ראשי » חדשות » חדשות בארץ » בארץ

חמש השנים הרעות שעברו על אביבה שליט

החיוך שלו הוא החיוך שלה. הביישנות שלו היא בעצם שלה. את השבי שלו עברה יחד איתו. מיוחד: יומן הצער והכאב של אביבה שליט

"ילד חי", "לא פלקט", "הבן שלי". כשיצאו עם הסיסמה "גלעד הוא הילד של כולנו", היה לה קשה במיוחד. "אני רוצה שהוא יחזור להיות הילד הפרטי שלי", אמרה גם השבוע, אחרי העסקה.

לפני שנה וארבעה חודשים, כשיצאו למסע חייהם, הצעדה להצלת גלעד, מסרה אביבה שליט את מפתחות הבית במצפה הילה לשכנה. "אנחנו לא צריכים את המפתחות", אמרה לי אז. היה לה ברור שהם עוזבים את הבית לפרק זמן ממושך. "אני חוזרת עם גלעד". זאת הייתה אביבה מפוכחת, אחרי מאבק מאכזב וארוך. "אני חוזרת הביתה עם הבן שלי".

ביום שלישי שעבר, בשעות הבוקר, צלצל אליה ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו אמר לה "אביבה, אני מחזיר לך את הבן".

חמש שנים וארבעה חודשים חיכתה אביבה שליט לרגע הזה. "הרגע שבו יגידו לי'זה נגמר, אביבה, גלעד חוזר הביתה'. ואני אחייך, וארגיש את החזה

שלי שואף אוויר, כאילו לא נשמתי עד הרגע הזה. סוף סוף הוא יחזור להיות הילד שלי".

היא עשתה הכל כדי להציל את הבן שלה. אביבה שליט בתפקיד האם שצריכה לנהל מאבק ציבורי להחזרת בנה, הייתה ליהוק רע במיוחד. עדינה מדי, אצילית מדי, מאופקת מדי. בעצמה ביישנית. שונאת חשיפה. זה מנוגד לאופי שלי, אמרה. אבל ידעה שהמטרה מקדשת את האמצעים.

המסע להצלת גלעד היה מסע חייה. "ברור לי שאני לא אקבל את אותו הילד", אמרה פעם כשנדרשה לדמיין את חזרתו של גלעד מהשבי, "אבל גם הוא לא יקבל אותם הורים. אנחנו לא אותם אנשים שהיינו קודם. הוא השתנה ואנחנו השתנינו".

ביום שלישי בצהריים, כשסוף סוף גלעד נגע באדמת ישראל, תם חלקו הפומבי של המסע של אביבה שליט. הילד שלה חזר הביתה. גם האמא של החייל שהיה לסמל, שהפכה לסמל בעצמה - חזרה הביתה.

אביבה שליט הייתה בדרך לעבודה כששמעה בחדשות את הדיווח על האירוע בכרם שלום. בסביבות שמונה בבוקר, יום ראשון, 25 ביוני 2006. הבטן שלה התהפכה. היא צלצלה לטלפון הנייד של גלעד. כשלא ענה, השאירה לו הודעה. ביקשה שיחזור אליה והמשיכה למשרד.

ביום חמישי, שלושה ימים קודם לכן, התראו בפעם האחרונה. גלעד חזר לצבא ואביבה הסיעה אותו לתחנת האוטובוס בצומת מעיליא. היא נפרדה ממנו לשלום, "בלי נשיקה של אמא". הוא לא אוהב נשיקות. אחר כך, כששמעה שנחטף, הצטערה שלא נישקה אותו.

קציני הצבא הגיעו לבית משפחת שליט במצפה הילה, ופגשו שם את הדס, אחותו הצעירה של גלעד. הדס שלחה אותם לנועם, שהיה בעבודה. לאביבה הגיעו רק אחר כך, יחד איתו.

היא לא זוכרת מה אמרו לה בדיוק, אם גלעד "נחטף" או "נעדר". כן זוכרת מה שהרגישה. "השמים נופלים", ולא כביטוי. כאב פיזי שלא הרפה ממנה עד שראתה את גלעד השבוע בבסיס חיל האוויר. "חוסר אונים מטריף". הייתה בטוחה, גם נועם, שזה ייקח "ימים או שבועות, זמן קצר. לא חשבתי בסיוטים הכי נוראיים שלי, בחלומותיי הגרועים, שזה ייקח כל כך הרבה זמן", חזרה ותיארה כל השנים אחר כך.

"מספר ימים שהוא בלתי נתפס". ביוני נחטף, באוגוסט היה אמור לציין עשרים. היא הייתה בטוחה שעוד יספיק לחזור ולחגוג את יום ההולדת בבית. על ההתנהלות של נועם ושלה בראשית הדרך היא אומרת בצער שמדובר היה ב"תמימות נוראית".

נציגי הצבא סיפרו להם בקווים כלליים על האירוע. מה קרה לגלעד. אביבה שליט הגיבה ביעילות. האירוע היה פחות חשוב בעיניה מהתוצאה העגומה שלו, אף שכן דיברה על "מחדל". " מעניין אותי להחזיר את גלעד הביתה, לא להאשים", זה היה המוטו שלה. תכליתי.

עוד באותו יום כינסה יחד עם נועם את הילדים, יואל והדס, בבית במצפה הילה. "המשימה שלכם היא להמשיך ללמוד", אמרו לילדים. זה חלק ממה שתמיד אמרו בבית, שלימודים זה דבר חשוב. דחפו את הילדים להצליח. יואל היה אז בסמסטר הראשון בטכניון. היום הוא מהנדס.

רק כשהגיע לשנת הלימודים האחרונה התירו לו לקחת חלק פעיל במאבק. הדס, בת 16, למדה בתיכון. מאז נחטף גלעד הספיקה לסיים את בחינות הבגרות בהצטיינות, להשלים שנת שירות, להתגייס ולהשתחרר (בקיץ האחרון) מצה"ל. אף על פי שהייתה מאוד קרובה לגלעד, סירבה להיחשף ומעולם לא התראיינה. אביבה תמכה בהחלטה שלה. היא עצמה המשיכה לעבוד במשרה מלאה עד שעברו למאהל בירושלים, לפני שנה וארבעה חודשים. "אין לי אלטרנטיבה", אמרה תמיד, "אלא להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה, אבל זה לא יביא אותי לשום מקום ולא יחזיר את גלעד".

מבין שלושת הילדים שלה הוא אולי הכי דומה לה. דמיון פיזי. החיוך שלו הוא החיוך שלה. אותו מבט. על גלעד אמרה תמיד שהוא "ביישן, סגור ולא דברן", כמוה . נולד בנהריה. כשהיה כמעט בן שלוש, עברה המשפחה למצפה הילה. כל השנים, מאז נחטף, אביבה החזיקה בסלון אלבום עם תמונות שלו כתינוק וקצת אחר כך. ימים ראשונים של המשפחה במצפה הילה. אלה התמונות שרצתה לזכור והן שנתנו לה כוח. יום לפני שיצאו לצעדה בדרך לירושלים, ישבה בגינה והסתכלה באלבום הזה.

בחודשים הראשונים שאחרי החטיפה, גזרה על עצמה שתיקה. היא חיה אז בציפייה דרוכה שמשהו טוב יקרה. בעקבות החטיפה של אודי גולדווסר ואלדד רגב, פחות מחודש אחרי שגלעד נחטף, חברו אליה מיקי גולדווסר, אמו של אודי, וקרנית, אשתו. על רקע המוחצנות האסרטיבית שלהן והדיאלוג השוטף שניהלו עם הציבור והתקשורת - טנגו סוחף שגבל בהתאהבות - השקט של אביבה שליט בלט עוד יותר.

היא הגיעה לפגישות ולעצרות, אבל הסתובבה כמו צל, מיוסרת. שתיקתה רעמה. את הפגישות שכבר אז התקיימו עם פוליטיקאים, אנשי מקצוע ועיתונאים ניהל נועם. הוא היה זה שהתווה את הקו. חלפו כמה שנים עד שהפסיקה לדפוק חשבון והסירה את הכפפות במלחמה על הבן. אז כבר לא ראתה אף אחד ממטר. "אני כל הזמן מעסיקה את עצמי במה שעובר על גלעד", אמרה לאנשים קרובים, מההתחלה. יש לה קומץ חברות קרובות ביישוב. "אני לא יודעת אם הוא אוכל, אם הוא שותה, אם קר לו, אם חם לו, אם הוא רואה את השמש. אני סופרת כל יום וכל דקה", אמרה אז.

"אני בסך הכל אביבה שליט ממצפה הילה, שאוהבת את השקט ורוצה לחזור אליו". זה משהו שאמרה לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. גם השבוע. לצד ההערכה העמוקה שיש לה כלפי כל מי שסייע במאבק, ישנו גם קושי עם העובדה ש"פתאום הפכתי נחלת הכלל. כל אחד נוגע בי".

אינסוף מכתבים, מתנדבים, מתנות, שירים שכתבו לגלעד. שמיכת טלאים ששלחה לה מישהי, עבודת יד. "אין מחיר לחייל ילד חי", רקמה על השמיכה. מה היא הייתה עושה לו גלעד היה בנה של אישה אחרת, שאלתי אותה פעם. לזכותה ייאמר שהיא ענתה בכנות. "אני לא יודעת מה הייתי עושה", אמרה.

שלושה מכתבים, קלטת שמע אחת, סרטון אחד קצר. את הקלטת שמעה ברכבת מבאר שבע. בדיוק חזרו, היא ונועם, מהאזכרה לפאבל סלוצקר, הטען בצוות הטנק של גלעד שנהרג במהלך החטיפה (יחד איתו נהרג גם חנן ברק, מפקד הטנק). סיטואציה הזויה, סיפרה אחר כך. השמיעו לה את הקול שלו בטלפון הנייד. כולם עמדו סביבה והיא אומרת להם "כן, זה הקול של גלעד, אין ספק".

את הסרט שצילם חמאס ראתה רק כדי לוודא שגלעד בחיים. אחר כך לא צפתה בו. "בגלל שזה לא גלעד שאני רוצה לזכור".

איך הוא מחזיק מעמד בשבי? זאת שאלה ששאלו אותה הרבה פעמים. גם היא שאלה את עצמה. "הוא עקשן, גלעד, ויש לו כוח סבל. אני מקווה שאלה שתי תכונות שיעזרו לו לעבור את התקופה הארוכה והבלתי אפשרית הזאת".

אבל היו גם הרבה מאוד רגעים, רוב הזמן בעצם, שבהם חששה לחייו. חשש אמיתי. דווקא בגלל המפגש הזה עם משפחת ארד ידעה כמה המצב מסוכן, הפכפך. בלילות היא מיעטה לישון. הייתה נכנסת למיטה רק כשהעייפות הייתה מכריעה אותה. לפעמים הייתה מותחת את הלילה עד ארבע לפנות בוקר ורק אז נכנסת לישון. "גלעד בסכנת חיים, ואם יימשך הדשדוש אולי לא יהיה את מי להציל".

לקח זמן עד שהעזה לצאת החוצה. היה שלב שבו חשבה שכן, אפשר עדיין לסמוך רק על "הממונים". ההופעה הפומבית הראשונה שלה אירעה שנה ושלושה שבועות אחרי שגלעד נפל בשבי. אלה היו ניצנים ראשונים של התפכחות. קרנית גולדווסר ארגנה עצרת בגן האם בחיפה למען שחרור החיילים החטופים (שליט, גולדווסר ורגב), ואביבה הקריאה מכתב לגלעד.

4,000 בני אדם באו לעצרת ההיא. הדברים של אביבה שליט לא השאירו עין אחת יבשה. "גלעדי, לא נשקוט, לא נשתוק ולא ניתן שתעבור עוד שנה בלעדיך. אני מבטיחה שנמשיך להפוך עולמות, נמשיך לדרוש עשייה ולא סימפתיה, תוצאות ולא דיבורים, נמשיך לפגוש אנשים בעלי השפעה, נתרוצץ מפגישה לפגישה, מעצרת לעצרת - עד שובך המיוחל", הבטיחה .

בפעם הראשונה גם התייחסה לנושא המחיר. "אני אומרת לך, וכל אמא שנמצאת פה יודעת, שאין מחיר לילד שנשאנו ברחמנו, ילדנו וגידלנו בזיעת אפינו. אפשר להתווכח ולדון על מחיר של בית, מכונית או מניות של חברה, אבל אין מחיר לחיים של ילדינו שנשלחו למשימה על ידי מדינת ישראל ונשארו בשטח".

במשך חמש שנים וארבעה חודשים לא ניהלה יומן. גם את הפגישות, אלה שהשתתפה בהן יחד עם נועם ואלה שנועם הלך אליהן לבד, לא תיעדה. כן שמרה מסמכים וגזרי עיתונים חשובים לגלעד, "כשיחזור". תייקה בקלסרים כל פיסת עיתון. "כדי להראות לו מה עשו כאן כדי להחזיר אותו".

לא נגעה בארון בחדר של גלעד. השאירה אותו כמו שהוא. תקופה ארוכה שמרה בחדר את ערימות המכתבים שקיבלו יחד עם המדים של גלעד והנעליים הצבאיות. בית משפחת שליט הופקע לטובת המאבק, אבל החדר של גלעד נשאר מחוץ לתחום. "אני מקפידה שלא ייכנסו אליו, כי לא קיבלתי את אישורו", אמרה . היא עצמה בילתה בחדר הרבה.

קצת לפני שגלעד התגייס הקימו היא ונועם שני צימרים בחצר הבית במצפה הילה. גלעד לקח את זה כפרויקט. הוא פינה את השטח מצמחייה ועבד קשה. אביבה אומרת עליו שהוא "בעל הבית של הגינה". זה תפקיד שלא לקחה ממנו, גם כשהיה בשבי. "גיזום העצים היה ונשאר נחלתו הבלעדית של גלעד. זה התפקיד שלו". עד שחזר ביום שלישי השבוע, כבר צמחו הברושים שליד הצימרים והסתירו את הים.

כשהזמן נקף ולא עצר, נוצר הקשר עם משפחת ארד. הם נפגשו במצפה הילה שנתיים אחרי שגלעד נחטף. יובל ארד נכחה בכל האירועים המשמעותיים שארגנה משפחת שליט. היא גם באה למאהל הראשון בירושלים, לצעדה ולמאהל השני והאחרון.

"תלמדו מהמקרה של אבא שלי", אמרה בתו של הנווט השבוי לכל מי שרק רצה לשמוע, "אל תחכו. את גלעד עוד אפשר להחזיר. אותי תלווה ההחמצה הזו לכל החיים. שבי הוא אולי גזירת גורל, אבל לא החזרה ממנו. היא תלויה במקבלי ההחלטות".

אביבה שליט קיבלה אותה תמיד בחום. מי שאמר על שליט שהיא אישה עצורה, היה צריך לראות את המפגשים האלה. שתיהן ידעו מה יובל מסמלת. "לא לומדים כלום", אמרה לאביבה שנתיים אחרי החטיפה. "שידפדפו בדפי ההיסטוריה ויראו מה קרה לפני 20 שנה. מצמרר כמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה". אביבה עצמה הודתה ש"הבחירה לעשות את החיבור בין גלעד לרון הייתה קשה. למרות שרון ארד הוא כל הזמן רמזור שעומד לנו מול העיניים. רמזור אדום שאומר'תפעלו'".

כשאמרו להם לשתוק, שתקו. כשאמרו שזה מזיק למשא ומתן, הפסיקו לפעול. אפרופו סוכות, זה כמו להחזיק ביד אתרוג. כל תנועה רלוונטית. בטח כשגורל הילד שלך מונח לך בידיים. אביבה שליט נסעה רק לפגישות חשובות. הרבה פעמים, היא אומרת, דווקא המפגשים עם פוליטיקאים ואנשי מקצוע, עשו לה רע. משום ש"אז מטיחים לך את המציאות בפנים".

בישיבות מטה שהתקיימו, לפני שעברו למאהל בירושלים, במצפה הילה, לא השתתפה. לא הייתה יכולה לשאת את ה"דברת". שונאת פטפוט. בהומור - רק הקרובים לה יודעים שהיא בעצם אישה מצחיקה - אמרה ש"כנראה שמאז שגלעד נפל בשבי פיתחתי הפרעת קשב". לא קראה יותר משתי שורות ברציפות.
22 יום במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ישבו בבית. לא אמרו מילה. אביבה שליט הייתה מתוחה. גורלו של שליט במבצע הזה יכול היה להיגזר לחיים או למוות. רק רגע לפני ההחלטה על הפסקת האש, במוצאי שבת, כינסה משפחת שליט מסיבת עיתונאים. אני זוכרת את ההתרגשות שהייתה אז. "זיק של תקווה שמשהו זז", אמרה אביבה, "ואולי החזרה של גלעד מתקרבת. אני מקווה שהפעם לא יאכזבו אותנו".

זאת הייתה עוד אכזבה בשורה ארוכה של אכזבות. באותו חורף החליטו לעלות לירושלים. זה היה מאהל המחאה הראשון. הימים היו שלהי ממשלת אולמרט. מולם התייצבו בני משפחות הנרצחים. אביבה שליט מעולם לא עמדה מולם. השקט שלה אמר הכל. ברור היה שהיא מזדהה גם איתם. אבל, ידעה תמיד להגיד, לא היא זו שקבעה את המחיר, וממשלת ישראל לא הציעה שום אלטרנטיבה.

"אני מתחננת לאולמרט: "די", כתבה אז. "כמעט אלף ימים, ובני אינו עמי. כמעט אלף לילות שאיני רואה אור בחדרו של ילדי, וגם לא בתוך חיי. כמעט אלף בקרים שאיני רואה חיוך של ילד שמתעורר ליום חדש. חיוך של ילד שאוהב את החיים. את חיוכי שלי. כמעט אלף ימים שאני חצי בן אדם, אפילו פחות. כי הבן שלי, גלעד שלי, לא איתי. כמעט אלף ימים, וכל שעה וכל דקה ושנייה היא נצח. אני יושבת במאהל בפתח ביתו של ראש הממשלה וקולי אינו נשמע. אני לא צועקת.

אבל עיני זועקות ולבי שואג אל מול מנהיגי המדינה: אנא, שחררו את בני שלי, הביאו אותו חזרה אלי, אל אמא שלו. כמעט שלוש שנים עברו, הרבה קרה ובעצם לא קרה כלום. כמעט שלוש שנים שאני יושבת בביתי, מבקשת שלא להיחשף, לשמור על פרטיות אבל בעיקר לשמור על שפיותי. שפיות בלתי אפשרית של אם אשר בנה נלקח ממנה. יום האלף מתקרב וגלעד שלי קבור חי.

"גמרתי אומר לעשות מאמץ נוסף, אולי אחרון, רגע לפני שבני הופך להיות'רון ארד השני', אני פונה לראש הממשלה ושריו ומתחננת, די, בבקשה, די. לפני שאתם מסיימים את תפקידכם, קבלו את ההחלטה והביאו את בני הביתה. היום, ולא מחר. אין מנוס. כל פעימה בלבי קוראת לו, כל נשימה באפי זקוקה לו. אנא מכם, אני רוצה את בני. אני רוצה לחבק אותו, לאמץ אותו אל חיקי, ולהחזירו לחיק המשפחה".

אביבה ידעה שמדובר בנקודת זמן קריטית. חלון הזדמנויות שבסופו של דבר נסגר. ברגע שנודע שהמשא ומתן עם חמאס שוב נתקע, נשברה. שם, בפעם הראשונה, לא שמרה על איפוק. הכאב ניצח את הנימוס.

הנה סיפור שסופר לי פעם בבית משפחת שליט: אב ובנו רוכבים על חמור. מעירים להם שהחמור מסכן, עייף וחולה. השניים מחליטים לרדת מהחמור וללכת ברגל. מתחילים ללכת. האנשים מביטים בהם, מעירים להם "למה אתם הולכים ברגל, כשיש לכם חמור?". האב והבן מחליטים להרכיב את החמור על הגב שלהם. עולם הפוך. אלא שאז אומרים להם "אנשים, מה פתאום אתם מרכיבים חמור?". על כל דבר שהם עושים, נמתחת עליהם ביקורת.

"אומרים עלינו", אמרה לי באותו מעמד אביבה שליט, "שאנחנו צריכים יותר לצעוק ויותר להרים את הקול. לא להיות כל כך'מנומסים ועדינים'. אבל ככה אנחנו בנויים. זאת הדרך שאנחנו יודעים. זה מוכתב גם מהאופי שלנו. אתה לא שם את האופי שלך בצד בדבר כזה. הרי ברור שאילו זה היה בן של מישהו אחר, עם אופי אחר, אז היו גם פועלים אחרת.

אני אומרת, 'אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים'. אפילו אם אני חושבת שצריך לעשות אחרת, אני לא יכולה. לא יעזור. אני לא מסוגלת לעשות את זה. זאת אני. הרעש שמדברים עליו, הוא רעש שאנחנו לא יודעים לעשות. אני עושה כל מה שאני יכולה, ואולי זה בעוכרינו ואולי לא. אי אפשר לדעת".

מה שנתפס כאצילי - האיפוק, השקט, העובדה שלא הפכו שולחנות - שימש לפעמים גם נגדם. את אביבה השוו לא פעם, שלא בטובתה, למרים גרוף ולמיקי גולדווסר. טענו שהיא סגורה מדי, מופנמת, שקטה, מרוחקת. לא מספיק בוטה. פחות מדי צבעונית. "הממשלה קיבלה משפחה בהזמנה", הייתה הסיסמה שכוונה בעיקר אליה. נימוס לא מחזיר את הילד הביתה.

"זה קשה", אמרה, "אני היייתי מוכנה לוותר על הכל כדי שגלעד יחזור. אני שומעת שאומרים'שאביבה תדבר מתוך הרחם'. אומרים לי'תצעקי', או'תשכבי על הרצפה ותצרחי', ' דברי מתוך ה"אמא"', כאלה דברים". " לא כל דבר מתאים לכולם", אמרה לי בכאב, "ולתת עצות מהכיסא זה קל. אבל כשנמצאים בנעליים שלנו זה נראה אחרת לגמרי. יותר מורכב. כל האמירות האלה,' אני הייתי נוסע לעזה ומוציא אותו אילו הוא היה הילד שלי', זה לא ריאלי. לא דברים מעשיים.

"הורים לא עוברים קורס איך לנהל את המאבק כשהבן שלהם נחטף. לא מלמדים אמא איך מתנהגים. אנחנו עושים מה שאנחנו חושבים שנכון לעשות, ומה שאנחנו יכולים".

סיפרה שכל הזמן יש לה רגשי אשמה "שאת לא עושה מספיק. זה משהו שכל הזמן מלווה אותי. הנה, עובדה שאנחנו לא מצליחים, אז אני אומרת,'אולי יש משהו אחר שאפשר לעשות, אולי יש משהו שלא עשינו, אולי הדרך שאנחנו פועלים בה היא באמת לא נכונה'".

באותה תקופה גלעד חגג יום הולדת 23. שוב בשבי. הוא נחטף חודשיים לפני שהיה בן עשרים. במכתב שכתבה ביקשה ממנו אביבה סליחה. "גלעדי היקר שלנו", כתבה לו, "אני רוצה לבקש ממך סליחה ענקית. סליחה על שלא הצלחנו לשמור עליך ולמנוע ממך את הסבל הרב שאתה עובר, למרות שדבר זה אינו בשליטתנו ובידינו. סליחה על שלא הצלחנו להחזירך הביתה עוד היום, למרות המאמצים הרבים שלא חסכנו".

בהתחלה החברים של גלעד מהשכבה והצבא היו מעגל התמיכה שלהם. אחר כך בני גילו מהיישוב, ילדי השכנים, התרחקו קצת. משום שהמפגש עם הזמן של גלעד, זמן שעצר, היה קשה להם. לא מתוך כוונה רעה. הם השתחררו ונסעו והתחילו ללמוד. גלעד נשאר בעזה. "אני לא מקנאת, עיני לא צרה באף אחד". " זה שהחיים שלנו נעצרו, זה לא אומר שהחיים של אחרים צריכים להיעצר".

למה התגעגעה? למה שהיה קודם. ארוחות שבת, חגים, שיגרה. ערימות כביסה של חייל שבא מהשריון. אנונימיות. וגלעד. כל הזמן גלעד. "אני לא מוציאה את המחשבה עליו מהמוח".

"כשהכי קשה", אמרה , "אני מסתכלת החוצה. על העצים. או שאני הולכת למשתלה. או קונה כלניות. זה מה שמחזיק אותי. החבוש שפורח והוויסטריה והפרחים. מדהים. אני רואה את היופי. זה לא שהפסקתי לראות. ואני כל הזמן אומרת, כל דבר כזה, פריחה ומראות חדשים, יום אחד הבן שלי יחזור. יום אחד גלעד יחזור הביתה, וניקח את גלעד לפה, וניקח אותו לפה, והוא יראה את הכל".

במלאות ארבע שנים לנפילתו בשבי החליטה משפחת שליט לצאת לצעדה. ממצפה הילה לירושלים. על העצים בחצר הבית תלו סרטים צהובים. אביבה שליט נעלה את הבית. את העציצים עם הסחלבים מסרה לשכנים. בחוץ העמידה כד גדול, למחלק העיתונים, שיהיה לגלעד כשיחזור הביתה. במזכירות היישוב הבטיחו לאסוף לה את הדואר. אביבה שליט החליטה לחזור בידיים מלאות.

שבוע שלם, לפני שיצאו לדרך, התרגלה בבית לנעלי ההתעמלות. "מפני שחייבים להחזיר את גלעד", אמרה . בלילה לפני שיצאו לדרך ארזה מזוודה. "אני מקווה שגלעד יודע מה אנחנו עושים בשבילו", אמרה .

בבוקר הסתובבה וראתה מאחוריה נחשול של אנשים. ככה היה גם ב-12 הימים שאחר כך, עד שהגיעו לירושלים. עם ישראל הצביע ברגליים. אביבה שליט התחילה להבין את כללי המשחק. היא לא ראתה בעיניים. ביום שישי, כשעשו קבלת שבת מול בית ראש הממשלה נתניהו בקיסריה, עלתה לנאום.

נועם ליטש ומירק את הנאום קודם, אבל היא היתה לגמרי בטוחה בעצמה. "ארבע שנים שמענו את כל ההסברים, כל הנימוקים, כל התירוצים", אמרה . "זהו. עכשיו לא תוכל לומר לנו 'שבו בשקט'. גלעד יושב עכשיו בבור. נגמרו התירוצים. שתקנו כשאמרו לנו לשתוק. ישבנו בבית, כי אמרו לנו שיש מגעים. אבל עכשיו אנחנו אומרים לכם - עד כאן".

כמה זמן באמת חשבה שיישבו באוהל בירושלים והאם באמת האמינה שתשוב הביתה עם גלעד?

בבקרים היו מגיעים למאהל בסביבות עשר בבוקר. אביבה היתה בעיקר סורגת. ככה, העיניים שלה תקועות במסרגות והיא יכולה להביא לעצמה טיפה של שקט. בערב היו הולכים כשכולם הולכים. הייתה להם דירה קטנה בירושלים, רק ללילה.

מדי פעם, בסופי שבוע, נסעה לבית במצפה הילה. במהלך השנה התפוצץ שם צינור והבית עבר שיפוץ. בחדר של גלעד לא נגעו. אז ישנה בצימר יחד עם הדס. נועם נשאר בירושלים. כן חשבה לעזוב במהלך השנה. הייאוש כמעט ניצח. אבל נועם התעקש, והם נשארו.
פעם אחת פנתה לשרה נתניהו. רעיית ראש הממשלה טיפלה אז בנושא ילדי העובדים הזרים.

בעבר, לפני שהורידה את הכפפות, נפגשה עם שרה ועם עליזה אולמרט, אבל אלה היו פגישות הזדהות נחמדות, תפלות ובעיקר חסרות תועלת. זאת היתה פעם ראשונה שתקפה. "הרשי לי להזכיר לך שיש ילד שיותר מארבע שנים קבור בעזה", אמרה לשרה נתניהו. "את זעקתו את שומעת? את כאבו את שומעת? צעקתו מגיעה עד לסף דלתך". כשהזוג נתניהו חגג יום הולדת לבנם עמדה עם שלט: "שרה, גם אני רוצה לחגוג לבני יום הולדת".

"יצאתי ממצפה הילה והגעתי עד ירושלים ולא קורה שום דבר", אמרה לראש הממשלה עצמו. "גלעד נמצא עדיין בבור בעזה. יש באפשרותך להחזירו". פניותיה לנתניהו הלכו ונעשו תכופות ובלתי אמצעיות. מכתבים, נאומים, שלטים. הייתה הפעם שבה כבלו עצמם בשלשלאות, גם היא, ליד ביתו.

"אדוני ראש הממשלה, היום אינני פונה אליך כדי לקבל חיזוק או חיבוק או מילה טובה", פנתה לנתניהו לפני פחות משנה. זה השינוי שחל בה. היא כבר לא חיפשה אמפתיה, רק תוצאות. "היום אני דורשת ממך, אדוני ראש הממשלה, שתתערב. אני מוותרת על כבודי ומתחננת בפניך, תציל את גלעד".

כל פעם מחדש הופתעה איך כולנו מכירים אותו. את הילד שלה. שמחה שבחרו לו שם תנ"כי, ישראלי, קל. בשבוע האחרון, מרגע שנודע לה על העסקה, הרגישה בעיקר שמחה. עדיין היתה מתוחה. "עד שזה לא נגמר, זה לא נגמר".

הם קיפלו את האוהל וחזרו הביתה, למצפה הילה. למרות שזה התפקיד של גלעד, הפעם הם היו אלה שגזמו את העצים. סידרו את החדר של גלעד. אביבה הכינה לו אוכל. "כל מה שאהב".

יש שיר אחד שהיא מאוד אוהבת. זה שיר שאהבה עוד לפני החטיפה, אבל רק אחריה הוא קיבל את המשמעות העמוקה שיש לו. "ערב מול הגלעד", של לאה גולדברג, אריק איינשטיין שר את הלחן של מיקי גבריאלוב: "אל הבקעה מן הגלעד/ טלה שחור ורך ירד/ כבשה פועה בוכה בדיר/ זה בנה הקט אשר אבד/ישוב טלה אל חיק האם/ישכב בדיר ויירדם/ והכבשה תישק אותו/ והיא תקרא אותו בשם".

נשות עמק הירדן הדפיסו לה את מילות השיר על חולצה. היא הלכה עם החולצה הזאת בקטעים מהצעדה שהתארגנה בשביל להחזיר את גלעד הביתה.

פעם, סיפרה לי, לפני שגלעד נחטף, היתה נכנסת לחדר שלו בלילה ומכסה אותו. "אני מחכה לרגע הזה, שיחזור סוף סוף הביתה" אמרה, "שהבן שלי יהיה שוב בבית. ואז, בלילה, אחרי שהוא יירדם, אני אגש למיטה שלו, אגע בו, לראות שהוא באמת שם, ואכסה אותו, שלא יהיה לו קר".
מהשבוע היא שוב יכולה לעשות את זה.

sofash@maariv.co.il

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...