מישהו לרוץ איתו
התמיכה שלי בבחירה של יאיר לפיד ללכת לפוליטיקה היא עדות לכך שאני הופך לחיה ישראלית מצויה
האמת היא שאין לי שום בעיה אם יאיר לפיד יהיה ראש הממשלה. אני חושב שהעליהום עליו - שמגיע בעיקר מכיוון הברנז'ה התל אביבית - איננו מוצדק. וזה לא שאני משנן בעל פה את המותחנים של לפיד ותולה את טוריו על המקרר. אבל אני בטח לא חושב שהוא המפלצת חסרת הכישרון שעושים ממנו רבים וטובים.
פעם גם אני שנאתי את לפיד בכל נפשי ומאודי וכתבתי בעיתון ש"יאיר לפיד צריך לעשות לכולנו טובה ולתרום את גופו למדע הבדיוני". אך מאז השתניתי, התבגרתי אפשר לומר, והיום אני מוכן להודות שהרבה קנאה מעורבת בשנאה הפנאטית כלפי לפיד. הוא מצליח, יפה, פופולרי, מרוויח יותר טוב מכולנו, בעל חגורה שחורה בקראטה, בעל עור פנים בריא. וזה כנראה מה שהופך את השנאה כלפיו למהנה כל כך, לסוג של ספורט לאומי. במדינת תל אביב לפחות.
באופן אישי אני לא מת על סגנון הכתיבה שלו ועל הנחמדות הכללית שהוא משפריץ דרך קבע, אבל אני בטח לא חושב שהוא מזהם את המדינה במילותיו או בהופעותיו בטלוויזיה. מה שמזהם את המדינה זה הפיח של רידינג, המדיניות של איווט וגברים שמורידים שיער לצמיתות בלייזר.
יותר מזה, לדעתי יאיר יכול להיות ראש ממשלה טוב יותר מהרבה אנשים אחרים שאחזו בתואר. לפני זמן מה יצא לי לקרוא סיפור קצר של ארנסט המינגוויי שלפיד תרגם ("אור העולם"), וכשסיימתי
יכול להיות שהאהדה החדשה הזו שלי ללפיד - הפרזנטור הרשמי של הקונצנזוס הישראלי - היא עוד עדות לכך שאט אט אני הופך לחיה ישראלית נפוצה מממלכת המיינסטרים שמעולם לא חשבתי שאהיה. הרי בקלות אפשר להגיד שהתמיכה שלי בלפיד היא כרטיס הכניסה שלי למגזר האכזרי המכונה: "הרוב".
וזה לא הכל. בעוד כמה חודשים אני הולך להתחתן במפעל הראשי לייצור חתונות: צומת בית עובד, ולאחרונה אף הצטרפתי למועדון הלקוחות של שופרסל. האם יש יותר בורגני מזה? כנראה שלא.
בכלל, לאחרונה אני מביט בעצמי ונבהל. זה לא רק יאיר לפיד, החתונה והשופרסל; אלה רק סימפטומים לרפורמה כללית שאני עובר בשנים האחרונות. רפורמה שבסופה אני עתיד להפוך לרובוט-אדם משוכלל ממעמד הביניים, מין בורגני-ביוני שכזה, אחד שיש לו ראיית לייזר שיכולה לסרוק ברקודים של מצרכים בסופר וגם לחשב מיד אם הוא יכול לקנותם במסגרת התקציב החודשי, אחד שיכול לדבר עם חיות מחמד והן אומרות לו מתי הן רוצות שיוציא אותן לטיול, ושאפילו מסוגל לזרוק את הזבל בלי לצאת מהבית: הוא פשוט אוכל את הזבל בעצמו. בקיצור, בקרוב אגיע רחוק, בקרוב אהיה גרסה רכה של יאיר לפיד.
אני הולך לישון כל לילה עם אותה אישה, קם בבוקר עם אותה אישה, בין לבין אני בעיקר עסוק בלהיות בן אדם נורמלי ובלהוציא את הכלב, אין לי חוב במכולת. הפכתי למה שנשבעתי לעצמי לפני שנים שלעולם לא יקרה לי: הפכתי לאחד מכולם. וזה קצת מבהיל.
פה ושם אף יצא לי להתנצל בפני חברים שלי על האזרח המשעמם שהפכתי להיות. ואחד מהם אמר לי דבר חכם במיוחד: "תשתוק, ליאור".
אז שתקתי ונזכרתי שלפני שנים, כשנשבעתי לעצמי שלא אהפוך למה שאני היום, אולי הייתי נאמן כביכול למין חוש פראות פנימי, לכאוטיות אישית, אבל לא באמת עשיתי מה שרציתי: הדוגמה הכי בולטת היא שבאותה תקופה הייתי הולך לתוכניות אירוח בידיעה גמורה שאני מגיע בתור ליצן החצר של משפחת דיין, שאני בא על תקן מוטציה: הנרקומן, בנו של הנרקומן, שהפך לגרסה דהויה של אביו.
והלכתי לשם לא כי רציתי, אלא מכיוון שלא הייתה לי ברירה, הייתי צריך את הכסף ששילמו לי על הגיחות הטלוויזיוניות האלה. כי חיי היו מין מרדף בלתי נגמר אחרי מרשמים מזויפים ונשים שמזייפות. אז ככה שלא ממש עשיתי מה שרציתי. הנקודה היא שלא משנה באיזה מצב אתה, לעולם לא תעשה מה שתרצה.
זה מה שלקח לי 28 שנים להבין. שהחיים הם לא סיפור של וויליאם בורוז. גם לא סיפור של יאיר לפיד. והדבר האירוני הוא שדווקא בשפיות ובנורמליות לכאורה יש הרבה יותר חופש מאשר בחיים האלטרנטיביים של סקס, סמים ומרשמים. תשאלו כל אחד שנמצא שם ותגלו שהוא לא באמת האדם החופשי שהוא נראה. אם תפרקו את חייו לגורמים תגלו שהוא בדיוק כמוכם, כבול לשלשלאות של משהו.
בקיצור, אף אדם איננו חופשי באמת. ואף אחד לא באמת עושה מה שבא לו. וזה מה שכנראה הופך את יאיר לפיד לפופולרי כל כך. הוא הגרסה המעודכנת והמשופרת של האדם הלא החופשי המודרני - מישהו שבעזרת השפיות והמתינות הכללית שלו, באמצעות מערכת היחסים הצמודה שלו עם הקונצנזוס, הצליח לנצח את השיטה, שאמורה כביכול לסרס אנשים כמוהו, ולזכות במקסימום חופש.
זה מה שהופך אותו לגיבור מעמד הביניים. בדרך כלל אני לא כותב על נושאים שקשורים לפוליטיקה, משתי סיבות: האחת היא שלדעתי גם ככה כותבים יותר מדי על פוליטיקה; השנייה היא שאני פחות טוב בזה בהשוואה לשאר הכותבים שמתמחים בנושא. אבל בכל זאת בחרתי לכתוב על יאיר לפיד.
כי הוא מייצג איזושהי תמורה בתוך עצמי, ויותר מזה: הוא מייצג תמורה בתוך המדינה, בתוך הנוף הפוליטי, תובנה חדשה שאומרת שבשביל לייצר מנהיג ראוי צריך לייבא אותו מתחום אחר, ובעצם מהטלוויזיה.
לא במקרה כל כך הרבה ח"כים היום הגיעו מהתקשורת. לדעתי, כולם הבינו שהחומר האנושי במסדרונות הכנסת והממשלה כל כך בלוי ומנוון, שאין להם ברירה אלא לרוץ בעצמם. בעיניי, יאיר לפיד מספר את הסיפור הטרגי של הפוליטיקה הישראלית העכשווית שכבר איננה מייצרת מנהיגים משובחים בעצמה וזקוקה לספקי תוכן חיצוניים. אני מבטיח לכם שאם היום היו לנו מספיק פוליטיקאים ראויים בירושלים, ואם היה לנו באמת על מי לסמוך שם, יאיר לפיד לא היה מקבל (לפחות על פי הסקרים) 14-12 מנדטים. וזה נתון עצוב ובהחלט מדאיג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם