שני הצדדים של המדיניות הגרעינית
בסופו של דבר, המחלוקת הפוליטית היא לא רק אם לתקוף מחר באיראן אלא מה יהיה עם מדיניות הגרעין הישראלית
לאורך השנה האחרונה, ביטויים למחלוקת על נושא האופציה הצבאית הוסוו מאחורי דיונים ומחלוקות שונות. כך, המחלוקת בין הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי לשר הביטחון, ברק, הוצגה לרוב כמחלוקת שבה ליצרים יש מקום גדול יותר מאשר למחלוקת מדינית ואסטרטגית.
כך, בין דפי העיתונות נבלעו דיווחים על כך שאשכנזי הבהיר לעמיתו האמריקאי, עם חגיגות סיום תפקידו כרמטכ"ל, שהדיבורים על התקפה צבאית באיראן הם דברי הבל. אמר והבהיר לעולם כולו שבישראל לא מתכוונים לפעול צבאית נגד איראן.
דברים דומים השמיע שמעון פרס, שמחזיק במדיניות לפיה "אנחנו לא יכולים למנוע את חדירת הנשק הגרעיני" לאזור. אולם ההכרזה הזו איננה נבואה אלא מדיניות קונקרטית. כשאשכנזי ואחרים דואגים לתת דרור למחשבותיהם כי האופציה הצבאית איננה רלוונטית, ושהם "לא ישנים בלילה" בגלל ראשי המדינה, מסתתר מאחורי ה"דאגה" מאבק על עתיד האזור.
כשדווח שפרס הכשיר את אשכנזי ודגן כ"קול השפוי" במאבק על מדיניות ישראל-איראן, הכוונה, לדידי, היא שפרס נעזר בהם בכדי לקדם את מדיניותו. לגבי אשכנזי – אין ספק. לגבי דגן – יש.
איראן מחזיקה בחומרים ובטכנולוגיה שיאפשרו לה לרכוש פצצה גרעינית, אולם היא איננה מתקדמת בתוכנית הגרעינית שלה מסיבות פנימיות. ההכרעה נגד גירעונה של איראן תתרחש בתוך איראן, במאבק בין התומכים ומתנגדים לפצצה.
הטענות בישראל אשר מבטלות את האופציה הצבאית מחזקות את ידי התומכים
יוצא אפוא, שמי שמוריד את האופציה הצבאית מעל סדר היום מסייע לאיראן לרכוש פצצה, ועל ידי כך מסייע להכניס את המזה"ת לעידן של מאזני אימה גרעיניים. מציאות זו מתחזקת כפליים שעה שאיראן רוכשת אמצעי הגנה שונים.
גם התרגילים שנערכים להגנת העורף והאימונים של חיל האוויר ברומניה (שמרחקה זהה למרחק מישראל לאיראן - בסביבות 1,500 קילומטר) נועדו לאותת לקהילה הבינלאומית על יכולותיה של ישראל.
המטרה המרכזית של האימונים היא לא לומר: "ראו, מחר אנחנו תוקפים", אלא להראות: יש לנו יכולת צבאית ובמידה ואתם – הקהילה הבינלאומית - לא תפעלו ותחסמו את התגרענותה של איראן – אנחנו נפעל כמוצא אחרון.
ניתן להטיל ספק ברציונליות של ברק ונתניהו – אולם דווקא הם גילו איפוק רב בחודשים האחרונים מול מתקפות הטרור מכיוון עזה. ניתן להעריך שהפרסומים האחרונים על המחלוקת נועדו לשחק גם הם תפקיד במערכה גדולה יותר. ובתוך כל הדיונים הציבוריים נראה אפוא, שהסוגיה של מדיניות הגרעין הישראלית איננה נחשפת לציבור.
הצד השני של המדיניות הישראלית כלפי איראן היא השאלה מה יהיה עתידה של מדיניות הגרעין הישראלית: עמימות או הרתעה גלויה. דווקא בנושא זה, להערכתי, ברק ונתניהו מחזיקים בעמדות שונות. בעוד ברק תומך במדיניות העמימות שהוכיחה את יתרונותיה לאורך השנים, נתניהו, לפי מספר דיווחים, מחזיק במדיניות שונה.
לפני עשור דווח שנתניהו קבע שיש לבטל את העמימות הגרעינית במידה ויתברר שלאיראן יש יכולת גרעינית. מציאות הדומה להיום. אריאל שרון, דאז ראש הממשלה, אמר בתגובה ש"כל התבטאות שלו יכולה להוות עילה לתביעה משפטית, ומי שעושה דבר כזה, דינו אינו שונה מדינו של מרדכי ואנונו" (י"א, 7.9.2001).
עוזי ארד, לשעבר יועצו לביטחון לאומי של נתניהו, כבר הכריז בריש גלי ש"מצב של חימוש הדדי בטוח יותר ממצב של שלום הדדי". כלומר, עדיף שיקול כוחות גרעיני פומבי בין ישראל לאיראן. כך שהמחלוקת הפוליטית היא לא רק האם לתקוף מחר באיראן (מחלוקת שכאמור מסתירה מחלוקת אחרות), אלא מה יהיה עם מדיניות הגרעין הישראלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם