יונית בחלון האחורי
רק ביום החתונה גיליתי: פחות מ-50 מטר בקו אווירי מפרידים ביני ובין המרפסת של יונית ועידו לוי-רוזנבלום. דיווחים מהתופת
הבטתי שוב ושוב בתמונות "הבלעדיות" שהתלוו לידיעה ואחר כך הבטתי שוב באופן לא פחות "בלעדי" אל מעבר לחלון - במציאות שממולי. רעדתי כולי. תחושת חוסר אונים התפשטה בכל גופי ומהר מאוד התחלתי לחוש זיעה קרה שוטפת אותי. מה שנגלה אליי מהחלון הוא בדיוק אותו הנוף שהופיע בידיעה הרכילותית: היה זה בדיוק אותו מנוף של "מנופי ת"א" אשר כוון אל אותה מרפסת בקומת הגג - שבה אמורה להיערך עוד היום החתונה המלכותית, חתונת השנה, או איך שלא תקראו לזה.
באותו רגע ידעתי בוודאות את מה שלא רציתי לדעת: הנני שכן של הזוג יונית לוי ועידו רוזנבלום, והלילה, כמו שנוהג לשיר חברי הטוב דודו טסה, הלילה לא אשכב לישון. הלילה הנני הולך להיות בעל כורחי חלק מחתונת השנה.
ואת זאת ידעתי בבירור מגודלם העצום של הרמקולים וגופי התאורה שעשו דרכם על המנוף לעבר המרפסת. "למה קיבינימט זה תמיד קורה לי?", אמרתי לעצמי בנימת הרחמים העצמיים הכל כך אהובה עליי, "האם לא סבלתי מספיק כשהייתי שכן של ניסן נתיב ונאלצתי לסבול את רחש הקראת הדיאלוגים הבלתי נגמרים שעלה מדירתו?".
פחות מ-50 מטר בקו אווירי מפרידים ביני ובין המרפסת של יונית ועידו. מי היה מאמין. אני גר בדירה הזו כבר כמעט שבעה חודשים, ורק ביום החתונה שלהם אני מגלה מי השכנים. לו הייתי יודע זאת קודם הייתי מקפיד לא להיות בביתי ביום הרועש והמטריד הזה, אבל לא היה לי מושג. אף גוף מודיעין לא עדכן אותי בנעשה.
כבר 38 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, ונדמה שלא למדנו כלום מטעויות העבר. שוב המודיעין נכשל מלהתריע על האיום הגדול שמבעבע לו מתחת לפני השטח. מעולם בשבעה החודשים שאני גר כאן לא יצא לי לראות את הצמד, או אפילו רק את אחד מהם, משוטטים במרפסת שלהם.
ואולי טוב שכך. שכן את עידו רוזנבלום יצא לי לפגוש פעם אחת בחיי והוא לא עשה עליי רושם מיוחד, ולגבי יונית - אותה אינני מכיר באופן אישי, אך באופן עקרוני ההנחה שלי באשר למגישי חדשות זה שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליהם זה שהם יודעים לקרוא באופן רהוט מהטלפרומפטר, והדבר הכי גרוע שאפשר להגיד עליהם זה שהם יודעים לקרוא באופן רהוט מהטלפרומפטר.
מיד התקשרתי לאחד ממכריי וסיפרתי לו על המצב הקשה שאליו נקלעתי, אך הוא רק רצה לדעת מה קורה שם במרפסת. "ספר לי בדיוק מה עיניך רואות", דרש . התחלתי לספר על עשרות עצי האשוח ופנסי הרחוב המסוגננים שהועלו לקומת הגג והוצבו זה לצד זה, עד שפתאום תפסתי מה קורה ואמרתי לו: "תגיד לי, מה אני נראה לך, כתב שטח של גיא פינס? כנס ל'וואלה סלבס' ועזוב אותי בשקט".
ניתקתי את השיחה בעצבנות. לא היה לי כוח לשטויות האלה. התיישבתי על הספה וניסיתי לגבש עם עצמי תוכנית פעולה בסיסית, שבעזרתה אצלח את המשך היום במינימום סבל, אך מהר מאוד הותקפתי על ידי בדיקות סאונד מחרישות
הרגשתי את הבסים מגרדים לי את עור התוף ממש, וידעתי כי המלחמה מתחילה. המלחמה על זכותי לחיות בשקט בצפון הישן של תל אביב. "זה הולך להיות יום ארוך", אמרתי לעצמי. כמה שעות מאוחר יותר בהמשך היום אני יושב בחדר העבודה, ולפתע שומע קול רחש אדיר מכיוון דרום. "מה עכשיו, קיבינימט?", אני שואל את עצמי, ולאחר מכן מעיף מבט לעבר החלון ומגלה שם לא פחות מאשר מסוק עצבני שמלטף את השמים.
בתוך המסוק אני מזהה דמות של מה שנראה כמו צלם פפראצי בתנוחה קרבית. "החתונה המזוינת הזו", אני ממלמל לעצמי בזעם. עד שהצלחתי להירגע ולתפוס קצת שלווה בתוך היום המסויט הזה, פתאום יש לי מבצע אנ טבה מחוץ לחלון.
וככל שהמסוק מתקרב - כך זגוגיות החלונות בדירתי רועדות יותר והופכות את המרחב שסביבי למין סימפוניה חסרת רחמים שמשתלבת בצורה לא הרמונית בעליל עם רעש הרוטור האגרסיבי שחותך את האוויר במהירות גבוהה. מיותר לציין שסימפוניה מהסוג הזה היא לא הדבר הכי מרגיע בעולם.
אם לשטן היה פלייליסט אני בטוח שהיא הייתה מככבת בו. מרגע לרגע המציאות שלי הופכת יותר ויותר למשהו שמזכיר סרט עתיר אפקטים על וייטנאם בבימויו של פרנסיס פורד קופולה. וכל זה למה? כי אני מתגורר ליד הפנטהאוז של נסיכת הקרח ונסיך מונית הכסף.
אלוהים, אני מיילל לעצמי, עד שהשגתי לי כמה רגעים של שקט יחסי, עד שלרגע התקליטן החליט לגאול אותי מבדיקות הסאונד הלא נגמרות שלו והמנוף הפסיק להעמיס כל מיני עצים ופנסים, פתאום אני צריך להתמודד עם מטרד סביבתי חדש: מסוק פפראצי מחוץ לחלון.
אני פוסע בכעס לסלון ומציץ מהחלון לראות מה שלום חתונת השנה. על פי חוקי ההיגיון במאה ה-21, אם יש מסוק בשמים אז כנראה שהחתונה החלה. ובכן, החתונה מצבה טוב, טוב ששאלתם. האורחים הראשונים כבר מתחילים להגיע, המתאבנים נשלפים מהפלטות, ומבעד לרמקולים אפשר לשמוע את ניל יאנג שר על לב מזהב.
מכיוון שבעלי הבית, המארחים, דאגו לצפות את המרפסת הענקית בשלל עצים רעננים ופנסי תאורה גדולי מידות, אני לא מצליח לראות בבירור את הנעשה שם. אני לא מצליח לזהות בבירור אף פרצוף מוכר מהחדשות, לא מצליח להבחין ברוחו של אדם ברוך המרחפת באוויר הפנטהאוז, ואני בטח ובטח שלא מצליח לראות איזו שמלה לובשת הכלה הקרחונית - שזה, ממה שהבנתי, הדבר הכי חשוב במדינת ישראל נכון לעכשיו.
באינטרנט כתוב שהציפוי ההרמטי הזה של המרפסת נעשה בכוונה על ידי הזוג, כדי למנוע מצלמי הפפראצי להנציח את המאורע בפלאשים הדיגיטליים שלהם. אבל זו רק ההתחלה. מהתחקיר המעמיק שעשיתי באתרי הרכילויות אני למד שהזוג אף שכר את שירותיהם של 17 מאבטחים שיכתרו את הבניין שלהם ואת הבניינים הסמוכים וימנעו מהפפראצי לעלות על הגגות ולהשיג פריים ראוי.
בנוסף, כך כתוב, הזוג הטיל איסור חמור על הכנסת מכשירים סלולריים לחתונה. גם המוזמנים עצמם וגם המלצרים והברמנים התבקשו כולם להפקיד את הנייד שלהם בכניסה, שלא יקפוץ עליהם איזה דחף שאינו בר כיבוש לחטוא בצילום המאורע. נשבע לכם. זה מה שכתוב. ולכל ידיעה כזו יש מאות טוקבקים מטופשים ומאות לייקים ברשתות החברתיות. קראתי את כולם.
אבל המסוק לא מסכים לוותר והוא ממשיך לרחף בשמים ולנסות לתפוס זווית צילום טובה. גם אורי, הכלב ההיפראקטיבי שלי, לא מוותר, והוא ממשיך להתרוצץ בין רגליי ללא הפסקה ושולח אליי מבטי רחמים שמטרתם אחת: לגרום לי להוציא אותו לסיבוב.
אני מבין שאין לי ברירה ואני קושר את הכלב הטורדני לרצועה ויוצא איתו לסיבוב הקבוע שלנו בשכונה. ברקע אני שומע כל העת את פסקול החתונה מתגלגל באוזניי. הרבה רוק קלאסי רך מתנגן שם, כל הדרך מהאבן המתגלגלת של בוב דילן ועד למגפיים של ננסי סינטרה.
אך לא הכל רך וקלאסי. במהרה אני נתקל בבעיה חמורה: מסלול ההליכה הקבוע שלי עם הכלב, זה שאני עושה איתו מדי יום כבר כמעט שבעה חודשים, עובר ממש ליד הכניסה לבניין שבו גר הזוג המלכותי. ושם, בכניסה, מתקיים מיני-פסטיבל של צלמי פפראצי (שהגיעו לצלם את 70 המוזמנים הנבחרים) וסתם סקרנים, שהופכים את ההליכה שם לחוויה אתגרית.
אני מיד מסתובב לאחור ונזכר שבכלל בעוד רבע שעה אני צריך להיות אצל סבתא שלי ולעבור איתה על רשימת המוזמנים לחתונה הפרטית שלי עם זוגתי. אז אני מגביר מהירות ושב לביתי עם אורי הכלב, לא לפני שאני תופס שני צלמי פפראצי שמנסים להזדחל לתוך בניין סמוך ומשם להגיע אל הגג. הם לא ממש מצליחים בניסיונותיהם לחדור לתוך הבניין, אבל יש להם מלאי רציני של תקווה ואמביציה.
"אחי, אי אפשר לוותר על זה, אנחנו חייבים להגיע לגג לצלם", אומר האחד. השני מהנהן בראשו להסכמה והראשון מוסיף: "לא יעזור, מדינת ישראל חייבת לראות את יונית בשמלת כלה. אין אפס בקטע הזה".
לעומת יונית ועידו, אני וזוגתי הולכים על חתונה קצת פחות "חשאית", עם רשימת אורחים קצת פחות "מצומצמת". תאמינו או לא, אבל זו אפילו הולכת להיות חתונה כזו שבה מותר להכניס מכשירים סלולריים ולעשות איתם מה שבא לך: להתקשר, לצלם או אפילו לשחק אנגרי-בירדס.
בימים אלו אנו נמצאים בשלבים הראשונים של תהליך ההפקה של החתונה. כבר בחרנו גן אירועים ותאריך (אמצע מרס 2012), ועכשיו אנחנו נתונים בעיצומו של שלב ייבוא רשימות המוזמנים מחלקי המשפחה השונים. כבר קיבלנו את רשימות המוזמנים של אמי, של הוריי המאמצים, של הזילברים (הוריה של רוני), וכעת נשאר לנו רק ללקט מסבתי את הרשימה שלה. לכן אנחנו נוסעים אליה עכשיו. כשאנחנו מגיעים אנחנו מוצאים את סבתי בסלון עם מכשיר הטלוויזיה דלוק בווליום גבוה.
"גלעד שליט חוזר הביתה", היא מבשרת לנו, "הודיעו עכשיו בחדשות". על המסך אפשר לראות חצי מהאנשים שרק לפני רגע פיזזו כנראה במרפסת של יונית ועידו עם מתאבן ביד ימין וכוס קאווה ביד שמאל, מצוידים בפרצופים הרציניים שלהם, מסבירים שלפי כל ההערכות, תוך שבוע גלעד יהיה בבית.
סבתי אומרת שמזמן היו צריכים לעשות את העסקה הזו ולהחזיר את גלעד, אני מסכים איתה ומתיישב בספה לצדה. הטלוויזיה צורחת שמות של רבי מחבלים שישוחררו תמורת שליט, וסבתי מחלישה את הווליום. "הנה הרשימה", היא אומרת ומגישה לי את רשימת המוזמנים שלה שמורכבת מהרבה בני משפחה (דיין, גפן ושות') ועוד כמה חברים קרובים.
אני מניח שממש לא מזמן אנשי הנהגת החמאס אמרו בדיוק את אותן מילים ("הנה הרשימה") לאנשיו של נתניהו והגישו להם את שמות רבי המחבלים האהובים שלהם. אם, נניח, חייזר ינחת עכשיו בכדור הארץ ויבקש ללמוד את המין האנושי, אומר לו שהמפתח טמון ברשימות שלו: מהרשימות הכבדות יותר סטייל רשימת שינדלר ורשימות המחבלים שישוחררו תמורת גלעד שליט, ועד לרשימת המוזמנים לחתונה של יונית ועידו ורשימות ההשמעה של רדיו לב המדינה. שם נמצאת האמת האנושית האחת והמוחלטת.
אחר כך היא שאלה אותי איזו מין חתונה זו הולכת להיות. לא כמו זו של יונית ועידו, אמרתי וחייכתי לרוני שישבה לצדי. בינתיים על המסך הופיעו עדכונים על כך שהממשלה מתכנסת ברגעים אלו ממש והיא אמורה לאשר ברוב גדול את העסקה לשחרור שליט, ואני נפרדתי מסבתי ואמרתי לה שאם תיזכר בעוד מישהו שתרצה להוסיף לרשימה שתתקשר אליי מיד.
במונית בדרך חזרה אני שומע ברדיו את דודו טסה שר שוב ש"הלילה לא, הלילה לא אשכב לישון" ואני מיד נזכר בכך שאני חוזר לקו האש. איך שאני נכנס לדירתי אני מתקבל במטח של צלילים בווליום גבוה שמגיעים מהמרפסת של יונית ועידו.
אני הולך לחלון להציץ בנעשה ומגלה צלליות של אנשים שמשתוללים על הרחבה המאולתרת ליד המעקה. זה המאני טיים של החתונה. השירים הופכים מוזרים יותר ויותר: "הרקדן האוטומטי" של צביקה פיק ומיד אחריו"Stop Me Now Don't" של קווין ואז "Child of Mine Sweet" של גאנז אנד רוזס.
איזה מיקס מוזיקלי מטריד. לקחתי נשימה עמוקה והלכתי לחדר השינה - שם הדלקתי את הטלוויזיה בווליום גבוה במיוחד כדי לנסות להתגבר על מהומת הצלילים שהגיעה מכיוון חתונת השנה. על המסך הסביר איזה אלוף משנה במילואים שבסופו של דבר פוסט טראומה זה דבר מאוד אינדיבידואלי, יש כאלה שיכולים לבלות חמש שנים וחצי בכלא בתנאים קיצוניים ולא לפתח סממנים קשים ויש כאלה שמספיקה להם חצי שעה בשביל שיסבלו כל חייהם מהפרעות דחק שונות.
אין לדעת, הוא אמר, באיזה מצב גלעד יחזור אלינו. אבל ממה שנראה לו גלעד בורך באישיות חזקה שיכולה להכיל הרבה מהלומות. שמחתי מאוד לשמוע את התחזיות האופטימיות. באמת שאם יש דבר שאני מקווה לו זה שגלעד ישוב אלינו במצב הכי טוב שיכול להיות. אבל אני, לעומת זאת, אמרתי בעת שהחלו לעלות צלילים מוכרים מתוך הסרט "זורבה היווני" מהמרפסת המלכותית חמישים מטר ממני, לא בורכתי באישיות חזקה, ואני לא ממש יודע איך אשרוד את הטראומה של היום הזה. יש לי הרגשה שייקח לי עוד הרבה זמן ועוד הרבה פסיכיאטרים עד שאשתחרר מהנזק הנפשי שנגרם לי בשל החתונה הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם