטתי. למחרת בבוקר ארזתי ונסעתי לשדה התעופה ומאז לא היה לי רגע של שקט בחיי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם