לא דומה לשום דבר שהכרתי
"אז איך גנדי?" היו שואלים אותי מדי פעם. היום, בדיוק עשור לרציחתו של השר רחבעם זאבי, זאת ההזדמנות לענות על השאלה אחת ולתמיד
במטה התאספו עשרות רבות של אנשים. כולם בהו בטלוויזיות, כמעט לא דיברו. אולי קיוו שזה ייגמר בשלום. לא רצו להאמין שייתכן סוף אחר. שוב הטלפון הנייד מצלצל. הפעם זה מזכ"ל התנועה, אריאל סנדר, מבית החולים: "גנדי מת".
שבע שנים קודם לכן, ואני בן 25, הוזמנתי לפגישה עם ח"כ רחבעם זאבי, שחיפש מפיק לעיתון החודשי שמוציאה תנועת "מולדת". בביקורו אצל ראש מועצת אור עקיבא, יעקב אדרי, נמסר לו עיתון המועצה שאותו ערכתי. הוא עיין וחשב שיש על מה לדבר עם הבחור שהפיק את העיתון.
בפגישתנו פרסתי בפניו את מחשבותיי על עיתון "מולדת", שבדיוק הוציא את גיליון ה-82 שלו , והראיתי לו דגם שהכנתי מבעוד מועד לאופן שבו אני מציע לעצב את העיתון. ויכוח התפתח על ענייני גרפיקה. לא ידעתי אם זו כימיה מקצועית או הוכחה שאיני מבין. "נהיה איתך בקשר", אמרו לי בסיום הפגישה.
ואכן כעבור יום או יומיים הודיעו לי שקיבלתי את העבודה, ובמקביל לעבודתי עם מרצ ועם מפלגת העבודה - התחלתי לעבוד גם עם גנדי ו"מולדת". ההתחלה הייתה קשה, הדרישות קפדניות, הדיוק היה הכרחי וכל פרט זעיר נבדק בזכוכית מגדלת. הגיליון הראשון יצא ( "למה תמונת השער כל כך בהירה?"), והמשכנו לשני. כשהצעתי לעשות שינוי בפורמט - גנדי סירב. כשהתעקשתי - גם הוא התעקש, וכשגייסתי לעזרתי את בכירי המפלגה - הוא נכנע, אבל בכעס: "תזכרו שאמרתי שזה לא יצליח".
אבל זה הצליח, ולאחר צאת הגיליון הוא הזעיק אותי לביתו. כשפתח את
עבודתנו נמשכה לאורך השנים, ויחסינו הפכו ממקצועיים לכמעט משפחתיים. מכל האנשים בעולם, גנדי ואשתו יעל היו האנשים שיכולתי לסמוך עליהם תמיד. "אז איך גנדי?" הייתי נשאל לפעמים, ואולי הייתי צעיר מדי מכדי לענות. אולי רק השנים לימדו אותי להבין "איך גנדי" באמת. כי גנדי לא היה דומה לאף אחד שהכרתי לפניו או אחריו, ובחלוף השנים ובהצטבר הניסיון - הבנתי יותר ויותר שעבודתנו המשותפת היא זכות גדולה שנפלה בחלקי.
אז איך גנדי? מקצועי, מדויק, חרוץ, רגיש, חכם, חכם מאוד. מקשיב תמיד בסבלנות. גם כשהוא יודע וגם כשכבר הבין. לא מתפרץ, שואל שאלות, בסוף מחליט בעצמו. תמיד בטון שקול, ענייני ורגוע. הוא קשוב, מעמיק, חושב, מקורי, יורד לפרטים ותמיד רואה גם את התמונה הרחבה, "מהכלל, אל הפרט, וחזרה אל הכלל", היה חוזר על סדר הדיון הרצוי לו.
הוא היה ידען שצמא תמיד לדעת עוד, והעריך אנשים כאלה בסביבתו. אהב אנשים מוכשרים ומסורים ונהג בהם תמיד ברגישות מתוך ההבנה שכך יפרחו. הוא היה איש מעשה ששקע לעתים בקריאת שירה. לא פעם הפסקנו את עבודתנו ועברנו לקריאת שירים זה לזה מאחד הספרים הרבים שבספרייתו.
הוא היה מתחשב באחרים בצורה מעוררת השתאות: אם קבענו פגישה בביתו, הוא יכול היה להתקשר קצת קודם ולומר: "רק עכשיו אני יוצא מירושלים ויש סיכוי שאאחר בחמש דקות. אולי כדאי שתצא גם אתה חמש דקות מאוחר יותר".
גנדי התעניין ללא הרף בחיי הפרטיים ולא פעם התנדב לעזור. כשקרתה תקלה בחברה שבה עבדתי, הוא התנדב לדבר עם מנכ"ל אל על כדי למצוא פתרון. כששמע שבת זוגי דאז התעניינה בגרפולוגיה, הלך מיוזמתו ורכש ספר הדרכה בנושא רק כדי לתת לי אותו, שאתן לה.
כשהוא ראה שאני מוטרד, תמיד רצה לדעת מדוע ולא הניח לנושא עד שנמצא פתרון. כשהצטננתי, הוא הציע את עצמו ואת יעל לבוא להכין לי מרק. הוא לא התנהג כך רק אליי, אלא לרבים מאלה שסבבו אותו ושהוא ראה בהם ידידיו. מה הפלא שהיו לו ידידים כה רבים ושבכל מקום עטפו אותו הכל באהבה?
וכך, לאחר מותו "הלכתי לאיבוד" בין אלפי מכתבי הוקרה אישיים ונרגשים אשר נשלחו למשפחתו וחשפו סיפור חיים אצילי המורכב מנדיבות, מאכפתיות, מאלפי מעשי מסירות שקטים ומאהבת האדם.
אז איך היה גנדי? לא דומה לשום דבר שהכרתי - ועוד לא דיברנו על האמת הפנימית שממנה לא סטה, על אהבת העם והארץ שפיעמה בו, על יחס הכבוד למסורת ישראל ולמורשת אבותיו, על חוסר הנכונות לקפל אף לא את שולי אמיתותיו למען תועלת פוליטית או יוקרה אישית.
לא הרשימו אותו לשכות וכיבודים, והמורשת שהותיר אחריו היא בראש ובראשונה שמירה על אינטרס הכלל לפני דאגה לנוחות האישית. "הייתי יכול להיות איש עשיר לו פניתי לעסקים", אמר לי פעם. "ולמה לא עשית כך? " שאלתי, והוא ענה: "ואז מה? הייתי אוכל סטייק גדול יותר?"
אז איך היה גנדי? חבל לספר. בלאו הכי לא יאמינו. וכי יאמינו אם אומר שיעל, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, אינה שונה ממנו?
שנים עבדנו יחד והוצאנו גיליונות שכל כולם אהבת הארץ והעם. כל גיליון חדש היה "הטוב ביותר שלנו". והנה עוד גיליון עמד להיוולד וכבר היה כמעט מוכן להדפסה. ואז הטלפון ההוא, "ירו בגנדי", ומה שבא אחריו. את גיליון מספר 160, האחרון של "מולדת", הוצאתי לבד, ותמונתו של גנדי הי"ד הופיעה בשער מעליה הופיע נר נשמה. אין ספק, זה היה הגיליון הטוב ביותר שלנו.
הכותב היה עורך ומפיק עיתון "מולדת"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם